חיפוש במאגר משפטי, ניתוח מסמכים וכתיבת כתבי טענות ב-AI
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

פרשנות הסכם שומה בנוגע להוצאות מימון על נכסים לא מניבים

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2018 בשלום ראשון לציון נפסק כדקלמן:

בפתח הדברים יצויין, כי בכל הנוגע להיטל הביוב, הבהירה הנתבעת כבר בכתב ההגנה, כי היטל זה אינו בסמכותה של הערייה, אלא בסמכותו של תאגיד המים מניב ראשון, ולפיכך אין כל יריבות בין התובע לבינה בכל הנוגע להיטל זה. התובע לא ביקש לצרף את מניב ראשון כנתבעת, לא היתייחס ולא היתמודד כלל עם טענה זו – לא במסגרת כתב תשובה ולא בסיכומים שהגיש מטעמו, ולפיכך דין תביעתו ביחס להיטל זה להמחק על הסף, וכך אני מורה.
על עקרי שיטה זו עמד בית המשפט העליון, בין היתר בעא 1711/02 עריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון ואח', פ"ד נח(5), 933, מפי כב' השופטת, כתוארה אז, חיות: "שיטת החיוב העיקרית שעל-פיה נוהגות הרשויות המקומיות כיום בהטילן תשלומי חובה כאמור היא שיטת ההיטל.. בנגוד לשיטת "דמי הישתתפות" שנהגה בעבר, מבוססת שיטת ההיטל על חישוב כלל העלויות הצפויות לגבי סוג התשתית הרלוואנטי בתחומי הרשות המקומית, ואין היא מקיימת זיקה של מימון בין שיעור ההיטל לבין העלות המיידית של התשתית הספציפית (ראו ע' שפיר, אגרות והיטלי פיתוח רשויות המקומית (כרך א) (להלן – שפיר אגרות [23], בעמ' 92.
לצורך יישומה של שיטת ההיטל שומה איפוא על הרשות המקומית לערוך תחשיב המושתת על הערכות הצופות פני עתיד והמתייחסות, בין היתר, לעלות העבודות הרלוואנטיות ולהיקפן.
אין ניתן לומר בפה מלא, שהיא חורגת ממיתחם הפרשנות האפשרית, ואכן בתי המשפט אישרוה.
הוראות חוקי העזר ואכן, סעיף 4 לחוק העזר (סלילה) שהתקינה הנתבעת, מעגן את עקרונות שיטת ההיטל וקובע את העקרון העומד בבסיסו ואת הזיקה הנדרשת לחיוב בהיטל, כדלקמן: 4 (א) היטל סלילת רחובות נועד לכסוי הוצאות העיריה בשל סלילת רחובות בתחומה, בלא זיקה לעלות ביצוע עבודות סלילת רחוב הגובה בנכס החייב, ובלא זיקה לזהות מבצע סלילת הרחוב הגובל בנכס החייב.
(ב) לצורך תשלום ההיטל, תימסור העיריה לחייב דרישת תשלום, שבה יפורט סכום ההיטל, הפרטים ששמשו יסוד לחישובו והמועד לתשלומו; דרישת התשלום תמסר: (1) בעקבות סלילת רחוב גובל בנכס או קבלת החלטת מועצה כהגדרתה בסעיף 3(ב); (2) טרם מתן היתר בניה בנכס; (3) עם הגשת בקשה לשינוי ייעודה של אדמה חקלאית לייעוד אחר או טרם מתן היתר לשימוש חורג באדמה חקלאית; ואולם אם לא נימסרה מסיבה כלשהיא דרישת תשלום באחד המועדים האמורים, רשאית העיריה למסור את דרישת התשלום - (4) טרם מתן תעודת העברה לרשם המקרקעין; (5) טרם מתן אישור העיריה לצורך העברת זכויות חכירה על ידי מינהל מקרקעי ישראל סעיף 6 לחוק העזר (סלילה) קובע את דרך חישוב ההיטל: 6(א) היטל סלילת רחוב יחושב לפי הנתונים שהתקבלו ממדידות העיריה של שטחם המצטבר של אלה: (1) שטחה הכולל של הקרקע בנכס גובל, לרבות קרקע שעליה ניצב בנין; (2) שיטחו הכולל בפועל בנכס הגובל, לרבות שטחם הכולל בפועל של בנין או תוספת לבנין שניבנו בנכס ללא היתר בניה או בחריגה ממנו (להלן – שטח בנוי); (3) שיטחו של בנין או תוספת לבנין העתידים להיבנות, שהוגשה לגביהם בקשה להיתר בניה, לפי שטחם בתכניות הבניה שצורפו לבקשה.
הנתבעת טענה כי אין מקום להשוואה, שכן מדובר בהסדר פשרה שנערך במסגרת פירוק החברה, לגבי חיובים שלגביהם לא הוצא חיוב במועד חתימת ההסכם ואף נטען כי לא הוגשה תביעת חוב במועד.
...
אלא, שמכאן לא נגזרת המסקנה אותה מבקש התובע להסיק, כאילו מגרשים שטרם תוכננו, הינם מגרשים אשר לא ניתן לחייב בגינם, מאחר וטרם ידוע איזה חלק מהם, אם בכלל, יופרש לצרכים ציבוריים.
עינינו הרואות, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית סביב הנסיבות שאפפו את החתימה על הסכם הפשרה עם חברת "פנינת הכרך" ולא שוכנעתי כי הונחה ע"י התובע תשתית עובדתית מספקת למסקנה כי אכן נהגה הרשות בהפלייה.
בצדק טענה הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית שאין מקום להידרש לה, אולם מכל מקום לאחר שעיינתי בטענות אלו אין בהן כדי לשנות את מסקנתי.
סוף דבר העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2018 בעליון נפסק כדקלמן:

השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ש' בורנשטין), בו נדחה ערעור המערערים על שומת מס הכנסה שהוצאה להם בגין דמי חכירה ששולמו להם בין השנים 2010-2007.
דיון והכרעה ניתן לומר כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי התבססה בעיקרה על ההנחות הבאות: (א) אין שיטת מס "טבעית" ואין לומר כי הטלת מס במקרה מסוים היא בבחינת "פיקציה"; (ב) מס השבח המשולם בעסקת חכירה אינו בבחינת "הקדמה" או "תשלום מראש" של המס; (ג) לצורך דיני המס, אין הבדל של ממש בין מכירת נכס להחכרת נכס, שכן שתיהן מניבות תשואה על הנכס; (ד) כשם שבעסקת מכירה פעולת ההוון מהוה "פיצול" של התמורה לרכיבים נפרדים של מכר+אשראי, כך הדבר גם בעסקת חכירה; (ה) אי מסוי רכיב האשראי בעסקת החכירה במקרה דנן יוביל למיסוי בחסר; (ו) אין שקילות בין מס השבח ששולם לבין המס השוטף שהיה משולם בגין דמי החכירה.
יפים לעניין זה דבריה של השופטת ברק-ארז בעיניין מידטאון: "הגישה לפיה לא כל חוזה הכולל תשלום לשיעורין צריך להחשב כחוזה שיש בו יסוד של עסקת אשראי מתיישבת לא רק עם כללי הפרשנות ועם פסיקתו של בית משפט זה לאורך עשרות שנים, אלא גם עם ניסיון החיים. למעשה, המקרה הטיפוסי של רכישת דירה או בית כולל יסוד של רכישה בתשלומים, ובהיעדר נסיבות מיוחדות המעידות על עסקת אשראי – מס הרכישה משולם כעניין שבשיגרה בהתאם למחיר החוזי כערכו ביום חתימת החוזה". דברים אלו נאמרו לגבי עיסקאות מכר בתשלומים, והם יפים, שמא מכוח קל וחומר, לגבי עיסקאות שכירות.
הערה: לא נעלם מעיניי כי בעיניין מידטאון נקבע שעיסקת המכר לא כללה רכיב של מימון, ולכן נקבע כי אין לבצע הוון כלל ויש לבצע את שומת מס הרכישה "על בסיס נומינאלי" (שם, פס' 16 לפסק דינו של השופט דנציגר (ההדגשה הוספה – י"ע)).
יצויין כי המחלוקת בעיניין הפועלים ליסינג נסבה על תחולתו של חוק הריבית, התשי"ז-1957; עוד על ההבחנה בין חכירה הונית (מימונית) לחכירה תפעולית, לרבות העקרונות שנקבעו בנושא זה בכללי החשבונאות, ראו אצל אלתר בפס' ד2, שם עומד המחבר על כך שמקום בו כל הסיכונים והתגמולים הקשורים בבעלות בנכס הועברו לידי החוכר, אזי מדובר בחכירה מימונית, וככל שאלו נותרו בידי המחכיר – הרי שמדובר בחכירה תפעולית.
כך, סונול (החוכרת) התחייבה להשתמש בנכס אך ורק לצורך הקמת תחנת תידלוק וניהולה (סעיף 7 להסכם); סונול אינה רשאית להעביר את זכויותיה בנכס לצד ג', לרבות חכירת משנה או שיעבוד הזכויות על פי ההסכם (סעיף 11); הבעלות בנכס נותרה בידי המערערים, הרשאים להעביר את זכויותיהם בנכס ללא הסכמת סונול, זולת לאחד ממתחריה (סעיף 12.01, 12.02); למערערים נתונה זכות כניסה לנכס בכל זמן סביר לשם בדיקת השמוש בנכס (סעיף 13.01); ובתום תקופת השכירות על סונול להחזיר למערערים את הנכס כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ שאינו שייך להם.
...
סיכום וסוף דבר המחלוקת האופרטיבית בין הצדדים במקרה שלפנינו מתמקדת בשאלה צרה: האם יש למסות את המערערים במס הכנסה בגין תשלומי ריבית שכביכול היו גלומים בדמי החכירה ששולמו להם לאורך השנים, וזאת בנוסף למס השבח ששילמו בעת כריתת הסכם החכירה? בית המשפט המחוזי השיב על כך בחיוב.
יישום הדברים למקרה שלפנינו מוביל למסקנה כי עסקת החכירה שנכרתה בין המערערים לסונול לא כללה בתוכה עסקת אשראי.
אשר על כן, הערעור מתקבל.

