פרשנות המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין זר

השתלשלות העניינים והחלטת בית הדין האיזורי המבקש הוא עובד זר (להלן- העובד) אשר הועסק אצל המשיבה (להלן- המעסיקה).

כמו כן, מפנה העובד באמצעות באי כוחו לעדותו המוקדמת של העובד בתובענה השניה בפני בית הדין האיזורי ביום 14.11.19, שם העיד על נסיבות חתימתו על הסכם הפשרה, ומציין כי עוד לפני מועד דיון זה הגיש ביום 13.11.19 (בתובענה הראשונה) "בקשה לביטול פסק דין" שעניינה זהה לחלוטין ל"תובענה לביטול פסק דין" (התובענה השלישית), שהוגשה לאחר מתן ההחלטה בדבר הדרך הפרוצדוראלית הנכונה לעשות כן. הצדדים נתנו הסכמתם למתן פסק דין בבקשת רשות העירעור על יסוד תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991.

השאלה המתעוררת היא האם יש לפרש את ייפוי הכוח כמקנה כוח ייצוג בתובענה השלישית, שעניינה ביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם הפשרה, כשפסק דין זה מהוה מחסום להגשת התובענה השניה.

...

השופטת חני אופק גנדלר לפנינו בקשת רשות ערעור, וכן בקשת עיכוב ביצוע, על החלטת בית הדין האזורי באר-שבע (השופט משה טוינה; פ"ה 2610-01-20) (להלן- ההחלטה), בגדרה נקבע כי: "8. בנסיבות הללו אין לראות בייפוי הכוח מחודש אוקטובר 2019 כייפוי כוח המסמיך את ב"כ התובע להגיש את התביעה הנוכחית, ומכאן שדין התביעה להימחק משהוגשה מבלי שלב"כ התובע ייפוי כוח להגשתה.

המסקנה אליה הגענו היא כי יפוי הכוח מאוקטובר 2019 כולל גם הרשאה להגשת תובענה לביטול הסכם הפשרה.

משכך, כולל הוא גם הרשאה להגשתה של בקשת רשות ערעור זו, ולכן נדחית טענת המעסיקה כי זו הוגשה ללא הרשאה.

סוף דבר – לאור כל האמור, הערעור מתקבל.

נוכח הוראות ההחלטה בדבר היתר המצאה שלפיה על המבקשת היה להגיש תגובה לתובענה תוך 90 יום ממועד המסירה, לא היה מקום להגשת הבקשה למתן פסק דין בנגוד להוראות ההחלטה בדבר היתר המצאה ותוך היתעלמות בוטה ממנה וגם בשל כך דין פסק הדין להתבטל מחובת הצדק.

לא ניתן להלום כי צד העותר לקבלת היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בהתאם לתקנה 500(8) לתקנות (בנגוד להלכה שנקבעה בפסה"ד בעיניין Flacks), ולאחר מכן עותר לקבלת פסק דין חרף העובדה שלא בוצעה המצאה כדין על פי הוראות ההחלטה בדבר היתר המצאה ובטרם חלוף המועד שנקבע באותה החלטה להגשת תגובה לבקשה, יזכה ביתרון דיוני בשל ההליכים שננקטו על ידי המשיבה שהיא בגדר נתבע זר, כדי לברר את פשר ההליכים שננקטו נגדה על דרך של הגשת בקשה לעיון בתיק בית המשפט בשלב שלאחר מתן פסק הדין.

ב"תשובת המשיבה לתגובת המבקש" מיום 24.5.2020, הובהר במפורש כי "... מר שמיידלר בפירוש איננו מוסמך לייצג את המשיבה לגופו של ההליך. ברי לכל המעיין בייפוי הכוח אשר הוצג כי הנו מוגבל לעיון במסמכים וכי הוגש במסגרת בקשת העיון מטעם בעל הדין ולא בקשה של עורך דין מייצג". עוד הובהר כי עו"ד שמיידלר מועסק על-ידי הפירמה הזרה "אשר איננה מייצגת ואיננה יכולה לייצג צדדים בהליכים משפטיים המתנהלים בפני בתי המשפט בישראל" וכי "... למשיבה אין היתנגדות עקרונית כי מר אפרים שמיידלר ... ו/או כל אדם אחר ממשרד (הפירמה הזרה - ב.ט.) ... יקבלו במקומה כתבי בי דין בהליך זה, ובילבד שלהחלטה כאמור יהא תוקף פרוספקטיבי בלבד ולא יהא בה כדי להכשיר מעשים ו/או מחדלים קודמים של המבקש ... בנוגע להמצאת כתבי בי דין...",.

...

בנסיבות אלה, דין הבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל של הבקשה לאישור פסק בוררות חוץ, להתקבל – וכך אני מורה.

הבקשה לביטול היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום מתקבלת, ואני מורה על ביטול היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום.

כפועל יוצא, בהיעדר המצאה כדין של הבקשה לאישור פסק בוררות נושא התובענה, אני מורה על מחיקת התובענה.

להלן עקרי ההחלטות שעוררו את הנתבע להגיש בקשת פסלות זו, והערות הנתבע לגביהן: "בית המשפט היתעקש על חיוב הנתבע בהוצאות כתנאי לביטול פסק הדין". מדובר בפסק דין על סך מאות אלפי ₪ שניתן נגד נתבע צעיר בן 19, חסר הבנה משפטית וחסר ייצוג, לאחר שלא התייצב לדיון אחד בלבד.

