פרשנות הגנת אי השפיות הדעת במשפט הפלילי

במאמר מוסגר: על הסנגור להיות מודע לכך כי לזיכוי מחמת סייג אי השפיות עלולות להיות השלכות שונות, ובין היתר, לגבי הרישום הפלילי; בית המשפט יורה ליתן צו אישפוז או צו לטפול מרפאתי כפוי לתקופה המירבית כאמור בסעיף 15(ד1) לחוק טח"ן; כאשר מדובר בעבירות מין זכוי מסוג זה מלווה בסמכות ליתן צו פקוח על הנאשם מכוח חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006; חולה נפש שהוכר ככזה בפלילים עשוי להתחייב בנזיקין בתביעה אזרחית; לזיכוי מחמת מחלת נפש עשויה להיות סטיגמה חברתית.

משכך, ככלל, רק מצבים המערבים פסיכוזה ייכנסו בגדר סעיף 34ח. הרחיבה על כך השופטת ע' ארבל בע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (22.2.2007): "לעניין בחינת סיווגו של ליקוי כמחלת נפש, אומצה בפסיקה ההבחנה המסורתית שבין ליקוים בעלי אופי פסיכוטי, המתאפיינים בהפרעות נפשיות חמורות המלוות במחשבות שוא ובבלבול נפשי, לבין ליקויים הבאים תחת הכותרת 'נברוזה' הכוללים הפרעות נפשיות בדרגה חמורה פחות, שבהם נותרת אישיותו של החולה שלמה, והוא מודע לליקויו. סוג נוסף של ליקויים הם הפרעות אישיות, המתאפיינות בדפוסי תגובה והתנהגות לא מסתגלת הפוגמים בהיבטים שונים של התיפקוד ובחלק מהמקרים אף במצבים פסיכוטיים חולפים (ראו: אבנר אליצור, שמואל טיאנו, חנן מוניץ ומיכה נוימן פרקים נבחרים בפסיכיאטריה (חנן מוניץ עורך, מהדורה חדשה, תשנ"ז) 123, 296 (להלן: פרקים נבחרים בפסיכיאטריה); יעקב בזק אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו, 29 ואילך (מהדורה שנייה, תשל"ג) (להלן: בזק)). בשורה של פסקי דין נקבע כי בעוד שמצב של פסיכוזה ניכנס בגדר המונח 'מחלת נפש' לעניין סייג האי שפיות, אין במצבי נברוזה, פסיכופתיה או הפרעות אישיות כדי למלא אחר התנאי האמור (ראו: ע"פ 272/86 אילן גבעוני נ' מדינת ישראל, תק-על 1987(3) 423, 427; עניין אבנרי, בעמ' 142; ראו גם שמעון אגרנט 'התפתחויות במשפט הפלילי' עיוני משפט יא 33 (תשמ"ז))." (שם, פס' 30) מצבי פסיכוזה ניתן להגדיר כך: "החולה מעריך בצורה מוטעית את נכונות תפיסותיו ומחשבותיו, ומסיק מסקנות מוטעות לגבי המציאות החיצונית, ללא היתחשבות בראיות נוגדות ברורות. הוכחה ישירה להיתנהגות הפסיכוטית הם דלוזיות (מחשבות שוא) או הלוצינציות (תחושות שוא), ללא כל תובנה לטבען הפתולוגי. הפגיעה בכושר תפיסת המציאות יכולה להתבטא בדיבור מבולבל, בלי שהחולה ער לכך שדיבורו הוא בלתי מובן." (יעקב בזק משפט ופסיכיאטריה – אחריותו המשפטית של הלקוי בנפשו 46 (2006) (להלן: בזק)) עולה איפוא, כי בהחלט קיים קושי ליישב בין לשון סעיף 34ח, והפרשנות הדי מצמצמת שניתנה לו בפסיקה, לבין מצב של שיקול דעת "מעורער". זאת, לו משום שקשה להגדיר נאשמת כמי ששיקול דעתה "נעדר" ו"מעורער" – גם יחד.