בהליך ועדת ערר (ו"ע) שהוגש בשנת 2017 בהמחוזי חיפה נפסק כדקלמן:

למעשה, ההחרגה של נכסים מכלל מסת הנכסים של האיזון חלה על נכסים שלא נצברו במאמץ משותף.
בפרשת שלמי בית המשפט העליון קבע כי ניתן לסתור את חזקת התא המשפחתי בהנתן התנאים הבאים אשר מתקיימים כולם בעניינינו: מקור הדירות אינו במאמץ משותף של בני הזוג; נחתם הסכם ממון המפריד בין רכוש הבעל לרכוש האשה; הסכם הממון לא נחתם לצרכי מס בלבד, אלא מבטא הפרדה רכושית שהתקיימה בפועל כמו למשל רישום הנכס על שם אחד מבני הזוג בלבד.
הדיון נסב על פרשנות הביטוי "השתמש פקיד השומה בסמכויותיו" המופיע בס' 152 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן – הפקודה), שעניינו "הסכם או החלטה בהשגה". במחלוקת דומה נפסקה שנים רבות קודם לכן בבית המשפט העליון הלכה בע"א 568/78 פקיד השומה נ' יצחק ביר בע"מ, פ"ד לג(3) 735 (1979) (להלן – פרשת ביר), בה נקבע כי "מירוץ הזמנים" להוצאת השומה נפסק במועד בו קבע פקיד השומה את השומה בצו שבכתב, וכי עניין המצאת הצוו לנישום – אינו רלבאנטי לצורך הקביעה מתי סיים פקיד השומה את השמוש בסמכויותיו והוציא את השומה.
ראו ו"ע (י-ם) 9028/04‏ פנחס כנעני נ' מנהל מס שבח (19.6.2006) אשר בה דנה וועדת הערר בשאלה – האם שינוי ההלכה בעיניין ניכוי הוצאות מימון לצורך שבח מקרקעין חלה למפרע על שומה סופית.
הבאת ראייה מעין זו אינה מהוה נטל כבד במיוחד, ובנקל יכלו העוררים להמציא תדפיסי חשבון בנק המעידים כי העוררת היא הנהנת הבלעדית מן הפירות שמניבה דירת המתנה.
...
יוזכר, כי בפרשת פלם, נחתם בין בני הזוג פלם הסכם ממון טרם שנערך ההסכם לרכישת הדירה המשותפת, ובכך מצא בית המשפט העליון עיגון לטענת בני הזוג בדבר הפרדה רכושית בענייננו – המצב העובדתי אינו זהה.
נדמה כי יש צדק רב בטיעוניו של ב"כ העוררים כפי שהובאו בחוות הדעת הנ"ל. העובדה כי נערך הסכם ממון לאחר "העסקה" וכי בני הזוג גרו תקופה מסוימת ב"דירת המתנה" אינה משנה, לטעמי, את המסקנה כי הגיע הזמן להחליט כי דירות המתקבלות בירושה או מתנה (ההדגשות שלי ד.מ.) לאחד ממרכיבי התא המשפחתי לא צריכות לשנות את המאזן הכולל של התא המשפחתי.
סוף דבר: הערר נדחה.

