פרשנות הוראת סעיף 3(ב) לחוק עזר לרמת גן (סלילת רחובות)

נטען כי בסמוך לחלקה הרלוואנטית נסלל כביש והותקנה תאורת רחוב ומשכך, ובשים לב להוראת סעיף 5(א) לחוק עזר קריית אונו (סלילת רחובות), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק עזר סלילה"), חב הנתבע בחוב סלילה ובחוב בגין תאורת הרחוב.

בהקשר זה מפנה הנתבעת להוראות 2(א) ו- 3(ב) לחוק עזר לקריית אונו (תעול), התשמ"ט-1988 (להלן: "חוק עזר תעול") לפיהן: "2(א) המועצה רשאית להתקין תעול במקומות שונים באזור איסוף ולחייב את בעלי הנכסים בתשלומי היטל תעול לפי הסכומים הנקובים בתוספת לחוק עזר זה.

בע"א (ת"א) 1417/07 מזל ברזילי נ' יאיר אהרוני, (פורסם במאגרים המשפטיים) (ניתן ביום 03.06.2009) נדרשה כב' השופטת ר' לבהר שרון לטענה בדבר הרחבת חזית אסורה בסיכומי המשיבים וזאת בנסיבות בהן בית המשפט כבר סיים לשמוע את כלל העדים והצד שכנגד היתנגד בסיכומי התשובה מטעמו להעלאת הטענה, ובעניין זה קבעה: "בע"א 1270/02 עריית רמת-גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נח(2) 7, בעמ' 10-11 נקבע כדלקמן:

לשון סעיפים 1 ו- 4(ב) לחוק עזר אספקת מים תומכים בעמדתו הפרשנית של הנתבע מהטעם שהחלופה השנייה המנויה בסעיף 4(ב) מורה כי האגרה תשולם לעירייה בעת התשלום בעד חיבור לרשת העירונית.

...

טענה זו היא הרחבת חזית, היא לא נזכרת בעתירה, ודינה להידחות.

אשר על כן ולסיכום, העתירה נדחית.

פסיקתא הנתבע ישלם החיובים כמפורט לעיל, וכן ישלם לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

חוקי העזר מכוחם חויבה התובעת הם: חוק עזר לחיפה (אספקת מים), תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק העזר מים"); חוק עזר לחיפה (סלילת רחובות), תשס"ח-2008 (להלן: "חוק העזר סלילה"); חוק עזר לחיפה (תעול), תשמ"ג-1983 (להלן: "חוק העזר תעול").

משילוב הוראותיו של סעיף 2 לחוק העזר סלילה, אשר קובע את העילה "המלאה" לחיוב בהיטל סלילה "בשל סלילת רחוב", וההגדרה הרחבה של המונח "סלילת רחוב" שבסעיף ההגדרות, נראה כי עילה לחיוב בגין היטל סלילה בהתאם לסעיף 2 לחוק העזר סלילה אכן עשויה לקום לא רק בגין סלילה ראשונה אלא אף בגין עבודות סלילה נוספות המפורטות בהגדרה וביניהן הרחבה והשלמה של הסלילה [לתמיכה בפרשנות זו ראו: עת"מ (מחוזי חיפה) 8885-08-10 אחוזת הכפר בע"מ נ' עריית חיפה (17.6.12) (להלן: "פס"ד אחוזת הכפר"); עת"מ (מחוזי חיפה) 342-08 חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ נ' עריית חיפה (11.8.14)].

ניתן לראות כי סעיף 4(ב)(7) לחוק העזר סלילה קובע הוראה מפורשת לפיה במקרה של בניה חדשה יקוזז שטח הבניין שהיה במקרקעין ונהרס מן השטח הבנוי לחיוב, כפי שעשתה העיריה בקפלן 12 (תשומת הלב לכך שלשון הסעיף כשלעצמה לא כוללת את התנאי לו רומזת העיריה בטענותיה, ששולמו בגין הנכס היטל/דמי הישתתפות בעבר [והשוו לסעיף בחוק עזר מקביל אשר כולל תנאי מפורש מעין זה – ע"א 4435/92 הנ"ל בעיניין חב' מאיר סדי, עמ' 325 מול האות ב']).

