פרשנות הסכם גירושין בעניין זכויות בעלות על דירה

נזכיר כי בסעיף 8 להסכם נאמר: ארבעה־עשר יום לאחר שהדירה תעבור על שם האשה (האיש יעביר את זכויותיו בדירה על שמה) האשה מתחייבת לרשום הערת אזהרה ש'אחרי מאה ועשרים שנה' הדירה ברחוב [ה'] תעבור על שם ארבעת ילדיה בחלקים שוים.

נזכיר בהקשר זה מקרה דומה למקרה שלפנינו, שם הסדירו הצדדים את זכויותיהם בדירתם המשותפת בהסכם שאושר בפסק דין בבית הדין הרבני, ונקבע על ידי בית המשפט מפי השופט אלון, שכלל ההמשכיות מחייב כי סמכות השיפוט תישאר "בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעיניין, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משנתברר שלא הגיע העניין לפיתרון סופי ומוחלט" (בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2) 1, 8).

פסק הדין עסק בשאלה אם יש לראות בהוראה של סעיף בהסכם הממון שעסקה בדמי השכירות המתקבלים מהשכרת האולמות שהיו בבעלות משותפת של בעלי הדין, אשר קבעה כי "כל ההכנסות הנובעות מהשכרת האולמות יגבו על ידי הצדדים במשותף, יופקדו בחשבון בנק משותף של הצדדים ויהיו שייכים לצדדים במשותף"; וכן כי "אם הבעל ילך לעולמו לפני האשה, כל ההכנסות מדמי שכירות של האולמות יהיו שייכים לאשה בלבד"; ובנוסף "לאחר פטירת האשה [...] יהיו הבעל או יורשיו זכאים להכנסות הנובעות מכל האולמות למעט אולם האשה, אשר יועבר לבעלות יורשיה" הוראה הקובעת את הקף העזבון (כהכרעת הרוב בבית המשפט המחוזי), שאז לדעת הכול היא כשרה, או שמא מדובר בהוראה הנוגעת לחלוקת העזבון (כדעת השופט שהיה בדעת מיעוט), הוראה הסותרת את סעיף 8 לחוק הירושה.

גם בבקשות הקודמות כשטענה המערערת נגד ההגבלה שהוגבלה בסעיף 8 בשל חוק הירושה, וכן על חוסר האפשרות לקיים את סעיף 8 מפני שהדבר מוריד מערך החלק שקיבלה ולכן הוא מערער את שווי המשקל של ההסכם, ענה בית הדין בקצרה בהחלטה מיום י"ח בסיוון התש"ף (10.6.20): כך גם לגבי התנאי להעברת הדירה ליורשים לאחר מאה ועשרים, בפירוש דובר שהבעל מסכים לויתור על חלקו רק בתנאי שלאחר מאה ועשרים עובר החלק שניתן לאשה לידי הילדים המשותפים לשני הצדדים, והדבר היה חלק משיקוליו של המוותר כמו חלק משיקוליו של המקבל.

עוד הובהר שגם אם היה דינו של הסעיף להתבטל, הרי שמתוך מגמה של 'צימצום מירבי' של המצבים שבהם ייפסל הסכם גירושין בעילה של סתירה להוראות חוק הירושה, ומאחר שיש לנקוט בדרך של 'פרשנות מקיימת' של הסכמי הממון שלפי חוק יחסי ממון, שזכו לאישור בית המשפט או בית הדין, כדי להמנע ככל הניתן מביטול הסכם ממון או הוראה בו בעילה של סתירה לחוק הירושה, רשאי בית הדין בהתאם לאומד דעת הצדדים למצוא חלופה ולהורות על רישום הערת אזהרה לטובת הילדים.

...

בכך נדחות על הסף הטענות של המערערת כאילו מדובר בהסכם הכופה עליה להוריש נכסים השייכים לה למאן דהו, ואין כאן נגיעה לחוק הירושה ולהוראותיו בנוגע לצוואה כלל.

סוף דבר: העתירה נדחית.

לפיכך מחליט בית הדין על חיוב הוצאות מינימלי לטובת המשיב בסך 20,000 ש"ח. מסקנות והוראות אשר על כן: העתירה נגד תוקף ההסכם וחוקיות סעיף 8 נדחית.

במסגרת הסכם הגירושין סוכם, בין היתר, וביחס לדירה כי "האשה תעביר לאיש סך של 200,000 ₪ (מאתיים אלף ₪) ולאיש לא תהא כל טענה ו/או תביעה ו/או מענה כלפי האשה לגבי זכויות הנכס גם בעתיד". אלא שבמועד הדיון חזרה בה הנתבעת מכוונתה לאשר את ההסכם והתיק ניסגר.

        עם זאת בשורה של פסקי דין נקבעה ההלכה כי אין בהוראות חוק יחסי ממון כדי למנוע מבעל דין לא רשום להוכיח זכויותיו בנכס חצוני מכוח דוקטרינת "כוונת השתוף הספציפי" וזאת מכוח הדין הכללי - דיני חוזים, דיני קניין, דיני נאמנות וכיו"ב (ר' ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט (3) 529 (1995), רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175 (2002), ע"א ששון נ' ששון, פ"ד נט ( 5) 596, 614 ( 2005)).