בהליך המרצת פתיחה (ה"פ) שהוגש בשנת 2020 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

עם זאת, בהסכם החכירה בין המבקשת למשיבה נכתב בסעיף 3 כהאי לישנה: "החוכר לא ישלם בגין חתימת חוזה זה כל תשלום לרבות דמי חכירה, דמי הוון ודמי היתר. והכל עד לניצול מלוא הזכויות שאושרו כדין עד ליום 22.03.1993. בשל פעולות השבחה מעבר לזכויות כאמור, ישלם החוכר למינהל תשלומים כמפורט להלן". ובסעיף 4 נכתב: "החוכר יהיה רשאי לבצע בכפוף לכל דין פעולת השבחה במוחכר, אך זאת רק לאחר שישלם למנהל תשלום בשיעור 51% מעליית הערך של המוחכר בעקבות פעולת ההשבחה. סכום התשלום בשל עליית הערך יקבע על פי שומה בהתאם לנהלים החלים על חוכרים אחרים במיגזר העירוני". המונח 'עליית ערך' מוגדר בהסכם כך: "ההפרש בין הערך המלא של קרקע המוחכר לאחר פעולת השבחה (להלן- ערך גבוה) לבין הערך המעודכן של זכויות חכירה מהוונות באותה קרקע לפי הסכם הסדרת הזכויות, על פי שטח הקרקע והשטח המבונה כפי שהיה מותר לבניה לפי תכנית שאושרה כדין עד ליום 22.03.1993 (להלן- הערך הנמוך) כששני הערכים מחושבים כנהוג במנהל לגבי חכירה עירונית". לצורך חישוב דמי ההיתר, הזמינה המשיבה ביום 5.4.16 שומה על הנכס מאת השמאית הגב' דנה ניסן בהתייחס הן "למצב היוצא" ו"למצב הנכנס" והן בהתאם למכלול המערך החוקי והחוזי החלים עליו, אך ללא הוצאות פיתוח.
המבקשת גם מפנה לחקירת הגב' דנה וייל, המצהירה מטעם המבקשת, אשר בעמ' 13 שו' 8-3 לפרוטוקול אומרת שאינה יכולה להשיב מדוע הגבלת השמוש בנכס לא נרשמה בחוזה החכירה, ולכך אישרה שאולי היה צריך לצרף מצהיר מהתחום העיסקי של המשיבה.
לשיטתה, מדיניות זו נובעת מהרציונאל שנקבע בפסיקה לפיו מקום בו רשות מקומית מטילה על יזם מטלה ציבורית ומשתתפת עמו במימון שלה (במקרה דנן- בצורת תוספת אחוזי בנייה), אין כל הצדקה להטיל את הוצאות הבנייה על הציבור בכללותו (במקרה דנן- בצורת הפחתת דמי ההיתר לרמ"י) במקום על תושבי הרשות המקומית בלבד.
מנגד, טוענת המבקשת כי אף לפי הפסיקה עליה מסתמכת המשיבה (ע"א 3089/11 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' עוגן נדל"ן מניב בע"מ (22.08.2012) (להלן: "עניין עוגן נדל"ן")) נקבע, כי אם המטלה הציבורית היא בתחום השטח הכלול בחכירה, כמו כאן, יש להכיר בה, להבדיל ממקרים בהם נידרש היזם לשלם סכום כספי לפיתוח שטח אחר ומחוץ לשטח החכירה.
בנוסף, הצדדים מתדיינים אשר לפרשנותו הנכונה של פסק הדין בעיניין עוגן נדל"ן, כאשר לשיטת המבקשת נקבע שם שיש להכיר בכל הוצאה אשר היא אינהרנטית לתכנית, ובכלל זה עלויות בניית המטלה הציבורית, ואילו שיטת המשיבה היא, כי הקביעה לא הייתה גורפת לכל המקרים אלא למקרה הפרטני שבפסק הדין.
...
אולם, בניגוד לסוגיית שומת הקרקע כריקה ופנויה, המבקשת אינה מעלה טענות כנגד מקורה הנורמטיבי של מדיניות זו. בעניין זה, מקובלת עליי טענת המשיבה, כי המבקשת לא ביססה מקור נורמטיבי הקובע מדוע על המשיבה להתחשב בהוצאות בניית המטלה הציבורית.
גם אם ניתן לבקר את מדיניות זו של המשיבה, בהיעדר מקור נורמטיבי המחייב את רמ"י להשתתף בהוצאות אלו, לא ניתן לומר שהיא נהגה שלא כדין במקרה זה. אשר לטענה, כי מדיניות זו אינה סבירה וגורמת להפסדים כלכליים נרחבים ליזמים, שוב מקובלת עליי טענת המשיבה כי לכל הפחות, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, כדוגמת חוות דעת מומחים, אשר יוכלו להסביר בצורה מיטבית ואובייקטיבית את השלכותיה של המדיניות ופגמיה הנטענים.
סוף דבר בהתאם לכל האמור לעיל, אני דוחה את כל טענות המבקשת מלבד טענותיה בדבר חישוב אחוזי הבנייה "במצב הנכנס". בשומת "המצב הנכנס", יש לקבוע את אחוזי הבנייה של הנכס ל-150% מירבי במקום 100% בלבד כפי שקבעה המשיבה.