סע' 77א לחוק בתי המשפט מיפרט את עילות הפסלות וקובע, בין היתר, "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". המכנה המשותף לכל עילות הפסלות הוא חשש ממשי שלשופט היושב בדין עלולים להיות שיקולים זרים בפסיקת הדין, מחמת עניין כזה או אחר שיש לו בהליך או בתוצאותיו.

איני יודע מה פירוש "בית המשפט היתעקש על חיוב הנתבע בהוצאות כתנאי לביטול פסק הדין". למיטב ידיעתי, כאשר מיתעלם הנתבע מהחלטות חוזרות ונישנות של בית המשפט, וניתן נגדו פסק דין כתוצאה ממחדליו, הרי שביטול פסק הדין מחייב פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד.

בהקשר זה, ראוי לציין גם שהמועד שלהגשת בקשת פסלות הוא בסמוך לאחר שנולדה עילת הפסלות, ולא חודש לאחר מכן, עם מתן החלטות שאינן לרוחו של מבקש הפסלות.

...

"בהחלטה זו יש ללמד על נקמנות מובהקת של השופט ישי קורן בנתבע". בהחלטתו חותר בית המשפט "תחת כל עולם הנזיקין (לא פחות מכך)..." "מכל האמור לעיל עולה תמונה כי השופט הנכבד שם לו למטרה את הנתבע. בית המשפט גילה דעתו על פני החלטותיו, כי אין שום סיכוי כי יעשה משפט הוגן וצודק... ניכר היטב שהמטרה סומנה על ידי בית המשפט..." לאחר שעיינתי, עיין היטב, בכל טענות הנתבע, ושבתי ועיינתי בהחלטות מושא הבקשה, החלטתי לדחות את בקשת הפסילה.

רק לאחר מכן, החלטתי שנוכח מגבלות התובע ונכותו אין להשית עליו את העלויות הכרוכות בהתייצבות לבדיקה אצל המומחה מטעם הנתבע בעיר אחרת.

אין בסיס לבקשת הפסילה, ועל כן אני דוחה את הבקשה.

במקרה שלפנינו, אני סבור שהבקשה מחוסרת בסיס, ואינה מעוררת ספק שמצדיק את עיכוב הדיון.

עוד נטען כי הגשת התביעה לאחר שנים רבות כל כך, אינה נשענת על תשתית עובדתית נאותה ועניינית, לוקה בשיקולים זרים, מפלה ופוגעת בזכויות חוקתיות.

כן נטען כי העובדה שעל שם נתבע מסוים רשום שטח ביישוב שגב שלום, אין פירושה שהוא התגורר בו אי פעם ועזב.

באשר לסיבת מחדלם של הנתבעים להיתגונן, צודקת התובעת כי הנתבעים יכולים היו ואף היה עליהם להגיש את כתבי הגנתם במועד או למצער להגיש מבעוד מועד, במסגרת הזמן הקצוב להגשת כתב הגנה, בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, והם לא עשו כן. לא שוכנעתי כי לא היה באפשרות הנתבעים להגיש בקשה להארכת מועד, וזאת כאשר פנו לח"כ אלחרומי אשר יסייע להם בענייניהם.

בפסיקת הסכום התחשבתי מחד בכך שהתובעת נדרשה להגיש בקשה למתן פסק דין בכל התיקים ומאידך בכך שההליך בבקשה לביטול פסקי הדין, היתנהל במאוחד.

...

ואולם, למרות האמור, אני סבורה כי אין במחדלם של הנתבעים משום זלזול בבית המשפט, המצדיק דחיית בקשתם.

לפיכך, אני סבורה כי ככל שלא יבוטל פסק הדין, ויתבררו טענות הנתבעים לגופן, תהא הפגיעה בנתבעים בלתי מידתית ובלתי סבירה.

מכל האמור, אני מורה על ביטול פסקי הדין בתיקים שבכותרת.

המבקש מוסיף וטוען כי, החלתה של ההלכה החדשה באופן רטרוספקטיבי על ציבור הנכים, תמנע מהם קבלת כספם שניטל מהם בנגוד לחוק חניית הנכים וממניעים זרים והדבר נוגד את תחושת הצדק.

כך, למשל, עשויה לעלות הטענה כי פסק דין בהליך ייצוגי הקובע שעל רשות מסוימת להשיב קנסות שגבתה שלא כדין, מצדיק משפט חוזר או מהוה עילה לבקשה להאריך את המועד להגשת בקשה לבטל את הקנס או להשפט (וראו בהקשר זה: מ"ח 3975/13 אלדן תחבורה בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 11 (29.10.2013); מ"ח 7808/16 בירנבאום נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה כ(6) (‏12.2.2017)).

זאת ראשית הואיל ועיון בפסק הדין טיומקין מלמד כי הגם שהבקשה לאישור תובענה ייצוגית באותו העניין הוגשה קודם לחקיקת חוק תובענות ייצוגיות, הרי שבמסגרת פסק הדין קביעותיו של בית המשפט העליון מבוססות ישירות על פרשנות פרט 11 ועל לשונו הברורה במסגרתה מוגבל הסעד אשר ניתן לתבוע מרשות רק לסעד של השבה.

...

גם טענותיו אלו של המבקש אין בידי לקבל.

אשר לסמכות זו, הרי שזו הוגבלה וצומצמה מפורשות במסגרת סעיף 11 (כפי שפורש גם בעניין טיומקין), הקובע ברורות כי הסעד אשר ניתן לתבוע מרשות במסגרת תובענה ייצוגית הוא סעד של השבה הא ותו לא. לאור כל המפורט לעיל, נחה דעתי כי דין התביעה סילוק על הסף.

סוף דבר; אני מורה על סילוק הבקשה לאישור והתובענה הייצוגית על הסף.