        ביחס לאותן נסיבות עובדתיות "נוספות", מלבד חיי נישואין משותפים וממושכים, נקבע על ידי כבוד השופט רובנישטיין בבע"מ 10734/06 [פורסם בנבו] מיום 14/3/07 כי:             "גבולות הגזרה אינם חדים, אך כי מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים בהם נוטה הכף , במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השתוף". 22.

הדעת נותנת כי לאחר 20 שנה של חיים משותפים היה בידי הנתבעת להציג ולו ראשית ראיה לאימות טענתה או למצער לציין מידע נוסף בהקשר זה אך לא הוצג דבר ואף לא התבקש כל גילוי מידע בעיניין זה. ודוק, בבחינת גילוי דעת של הצדדים ויצירת מצג בדבר כוונת השתוף לא נסתרו מעיני דברי התובע בחקירתו לפיהם נושא רישום הדירה על שמו לא דובר בין הצדדים (עמ' 13 ש' 21-23).

...

סבורני כי עדות זו בצירוף ליתר הנסיבות כפי שהוכחו ובכללם מגורים משותפים משך תקופה משמעותית בה מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, נושאים יחד בתשלומי המשכנתא המהווים, לכל הפחות, 85% משווי הדירה בעת רכישתה זאת לאורך שנים רבות ועד סילוקה המלא, ועת מדובר בדירת מגורים יחידה, יש כדי להוות מצג מתמשך כלפי התובע, ציפייה סבירה ולגיטימית ובצידה הסתמכות, כי הינו בעל זכויות בדירת המגורים.

בנסיבות אלה, הגם שמדובר בדירה שנרכשה על ידי הנתבעת כשנתיים או שלוש שנים עובר לתחילתו של קשר ביו הצדדים ושנרשמה על שם הנתבעת לבדה, והגם שהצדדים לא ערכו כל הסכם בכתב ביחס לדירה, באתי לכלל מסקנה שהתובע הרים את הנטל לקיומו של שיתוף ספציפי ביחס לדירה.

סוף דבר: לאור קביעות אלה, אני מקבלת את תביעת התובע לשיתוף ספציפי בדירת המגורים, ולפיכך אני מצהירה כי התובע זכאי למחצית הזכויות בדירה .

עוד נטען על ידי הנאמן כי למרות שזנקס היא הבעלים הרשום של הדירה, היא אינה צד להסכם הגירושין, ולכן היא לא לקחה על עצמה כל התחייבות להעביר את הזכויות בדירה על שם המשיבה והילדים.

משכך, התביעה האזרחית התייחסה למשיבה בלבד, ולכן זכותה לטעון כלפי הנאמן באשר להסכם הגירושין נשמרה במסגרת העירעור לבית המשפט העליון אך ורק לה, והדבר אינו פותח פתח "לשרבב" את טענות הילדים לזכויות קנייניות בדירה, טענות שהיו צריכות להיטען במסגרת התביעה האזרחית, ולו נטענו שם, דינן היה להדחות.

וברוח זו נפסק גם כי: "בהנתן המטרה העומדת ברקע הסדר ביטול הענקות – למנוע פגיעה בזכויות הנושים – הפרשנות המקובלת למושג "תמורה בת-ערך" בעניינינו הנה תמורה מסחרית בעלת-ערך, בין בעין ובין בכסף .

...

נוכח המסקנה כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב בקבלת הזכויות בדירה, מתייתר הצורך לדון בקיומו של התנאי המצטבר הנוסף הנדרש לשם החלת החריג לפי סעיף 96(ג)(2) לפקודה- מתן תמורה בת ערך.

סיכומו של דבר, העברת זכויותיו של החייב בדירה למשיבה ולילדים היתה הענקה אסורה לכל דבר וענין, ומשכך יש להורות על ביטולה כמבוקש על ידי הנאמן.

סוף דבר אשר על כן, בקשת הנאמן מתקבלת.

הנתבע עותר בתביעתו לפירוק השתוף בדירה על דרך מכירתה בשוק החופשי, סילוק המשכנתא וחלוקת התמורה.

הצדדים מצהירים כי כיום כל אחד מהם הוא בעלים של חשבון בנק משלו ומוסכם על הצדדים כי כל אחד ימשיך לנהל את החשבון שלו ולצד השני לא תהיה כל דרישה או תביעה לעניין זה. הצדדים מצהירים כי בהסכם זה הסדירו ביניהם, את כל עינייני הרכוש והממון המשותפים וכל הנכסים והממון בכל צורה שהיא הנוגעים להם ו/או השייכים להם ו/או למי מהם לרבות זכויות וחובות".