בהליך ביטוח לאומי (ב"ל) שהוגש בשנת 2023 באזורי לעבודה חיפה נפסק כדקלמן:

עם זאת, מקרקעין המשמשים למגוריו של מבקש הגימלה לא יילקחו בחשבון בעת בחינת הכנסותיו, ולא תיוחס מהם הכנסה רעיונית מאחר שדירת מגורים לא מניבה הכנסה לבעליה.
דרך חישובה של ההכנסה הרעיונית קבוע בתקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (להלן: התקנות), שלפיה שווי הנכס ייקבע "בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש ... או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך". בנוגע לקרקע עודפת נקבע בפסיקה, כי עצם קיומו של שווי כלכלי לקרקע העודפת אינו מספיק לצורך ייחוס הכנסה רעיונית ממנה לצורך החוק.
בהקשר זה נקבע כי את תקנה 10 לתקנות "יש לפרש כאילו הוספו בה המילים: ובילבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה" (דב"ע (ארצי) מג/4-162 חביב דהן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 351), כאשר נטל ההוכחה בדבר קיום היכולת האמורה מוטל על הנתבע.
התובע היתייחס בתצהירו למצבו הרפואי וצרף אישורים רפואיים (ת/9), ובעדותו בבית הדין ציין שאין לו כסף לממן את רכישת התרופות (פ: 7, ש: 13).
זאת אנו למדים גם מחוזה החכירה בו צוין כי "הערך היסודי של המוחכר" הוא 79,865.04 ש"ח. לדברי התובע, השקיע סכום נוסף בחלקת הקרקע (שלא נקב בו) עבור "הוצאות פיתוח למועצה עצמה שאמורה לעשות את העבודה", כאשר לפי עדותו אם לא היה משלם הוצאות פיתוח היה מפסיד את הזכות שלו בהגרלה על רכישת החלקה.
...
בנסיבות אלה, דין התביעה להתקבל.
נוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני נדרשת לטענתו החלופית של התובע, כי יש להתייחס לנכס כמעין דירת מגורים המהווה חריג למבחן ההכנסה.
סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו