פרשנות חוק תיקון מספר 2 להלכה

השאלה שלפנינו, עניינה בפרשנות אחד מרכיביה של ההרחבה האמורה, "בן זוג של ילד ושל נכד של יהודי", ובפרט: מהי הוראת החוק לגבי בני זוג אלה, במקרה שבו הילד או הנכד של היהודי, שעִמו קשרו קשרי זוגיות, נפטר בטרם מימשו את זכאותם? חברי, מ"מ הנשיא, עמד על דרך הפרשנות הנהוגה במשפטנו, שזהו בתמצית מהלכה: "פרשנותו של דבר חקיקה נעשית בשלושה שלבים: בשלב הראשון נבחנת לשונו של החוק, כאשר נקודת המוצא הנה כי אין לקבל פרשנות אשר לא ניתן למצוא לה אחיזה בלשון החוק. בשלב השני עובר הפרשן לבחינת תכליתו של החוק. יש ליתן להוראת החוק את אותה משמעות לשונית המגשימה את תכליתה של הנורמה. השלב השלישי מתרחש רק במקרה בו מתקיימות מספר תכליות לחוק, שאז יופעל שיקול דעת שפוטי לבחירה בין התכליות השונות" (עע"מ 4955/07 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה רעננה נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד סד(2) 353, 376 (2010); וראו גם, למשל: ע"א 1617/10 מנהל מסוי מקרקעין נ' נח'אש, פסקה 7 לפסק הדין של השופטת מ' נאור (3.5.2012) (להלן: עניין נח'אש)).

כפי שציינו חבריי, סעיף 4א נוסף לחוק בשנת 1970 במסגרת חוק השבות (תיקון מס' 2), התש"ל-1970 (להלן: התיקון לחוק או התיקון), אשר לצד קביעת הגדרה סטאטוטורית למונח "יהודי" בהתאם להגדרה המסורתית, הרחיב את מעגל הזכאים לקבלת מעמד של עולים ואזרחים בישראל גם לבני מישפחה מסוימים של יהודי שאינם נחשבים "יהודים" על פי ההגדרה שעוגנה בחוק.

...

אכן, ניתן לטעון כי היעדר אפשרותה של אלמנת בנו של יהודי לעלות ארצה עשוי להביא לכך שצאצאיה – נכדיו של היהודי – שירצו לממש זכותם לעלות ארצה, לא יעשו כן. ברם גם אני כמו חברי השופט סולברג סבור כי אין בכך כדי לשנות מהמסקנה האמורה, בפרט בשים לב להלכה הפסוקה לפיה "חוק השבות אינו מעניק זכות כלפי מעלה" (עניין גורודצקי, פסקה 39; וראו את הנמקותיו של חברי בעניין זה, פסקאות 35-34 לחוות דעתו).

על פי גישה זו, מקום שבו נמצא כי במישור העובדתי הקשרים המשפחתיים המהותיים מתקיימים, אין בשוני בין מאפייני הקשר הזוגי לבין הקשר "הדורי" כדי להביא למסקנה כי מבחינה נורמטיבית הזכויות שונות בטיבן (פסקה 43 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא; פסקה 5 לחוות דעתה של השופטת (בדימ') ברון).

לסיכום: אם דעתי הייתה נשמעת, היינו קובעים כי המונח "בן זוג" שבסעיף 4א(א) לחוק השבות אינו כולל את אלמנת זכאי השבות.

ע"פ הוראת סע' 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן – חוק החוזים)- "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" נוסחו של סע' זה נקבע בתיקון מספר 2 לחוק החוזים (ראו - חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011), והורתו באה על רקע פסיקה עניפה שעסקה בפרשנותו הראויה של חוזה.

כידוע, בהילכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, (1995), סייג בית המשפט את "תורת שני השלבים" לזיהוי אומד דעתם של הצדדים, שמקורה בהוראת סעיף 25 לחוק החוזים טרם תקונו, והגדיר תחתיה שיטה פרשנית חד-שלבית.

כאן ראוי להוסיף ולומר כי עצם העובדה שהבנק מצא לקבוע לפרטיים ולעסקים גדולים מועדי איפוס הודעות שונים יש בה לחזק את הפרשנות הנטענת ע"י המבקשת שכן אחרת מביא הדבר לחוסר אחידות בגביית ועמימות בכל הקשור לאופן גביית העמלות, ענין אותו ביקש המחוקק להסיר בהוראות החוק שתיקן כמפורט באריכות בפרק הנורמאטיבי לעיל.

...

אף לעניין זה מצאנו כיפים את האמור בפסק הדין בעניין לפינר הנ"ל - "הנזק שנגרם לקבוצה המיוצגת כתוצאה מהפרה לכאורית של חובה הגבייה הוא על פניו ברור ומתמצה לכאורה בפער שבין שיעור העמלה שנגבתה בחשבון הסטודנט בשנים הרלוונטיות לבין שיעור העמלה כפי שפורסם בנספחי ההטבות בכל שנה; וכן נראה שמתקיים קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לנזק" עילה מכוח חוק החוזים החובה לגבות עמלות בהתאם לתעריפון הבנק קמה גם מכוח דיני החוזים.

סיכומו של דבר התקיימו בענייננו התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לעניין אישורה של התובענה כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה בעילה של הפרת חובה מכוח הוראות חוק הבנקאות ועילה נזיקית מכוח חוק זה והוראות פקודת הנזיקין, וכן הפרת חוזה מכוח הוראות חוק החוזים.

אני קובע את קדם המשפט בתובענה הייצוגית ליום 21.5.20 שעה 9:00.

בעקבות הבקורת על הילכת אפרופים, נידרש המחוקק לסוגית פרשנותם של החוזים ונחקק בינואר 2011 תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 אשר תיקן את נוסחו של סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") ולאחר התיקון לשונו העדכנית קובעת: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". לאחר ולאור תיקון סעיף 25 (א), עת נידרש בית המשפט העליון לסוגיית פרשנות הסכם וליישוב בין נוסחו העדכני של סעיף 25 עם הילכת אפרופים, חיווה כבוד השופט סולברג בע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום סו(2) 544 (2013) דעתו, באשר לאופן בו יפורש סעיף 25 לחוק החוזים מכאן ואילך וקבע שבהלכת אפרופים, מטוטלת הפרשנות נעה מדגש על הלשון אל עבר הנסיבות ואילו לאחר התיקון לחוק, נקשרו שניהם יחדיו ועתה - קרי לאחר התיקון לסעיף 25 עולה קמעא משקלה של הלשון.

...

לתיאור ארוך זה אינני נדרשת לצורך ההכרעה בהליך לפני ומשכך, אציין בקצרה כי אין חולק שבסיכומו של דבר נדרשו המבקשים להגשת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי שנדונה בה"פ 28548-06-13, במסגרתה ביקשו כי באי כוחם יתמנו ככונסי נכסים לשם תיקון הטעות (להלן: "ההליך הקודם").

לאור כל האמור ומשקבעתי שאמנם הוסכם בין הצדדים על הקנייתה של זכות מעבר ליחידת המבקשים על פני יחידת המשיבים, הנני קובעת כי המבקשים זכאים לרישום זיקת הנאה על פני יחידת המשיבים לטובת מקרקעי המבקשים וזאת, בהתאמה לזכות המעבר המפורטת במסגרת תשריט היתר הבנייה.

סוף דבר; אשר על כן, התביעה מתקבלת ובהתאמה הנני מורה כדלקמן: המבקשים זכאים לרישום זיקת הנאה לשם זכות מעבר להולכי רגל ולרכב לטובת מקרקעי המבקשים – קרי מקרקעין הידועים כתת חלקה 2 בחלקה 501 בגוש 6666 על פני מקרקעי המשיבות הידועים כתת חלקה 1 בחלקה 501 בגוש 6666 (להלן: "זיקת ההנאה").

אשר לשכר טרחת כונסי הנכסים והוצאותיהם –הואיל ובמסגרת הסכמות הצדדים הוסכם כי המשיבה 1 ובעלה המנוח יקנו זכות מעבר למבקשים ואולם, המשיבות כפרו בזכותם זו – הנני קובעת כי המשיבות תשאנה בעלויות רישום זיקת ההנאה ובכלל כך גם בהוצאות כונסי הנכסים בגין רישום זיקת ההנאה בפנקסי המקרקעין.

ע"פ הוראת סע' 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן – חוק החוזים)- "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" נוסחו של סע' זה נקבע בתיקון מספר 2 לחוק החוזים (ראו - חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011), והורתו באה על רקע פסיקה עניפה שעסקה בפרשנותו הראויה של חוזה.

חשובה לעניינו קביעתה של הנשיאה כב' הש' א. חיות, עת דחתה בקשה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן בעיניין ביבי כבישים [דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (2020)], לפיה "לא כל החוזים נולדו שוים", וכי קביעה אחרונה זו אינה מהוה חידוש הלכתי, מאחר ש"ניתן למצוא בפסיקה לאורך השנים התייחסויות לא מועטות לכך שהעקרונות הפרשניים שנקבעו בהילכת אפרופים עשויים להיות מיושמים באופן שונה בהנתן סוג החוזה ונסיבות כריתתו" (פסקה 14 לפסק הדין), וכפי שהרחבנו לעיל - כאשר עסקינן בחוזה אחיד הפונה אל הכלל – יש לאחוז בפרשנות העולה מתוך פשט לשונו של הכתוב, עניין שיש בו לגלם אף את עיקרון השיויון, ומתוך הבנתו וסברתו של ה"לקוח הסביר" היינו על בסיס שיקול דעת שפוטי המעריך באופן אוביקטיבי את הפרשנות הנכונה.

