פרשנות המונח "נפגע" בחוקי התגמולים והפיצויים

הצדדים הסכימו שאם ייקבע שחל על הארוע חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ד – 1975 (להלן "חוק הפלת"ד"), תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בסך 120,000 ₪, מעבר לתגמולי המל"ל. הנתבעת חולקת על חבותה לפצות את התובע בשתי טענות עיקריות, הראשונה נוגעת להיות הארוע "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, והשנייה נוגעת להיות התובע "נפגע" כהגדרת מונח זה בחוק.

לעומת זאת, "אם אכן נופל המקרה לגדרה של ההגדרה הבסיסית או לגדרה של אחת החזקות החלוטות המרבות, יש עוד לבחון אם לא חלה על המקרה חזקה ממעטת. זהו השלב השלישי במלאכת הפרשנות של סעיף ההגדרות שבחוק הפיצויים ובו יש לבחון אם אירע הנזק כתוצאה ישירה ממעשה שנעשה במתכוון או כתוצאה ממעשה איבה – שאז שוב אין תחולה לחוק. החרגה זו גוברת על ההכללה שאותרה באחד משני השלבים הראשונים" (שם).

וכן ר' בפסק הדין בעיניין סלאח: "אמת-המידה הראויה לבחינת תחום פריסתה של הוראת ההמעטה היא איפוא השאלה אם קמה זכאות על-פי חוק התגמולים במקרה הנידון אם לאו. מקום שהתאונה נתפסת על-ידי חוק התגמולים – על מכלול הוראותיו – שוב אין תחולה לחוק הפיצויים, ואילו כאשר חוק התגמולים אינו מחיל עצמו על המקרה, אין עוד הצדקה לשלול מן הנפגע את הזכאות מכוח חוק הפיצויים (ראו דברי השופט ר' ג'רג'ורה בת"א (נצ') 1546/94 ג'בארין נ' "הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ [5] ובת"א (נצ') 3574/92 חסון נ' אבו ג'ינס [6]).

...

הצדדים הסכימו שאם ייקבע שחל על האירוע חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ד – 1975 (להלן "חוק הפלת"ד"), תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בסך 120,000 ₪, מעבר לתגמולי המל"ל. הנתבעת חולקת על חבותה לפצות את התובע בשתי טענות עיקריות, הראשונה נוגעת להיות האירוע "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, והשנייה נוגעת להיות התובע "נפגע" כהגדרת מונח זה בחוק.

שנית, ואף שכאמור לעיל אני סבורה שהתאונה שבפני היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, ההחלטה בעניין חממי עוסקת בנזק גוף שנגרם עקב התהפכות רכב.

במצב דברים זה, ואף שכאמור ייתכנו מצבים נדירים בהם אדם יהיה זכאי לפיצוי על פי שני החוקים, אני סבורה שכיוון שהתובע קיבל תגמולים על פי חוק התגמולים, יש לשלול את תחולת חוק הפלת"ד עליו.

תוצאה זו מונעת גם את תחושת אי הנוחות הנוצרת מהעובדה שהתובע הצהיר בפני המוסד לביטוח לאומי שהוא נפגע מפעולת איבה וקיבל פיצוי על סמך הצהרתו זו. ר' לעניין זה בפס"ד אילוז שנזכר לעיל: "יש לדעתי לייחס חשיבות ומשקל לעובדה שהמבקש הגיש תביעה לביטוח הלאומי כנפגע איבה; כשלעצמי סבורני, כי ככלל אין אדם בהצהרותיו יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו.... לדידי יתכן לומר, שיש בנסיבות, במובן הרחב, מצב הקרוב להשתק שיפוטי (ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625) בכל הנוגע לדרך שבה נקט המבקש." לסיכום במהלך פריקת לוח שיש ממשאית באמצעות מנוף שמותקן עליה, נשמעה אזעקת צבע אדום, התובע נבהל, טעה באשר לאופן הפעלת המנוף, ולוח השיש נפל על רגלו.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

השופט א' ריבלין]: העירעור שלפנינו נסב, בעקרו, על פרשנות המונח "נפגע" בשני חוקים: חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל1970- (להלן: חוק התגמולים), וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים).

...

אנו סבורים כי ראוי לאפשר למערער, ככל שהדבר ניתן, למצות את התביעה על-פי חוק התגמולים.

סוף דבר: משנקבע כי המערער זכאי לתגמולים על-פי חוק התגמולים, בגין תאונת הדרכים בה נפגע, אין הוא זכאי לפיצויים מכוח חוק הפיצויים.

דין הערעור להידחות.

המונח 'קצבה' (פנסיה), המצוי בשורה של חוקים, כגון הביטוח הלאומי, חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה ועוד- פרושו תשלום החוזר ונשנה בצורה מחזורית ובעלת קביעות מסוימות.

זאת ועוד, טענת התובעים כי גמלאות לפי חוק התגמולים משתלמות לצורך פיצוי נזיקי של נפגעי פעולות איבה ולא על מנת "לתמוך כלכלית בחייו של אדם" (סעיף 14 לסיכומים), אינה נתמכת בתשתית כלשהיא והיא נטענת כאמור בעלמא.