נוסיף ונציין לענייננו שהצדדים הסכימו בסעיף 8, המוכתר "תכולת הדירה", כי במקרה של פרידה "יפעלו לחלוקת התכולה ביניהם". כמו כן הסכימו בסעיף 10, תחת הכותרת "רכב", שבעוד לנתבע אין רכב בבעלותו, לתובעת רכב שרשום על שמה, וכי "לבעל לא תהיה כל תביעה או דרישה בעיניין זה". חשוב עוד לענייננו סעיף 11 להסכם, תחת הכותרת "העידר תביעות", ובו הצהירו הצדדים הדדית כי "אין להם כל תביעות או טענות זל"ז פרט לאמור בהסכם זה, ולא תהיינה להם האחד למישנהו כל תביעות, דרישות או טענות מכל סוג ומין שהוא מכל הכרוך ו/או הנובע ו/או הקשור בנישואיהם ו/או ברכושו של אחד מהצדדים [...]". טענות התובעת לטענתה דין ההסכם להתבטל, ותחתיו יש להחיל על הצדדים את הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן – "חוק יחסי ממון").

דיון והכרעה בטלות ההסכם על דרך הפרשנות המסד המשפטי אם לכלוא את טענות התובעת בקליפת אגוז, אזי לטענתה התכלית הטמונה בשלום הבית אותו ראו הצדדים לנגד עיניהם היא עצם הניסיון, והאפשרות לגירושין תעמוד למי מהצדדים רק אם שלום הבית "לא עלה יפה". טענתה העובדתית היא שהניסיון לשלום בית "עלה יפה", הגם שכלשונה "בסופו של יום לא שרר שלום בית לעד בין הצדדים". לשיטתה, עד לפרידת הצדדים ועזיבת הנתבע את בית הצדדים, שלום הבית "הצליח בגדול". לפי פרשנות זו, נקוב בהסכם תנאי מתלה, ולפיו רק במידה ושלום הבית לא יעלה יפה, רשאי הנתבע לפנות לגירושין מתוקף ההסכם.

סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון מורנו: "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני מישפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בעינייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור". בפנינו איפוא הוראת חוק מפורשת שמסדירה את אופן עריכתו של הסכם מתוקף חוק יחסי ממון.

...

על בסיס כל הנקוב לעיל, אני מורה כדלקמן: התביעה לביטול ההסכם – נדחית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 7,000 ₪ תוך 30 יום וממועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, ממועד פסק הדין ועוד מועד התשלום בפועל.

אציין שפירוק השיתוף וסילוק המשכנתא עשויים להביא את הצדדים לחשיבה מחדש גם בסוגיות האחרות, ומצאתי לנכון להעניק לצדדים שהות לעשות כן. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכם תוך 30 יום ממועד פסק הדין, אני מורה כדלקמן: אני מורה על פירוק שיתוף בדירת הצדדים באמצעות מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת הדירה כפנויה, ככפוף לכל דין.

עניינו של פסק דין זה הוא מחלוקת בין הצדדים לגבי פרשנות להסכם הגירושין ביניהם ולנספח להסכם הגירושין שאושרו על ידי בית המשפט בכל הנוגע לאופן איזון מניות אשר על שמה של האשה בחברה.

במסגרת הסכם הגירושין הסדירו הצדדים את מכלול הנושאים הקשורים לפרידה ביניהם, לרבות הנושאים הקשורים לגירושין, הסדרת מכלול הנושאים הקשורים לקטינים, זמני השהות, אפוט', הוצאותיהם, דירת המגורים השכורה של הצדדים, חלוקה של כספים בחשבונות בנק, רכב, זכויות באופציות, מניות וניירות ערך, זכויות סוציאליות.

סעיף 1.3 לנספח להסכם קובע את הגדרות המונחים הנקובים בנספח (להלן: "סעיף ההגדרות"), ובכלל זה מה הם הקף האחזקות של הצדדים בחברות שבהן הם עוסקים, וכך, בין היתר, גם את הקף מניותיה של האשה בחברת X ובחברת --- שעומדות במרכז התביעה דנן, כדלקמן: "1.3.4 מניות X – 40,000 מניות רגילות בנות 0.01 ₪ ערך נקוב כ"א של X, המצויות בבעלותה של *** וכל נייר ערך ו/או כל זכות אחרת שיינבעו מהן." אין מחלוקת בין הצדדים כי חלקו של הנתבע הוא 20,000 מניות – המחלוקת הנה לגבי אופן ביצוע האיזון (בעין או בשווי).

...

אשר על כן, ולאחר שהאישה עצמה אישרה כי אין מניעה עסקית להעברת 30% ממניותיה, אני קובעת כי על האישה להעביר עתה סך של 12,000 מניות על שם האיש.

אשר על כן לאחר בחינת לשונו של ההסכם וחקירות הצדדים אני קובעת כי בעת תקופת הביניים שנקבעה בהסכם זכאי האיש לקבלת מחצית הדיבידנד שקיבלה האישה.

סיכום לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל אני מורה על איזון המשאבים בין הצדדים בכל הנוגע למניות האישה בחברת X, כדלקמן: האיש זכאי לקבלת 20,000 מניות ממניות האישה בחברת X בעין.