בע"א 1842/97 עריית רמת גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15, 27 (2000) (להלן: "פרשת מנחמי הראשונה") אושרה קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לעניין חישוב אגרת התעול, "משטח הקרקע שעליו עומדים הבניינים החדשים יש להפחית את שטחי הבניינים הקודמים שעמדו על החלקות ואשר נהרסו". הסעיף הרלבנטי בחוק העזר לעניין אגרת תעול בעריית רמת גן, סעיף 4(ג) שבו, קבע: "נוספה בניה לנכס אחרי שנמסרה או פורסמה הודעה כאמור בסעיף 3 ישלם בעלו, בשעת הוספת הבניה, אגרת תעול נוספת, לכל מטר מרובע משטח הבנין הנוסף, בשיעורים שנקבעו בתוספת" בית המשפט המחוזי שם את הדגש על כוונת הסעיף, בקובעו: "מאחר והכוונה היא לממן את הוצאות התעול לפי החלק היחסי בשטח המבונה באיזור האיסוף, אין הגיון לחייב בעל נכס פלוני באגרת תעול, אך בשל הריסת מבנה והקמתו מחדש". בית המשפט העליון (מפי כבוד הנשיא א' ברק) אישר את התוצאה ושם את הדגש על כך שלפי לשון הסעיף החיוב הנו רק בגין בניה נוספת: "בעניינינו נקבע כי אגרת התעול תקבע "..

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [ת.א. (ת"א) 298/96 מנחמי בוני מגדלי דוד ר"ג בע"מ נ' עריית רמת גן, פ"מ תשס"א(1) 591, 611-613 (2001)], לאחר שנקבע כי לצורך הכרעה בשאלות המשפטיות יש לצאת מנקודת הנחה כי בנכס בוצעו עבודות תעול רק קודם לחוק העזר, נפסק: "מכאן ברור גם הדמיון למקרה שדן בו בית-המשפט העליון בעיניין מנחמי, והסעיף המתאים ביותר לענייננו הוא סעיף 4(ג) לחוק עזר לרמת-גן (תעול), אשר קובע תשלום רק בשל תוספת הבנייה (כלומר, שטח המבנה הקיים פחות שטח המבנה הישן)". בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת א' חיות), הדגיש את המלים "משטח הבנין הנוסף" שבסעיף 4(ג) הנ"ל, ופסק כי "נוכח הוראה זו צדק בית משפט קמא בקובעו כי יש לקזז מתוך שטח הבנייה החדש את שטח המבנים שנהרסו באופן שאגרת התעול תחושב על פי הפרש שטח הבנייה בלבד" [ע"א 1270/02 עריית רמת גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת גן בע"מ, פ"ד נח(2) 7, 12 (2003)].

...

מטעם זה בלבד, אינני מקבל את טענת הקיזוז של העיריה בעניין היטל הסלילה עבור קפלן 28, אולם זאת מבלי לדחות את טענות העיריה לגופן, ומבלי שדחיית טענת הקיזוז בתיק זה תקים השתק עילה כנגדה.

סוף דבר לפני סיום אציין כי הסכומים שנפסקו לטובת התובעת שוערכו לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

לאור כל האמור לעיל, התוצאה הינה כלהלן: הנתבעת 1, העיריה, תשלם לתובעת סך של 37,275 ₪ כערכם היום.

המשיבה ציינה בנוסף, כי סמכותה להטיל היטלי סלילה ותעול מקורה בפקודת העיריות, כמו גם בחוק עזר לרמת גן (סלילת רחובות), תשס"ז – 2007 וחוק עזר לרמת גן (תעול), תשס"ח-2008 והעירייה עשתה שימוש ראוי בסמכותה, כאמור בהוראות חוקי העזר או בהוראות כל דין.

עוד הוסיפה, כי סעיף 269 לפקודת העיריות אמנם מגדיר מהם נכסים ומהו רחוב אך בכל הקשור עם מסילת ברזל זו מוגדרת ככזו המופיעה בתת סעיפים 1 ו-2 לסעף 2 פקודת מסילות הברזל אך סעיף 3 לאותה הגדרה כבר אינו כלול בהגדרת מסילת הברזל וזה קובע: "(3) תחנות, משרדים, מיגשות, בתי מלאכה, סדנאות, מכונות וציוד קבועים ושאר מתקנים שהוקמו לצורך מסילה או בקשר אליה" סעיף 3 מחריג אם כן מהגדרת "מסילת הברזל" לצרכי הגדרת המונח "דרך" כחלק מהגדרת המונח "רחוב" את ה"תחנות".

הפרויקט ממומן כולו מתקציב המדינה ומכאן שחיוב בהיטל תעול (להבדיל מהיטל סלילה) המוטל על המדינה סותר את סעיף 42 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] הקובע: "אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה, אלא אם נאמר בו במפורש". מכאן שהמדינה פטורה מהיטל התעול (להבדיל מהיטל הסלילה) במיוחד עת אין מדובר בפרויקט המשיא למדינה רווחים, ועת העותרת מבצעת את התשתית העירונית על חשבונה ונדרשת לשלם פעם נוספת בגין אותה הוצאה.

בכל הקשור עם רכיב הקרקע שטח הקרקע המיועד לבניה נילקח אף הוא בחשבון ולפי הגדרת שטח קרקע בחוקי העזר עסקינן ב-"שטחה הכולל של הקרקע שבנכס לרבות הקרקע שעליה ניצב הבניין". בנסיבות אין הבדל בין מבנה סטנדרטי למבנה שניבנה במעמקי האדמה באופן שבשניהם מחושב נפח המבנה וכן שטח הקרקע שבנכס.

...

במצב דברים זה אין מנוס כאמור מדחיית הטענה על אתר ובנסיבות טוב היה לולא נטענה.

אמנם ייתכן כי קיימת חריגה מגודל המבנה או שטחי הקרקע במועד עריכת החשבון, אך אין בכך כדי למנוע את עצם החיוב והתשלום הנדרש (ר' לעניין זה הוראות סעיפים 9(ג) לחוקי העזר לפיהם "אין בפגם שנפל בדרישת תשלום כדי לגרוע מחובת בעל נכס בתשלום היטל סלילת כביש" או בנוסח חוק העזר תיעול "בתשלום היטל תיעול" ור' כמו כן ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ' מנחמי, פ"ד נד(5) 15 (2000) פסקה 5 שם קובע כב' הנשיא ברק כי: "בפרשה שבפנינו הפרה העירייה את חובתה לשלוח 'דרישת תשלום'. האם הפרה זו היא מהותית? לדעתי התשובה היא בשלילה. החלטתה של העירייה לא הייתה משתנה אילו שלחה דרישת תשלום כנדרש. לחברה לא נגרם כל נזק. נהפוך הוא: הייתה זו החברה שביקשה מהעירייה לפעול כפי שפעלה. בנסיבות אלה נראה לי כי אין זה ראוי שהסעד על הפרת חובתה של העירייה יהא בביטול החלטתה").

סוף דבר העתירה נדחית.

במסגרת הליכים מקדמיים, נישאלה הערייה האם לאחר 16.1.14 (תאריך הארוע) נערכו עבודות תיחזוקה, שפוץ או עבודות אחרות ברחוב צונץ? מר שמואל שמוקלר (להלן: "שמוקלר") המשמש 'רשם נכסים' בערייה שהשיב מטעמה על השאלון, ענה "לא ידוע" (לשאלון [סעיף 3] ראו נספח א לתיק המוצגים של התובע, ולתשובות, נספח ב).

קשה לקבל תשובה זו, שכן מי אם לא הערייה, שזהו תפקידה נוכח חובותיה לפי פקודת העיריות, עשה כן? מסתברת יותר המסקנה כי הסלילה בוצעה על ידי בעלת השליטה ברחוב ומי שתפקידה על פי דין הוא לסלול רחובות, כשהסלילה כללה גם את אותם מפרצי חניה ורחבת החניה הנראים בתמונות שהוגשו על ידי התובע.

לפי סעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (העומד בתוקפו נוכח הוראות סעיף 1 לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981) "רחוב" מוגדר, בין היתר, כ"כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור ניכנס אליו או רשאי להכנס אליו".

אולם, כשם שהעירייה מוסמכת להטיל קנסות בשטח פרטי באמצעות חוקי העזר הערוניים ואף לנהל הליכים פליליים נגד אדם בשל הפרתם, היא מושתקת מלטעון אחרת כאשר עסקינן בפרשנות חובותיה שלה כלפי הציבור על פי פקודת העיריות וכשהרציונל זהה – מניעת סכנה לציבור.