כאן ראוי להוסיף ולומר כי עצם העובדה שהבנק מצא לקבוע לפרטיים ולעסקים גדולים מועדי איפוס הודעות שונים יש בה לחזק את הפרשנות הנטענת ע"י התובעת שכן אחרת מביא הדבר לחוסר אחידות בגביית ועמימות בכל הקשור לאופן גביית העמלות, ענין אותו ביקש המחוקק להסיר בהוראות החוק שתיקן כמפורט באריכות בפרק הנורמאטיבי לעיל.

...

" (שם, עמ' 42-45) כאן ראוי להוסיף ולומר את הדברים הבאים – אף שמצאנו לעיל כי התובעת רשאית הייתה לסמוך ידיה על מינוי מומחה/ ממונה מטעם בית המשפט לצורך בחינת שיעור הנזק נוכח העובדות הקיימות בתיק, הרי שהיא ביקשה לקצר ונמצאה מאריכה.

סוף דבר מכלל האמור מעלה, התביעה היצוגית מתקבלת כמפורט להלן – הגדרת הקבוצה תהא כדלקמן: "כל לקוחות המשיב, שחויבו בעמלה בגין הודעה ראשונה בדבר פיגור בתשלום או יתרה חריגה, כל זאת החל משבע שנים לפני הגשת בקשת האישור ועד הגשת התביעה הייצוגית לאחר אישורה" לעניין זה הוראת תעריפון הבנק לפיה הבנק יגבה עמלה על פיגור בתשלום ויתרה חריגה "החל מההודעה השנייה" תפורש באופן בו הדיבור "הודעה שנייה" יתייחס להודעה שניה בגין הפיגור המסוים או החריגה המסוימת.

על מנת לבחון את שיעור הנזק ודרך הפיצוי הראויה בנדון, אני סבור כי ראשית דבר, יש צורך במינוי מומחה, שימונה לאחר קבלת עמדות הצדדים בעניין זה, ובכלל זה באשר לזהותו של המומחה.

אשר לאופציה להארכתה- עיון בהסכם מעלה, כי בסעיף 3 נקבע, כי- כידוע, סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע ברורות, כי- "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו." ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ, סה(2) 563 (2012), הוטעמה פרשנות תיקון מספר 2 לחוק החוזים, קרי סעיף 25(א) לחוק החוזים, בנוסחו דהיום.

בהלכה זו נקבע, כי- "... בדומה לדברים שכתבנו בנוגע לפרשנות חוזה, גם פרשנות של דבר חקיקה – ולמעשה פרשנות של כל טקסט משפטי – מתחילה ונגמרת בלשון. משכך, כשם שלשון החוזה תוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי, גם לשון החוק מגבילה את המיתחם הפרשני של הטקסט הסטאטוטורי...לשיטתנו, לשון הסעיף מאפשרת גם פירוש נוסף, שלישי. על-פי פירוש זה, הסיפא של הסעיף מעגן בחוק את החזקה הפרשנית שנקבעה עוד בעיניין אפרופים, שלפיה "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה", יפורש החוזה בהתאם לפשט לשונו – קרי: בהתאם למשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של לשון החוזה.

...

מכל האמור, לא שוכנעתי כי התובעת הוכיחה, כי אכן השוכרים הודיעו, במועד המוסכם, "על רצונם להמשיך לשכור" את יחידת הדיור.

יוער, כי להעדר צירוף ראיות בהליך המתברר בדיון מהיר, משמעות ניכרת לאור תקנה 79(א)(2) לתקנות המטילה, חיוב ברור לפיו על התובע לצרף לכתב התביעה- "רשימה של המסמכים הנוגעים לעניין הנדון, המצויים או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו, ושאיתר לאחר חקירה ודרישה; אם המסמך מצוי ברשותו, יצרף העתק שלו לכתב הטענות; אם המסמך אינו מצוי עוד ברשותו או בשליטתו, יפרט את הנסיבות הקשורות לכך." כאשר תוצאת העדר צירוף ראיות קבועה בתקנה 79(ב) לתקנות לאמור- "(ב)פרק ט' למעט תקנה 59(ב), לא יחול על תובענות בדיון מהיר ואולם, לא צירף בעל דין מסמך כאמור בתקנת משנה (א)(2), תחול לגביו תקנה 60 בשינויים המחויבים." בסופו של דבר, שוכנעתי כי התביעה לא הוכחה כמתחייב.

לאור השיח שקוים בעיקר עם הנתבעת תשלם התובעת לנתבעת סך של 700 ₪ בגין הוצאותיה.