בפסק הדין נקבע מפורשות כי העובדה כי הכנסה זו פטורה ממס הכנסה לפי סעיף 9(6), אינה רלוואנטית: "המונח "קיצבה" בסעיף 2(5) הנ"ל כולל גם תגמול חודשי המשתלם על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז1957- (ראה א' רפאל מס הכנסה [1], בעמ' 120).

...

כן נקבע בפסקי דין אלו, כי במקרים בהם הגיע הנתבע למסקנה לפיה קמה סמכותו לפי סעיף 315, אפילו כאשר מדובר במקרים בהם מבוטח לא מסר לנתבע את מלוא הפרטים הנוגעים לעניינו או חלילה מסר פרטים שאינם נכונים, על הנתבע להקדים ולהודיע למבוטח על כוונה זו על מנת לאפשר לו להביא את טענותיו טרם קבלת החלטה סופית לעניין קביעת סכום החוב, ניכוי מגמלה קיימת או חיוב החזר כספי של החוב, כולו או בחלקו.

ובכן, בכל הקשור להחלטת הנתבע להביא בחשבון את קצבת נפגעי האיבה בחישוב גמלת הבטחת הכנסה, הרי שאנו מקבלים את טענת הנתבע כי פגם זה אכן "נרפא". לתובעים ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיהם בעניין זה ובית הדין נדרש לדיון מקיף בסוגיה, על בסיס טיעוני הצדדים כמפורט לעיל ונמצא כי החלטת הנתבע לעניין זה, מבוססת ונכונה.

לאור המסקנה אליה הגענו כמפורט לעיל, הרי שסוגיית הרכב, אשר היוותה אף היא טעם לשלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה בתקופה פברואר 2011 עד אוגוסט 2011, אינה רלוונטית עוד, מקום שמדובר על תקופה החופפת תקופה בגינה ממילא נשללה הזכאות עקב קצבת נפגעי איבה.

בכל הנוגע לבחינת הקשר הסיבתי בין ניזקי הגוף הנטענים לבין השרות הצבאי, נקבע כי פירוש המונח "עקב שרותו" הוא שהענקת התגמולים מותנית בקיום קשר סיבתי בין השרות ובין קרות החבלה (ר' ע"א 296/59 חאיק נ' קצין התגמולים, פ"ד יד 11 (1960).

עוד נקבע כי גם נזק גוף שארע לחייל מחמת רשלנות רופאים, שהחייל הופנה לטיפולם על ידי הצבא, ואשר לא איבחנו במועד את מחלתו, כדין כל פגיעה אחרת שארעה לחייל תוך ועקב שרותו, באופן שיזכה את החייל לתגמולים אך לא יזכה אותו בפצוי נזיקי מטעם המדינה בגין הנזקים שנגרמו לחייל בשל רשלנות זאת (ר' למשל ע"א 289/59 קצין התגמולים נ' כהן (31.7.1960)).

...

גם אם אין בנתון זה כדי להשפיע על ההכרעה בבקשת הסילוק על הסף לגופה, מקובלים עליי הסברי הנתבעת להשפעת נתון זה על הגורם שקיבל לידיו בסופו של דבר את הטיפול בהגשת הבקשה ואת העיכוב שנגרם כתוצאה מכך – עיכוב שיכול היה להיחסך לו היו ידועים פני הדברים מלכתחילה.

ואולם גם בהתעלם מכך שלא ברורה משמעות "הזניחה" הנטענת (קרי האם תביעת התגמולים עודנה תלויה ועומדת אם לאו), גם בהתעלם מכך שטענתה זו של התובעת בתגובתה לא נתמכה בתצהיר, וגם בהתעלם מכך שהנתבעת ציינה כי למיטב ידיעתה תביעת התגמולים של התובעת עדיין תלויה ועומדת, הרי גם לו הייתה טענת ה"זניחה" נכונה עובדתית, וגם לו הייתה תביעת התגמולים מתבררת ונדחית לגופה - עדיין לא היה בכך כדי להוביל לדחיית בקשת הסילוק על הסף שבפניי.

סיכום אשר על כן, דין הבקשה להתקבל, ואני מורה על סילוקה של התביעה שבפניי על הסף לפי תקנה 41 (א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018.

תמצית טענותיהם של בא כוח התובעים ובא כוח הקרן הפלסטינאית היא, שיש לפרש את המונח "תלוי" כמונח הנופל בתוך הגדרת "נפגע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה, 1975 (להלן: חוק הפיצויים).

האם המנוח הוא "נפגע ישראלי"? סעיף 1 לחוק הפיצויים-סעיף ההגדרות-מגדיר "נפגע" ו"ישראלי" כדלקמן: "נפגע-אדם שניגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970"; "ישראלי-אדם הרשום במירשם האוכלוסין המתנהל לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, וכן מי שבידו אשרה לישיבת ארעי לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952". במקרה דנן, אין חולק כי המנוח הוא נפגע.

...

שקולי המדיניות הראויה מובילים, לדעתי, למסקנה, שיש להעביר את ההיתדיינות של תושבי האזור בינם לבין עצמם, בהקשר לארוע אשר ארע באזור, למערכת המשפטית הקיימת באזור.

שנית, המאטריה בה אנו עוסקים-סיכסוך שנתגלע בין תלויי מנוח פלשתיני לבין הקרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים פלשתינית, מוליכה למסקנה כי הפורום הטבעי ביותר לבירור נשוא התובענה הוא בבתי המשפט שבאיזור.

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.