יחד עם זאת, וכמצוטט רבות, מדרכות ורחובות העיר אינם מישור גאומטרי ואינם יכולים להיות ישרים כ'פלס', ומטבעם יהיו בהם שקעים ובליטות (ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עריית רמת גן (1998)).

סיכום סכום הפיצויים סכום הפיצויים הוא כדלקמן: הפסדי שכר (בעבר) 30,000 ₪ ב. אובדן כושר הישתכרות 180,000 ₪ עזרת הזולת (עבר ועתיד) 10,000 ₪ הוצאות, הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 2,000 ₪ נזק לא ממוני 40,000 ₪ סה"כ ביניים 262,000 ₪ בנכוי אשם תורם (30%) (78,600 ₪) בנכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (48,850 ₪) סה"כ ביניים 134,550 ₪ (במעוגל) שכר טירחת עו"ד (20%) ומע"מ 31,485 ₪ סך הכל 166,000 ₪ (במעוגל) סוף דבר התביעה מתקבלת.

...

שקלול שיקולים אלו מביא למסקנה כי הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע תעמוד על 5%.

סיכום סכום הפיצויים סכום הפיצויים הוא כדלקמן: הפסדי שכר (בעבר) 30,000 ₪ ב. אובדן כושר השתכרות 180,000 ₪ עזרת הזולת (עבר ועתיד) 10,000 ₪ הוצאות, הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 2,000 ₪ נזק לא ממוני 40,000 ₪ סה"כ ביניים 262,000 ₪ בניכוי אשם תורם (30%) (78,600 ₪) בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (48,850 ₪) סה"כ ביניים 134,550 ₪ (במעוגל) שכר טרחת עו"ד (20%) ומע"מ 31,485 ₪ סך הכל 166,000 ₪ (במעוגל) סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעות ישלמו לתובע, יחד ולחוד, את הסכום של 166,000 ₪ וכן הוצאות (על יסוד קבלות).

מה שנראה כסתירה בנוסח חוק עזר לרמת גן (סלילת רחובות), התש"ז- 2007 (להלן – "חוק העזר") הוביל למחלוקת אשר התגלעה בין התובעת, חברת אנגלאינווסט התחדשות עירונית בע"מ, לבין הנתבעת, עריית רמת גן (להלן גם – "הערייה"), בה דרושה הכרעה בתיק זה. השאלה היא אם תעריפי היטל סלילה שתשלומו נידרש בעילה של בניה חדשה נקבעים לפי התעריף נכון למועד מתן היתר הבנייה או שמא הם נקבעים לפי התעריף ביום התשלום בפועל לקופת הערייה.

(ג) על אף האמור בסעיף קטן (ב) ובסעיפים 2(ב)(2), 7(ג) ו-9(ב) סיפה אם ניתנו ההיתרים או האישורים נשוא הסעיפים האמורים בלא ששולם ההיטל, אזי יתוספו לסכום שלא שולם תשלומי פיגורים, החל מהמועד שנקבע לתשלומו בחוק עזר זה ועד למועד התשלום בפועל.היטל סלילת רחובות לנכס מגורים עיון בהוראת סעיף 10(א) מעלה שכאשר מדובר בדרישה תשלום בעילות של התחלת סלילה או בנייה חורגת – אי תשלום במועד הנקוב בדרישה יוביל לכך של לסכומים הנקובים בדרישה יתוספו "תשלומי פיגורים" (כהגדרתם בסעיף 1) החל מהמועד הקבוע בחוק העזר לתשלום ועד התשלום בפועל.

כללי הפרשנות ומיקוד המחלוקת על מנת להקל על הקורא, טרם שנעבור לדיון והכרעה במשמעות שיש לייחס להוראת סעיף 3(ב) לחוק העזר, נביא שוב את נוסח ההוראה לאחר הצבת ההגדרה "תעריפי ההיטל שבתוקף" בתוכה.

...

המסקנה ברורה: התובעת שנטל הראיה עליה לא הוכיחה את טענתה והמסקנה המסתברת יותר מחומר הראיות, לנוכח עדות נציג העירייה, היא שהתובעת היא שביקשה כי תופק דרישת התשלום לנוכח מדיניות העירייה, כפי שהוכחה, ובהיעדר ראיה נוגדת.

סוף דבר התביעה נדחית.

מסקנתי היא כאמור שיש לחייב את התובעת בהוצאות.