לכלל האמור שני חריגים העשויים להיות רלוואנטיים לעניינו (חריג שלישי, המתייחס למצב בו נאשם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין לאחר שהדיון המשפטי הגיע לקיצו, ועובר למתן הכרעת הדין, במובהק אינו נוגע למקרה בו עסקינן): האחד קבוע בסיפא של סעיף 170(א) לחסד"פ, לפיו אם ביקש הסנגור לברר את אשמת הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה (להלן: חריג בירור האשמה לבקשת הסניגור); השני נקבע ברע"פ 8601/15 אשקר נ' מדינת ישראל (15.5.2017) (להלן: הילכת אשקר), לפיו בית המשפט רשאי, אם מצא לנכון, לזכות מחמת אי שפיות הדעת, במצב בו קיימת תמימות דעים בין התביעה לבין ההגנה (להלן: חריג הזיכוי המוסכם מחמת אי שפיות).

...

ויובהר, בסופו של דבר לא בוטל אומנם סעיף 303 (כשם שבאנגליה לא בוטל ה-Infanticide Act), ואולם אין בכך כדי ללמד, לדידי, על היות הרציונל שבצד עבירה זו שונה מזה שבצד ההוראות לעניין אחריות מופחתת (ראו מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה [2019] לאור עקרונות היסוד של המשפט, ומחקר היסטורי והשוואתי 170-168, 355-354 (2020)).

לאור זאת, כשם שנאשם איננו יכול לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות והסדרי הענישה/האחריות המופחתת, כך גם אין לאפשר לנאשמת לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות ושל סעיף 303 לחוק העונשין.

הוחלט בדעת רוב כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, שאליו הצטרף השופט ע' גרוסקופף כי הערעור יתקבל באופן חלקי, במובן זה שהמערערת תזוכה מעבירת רצח, וזאת חלף פסק הדין המורה על הפסקת ההליכים נגדה בגין עבירה זו. זאת בניגוד לחוות דעתו של השופט ד' מינץ, שסבר כי יש לקבל את הערעור באופן של זיכוי המערערת מעבירה של המתת תינוק.

בהתאם, פסיקת בית משפט זה עסקה רבות במשמעות המשפטית למונח זה, בעיקר בהקשר של העדר אחריות פלילית מחמת אי-שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, אך הדיון בסוגיה זו נכון גם לענייננו.

רשימת הסייגים לאחריות הפלילית המפורטת בסעיפים 34ו-34כ כוללת, בין היתר, סייגים של קטינות, שיכרות, העידר שליטה, אי שפיות הדעת, הגנה עצמית, צורך, כורח, צידוק ועוד.

מדבריו של חה"כ מרידור עולה כי המחוקק ביקש להסדיר את הסייגים לאחריות הפלילית ברשימה ממצה אחת, וכי רק ביחס לסייגים אלה יש להחיל את ההוראה המופיעה בסעיף 34כב(ב) שלפיה: "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". אמנם, לפי דבריו של חה"כ מרידור אפשר שביום מן הימים יימצא סייג נוסף אשר ייקבע במסגרת "חקיקה שיפוטית", ואולם, מלבד אפשרות זו, בעת שנחקק תיקון 39, לא ראה המחוקק בטענות הגנה אחרות שעומדות לנאשם, ואשר אינן נזכרות ברשימת הסייגים האמורה, כסייג לאחריות פלילית, וממילא לא סבר כי יש להחיל בעיניינן את כלל הספק הסביר הקבוע בסעיף 34כב(ב) (ראו פרשנות ברוח זו בחוות דעתה של השופטת (כתארה אז) ד' ביניש בעיניין רוזוב, בעמ' 405-403).

...

המקובץ לעיל מעלה כי אין כל טעם סביר לקביעת רף הוכחה שונה ומכביד יותר ביחס לטענת היעדר כשירות דיונית לעומת טענת אי כשירות מהותית והבחנה כזו תהא בלתי הוגנת.

אשר על כן, ומהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי להצטרף לעמדתו של חברי השופט הנדל ולקבוע כי רף ההוכחה הדרוש לעניין סעיף 170 לחסד"פ הוא של הקמת ספק סביר.

אשר על כן, הוחלט בדעת רוב, כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, אליו הצטרף השופט ג' קרא, ובניגוד לחוות דעתה של השופטת י' וילנר, כי דין הערעור להתקבל, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט היתייחס גם לשאלת הכוונה הנדרשת בסעיף, התאמתה למשפט הפלילי, והאם קיימת הגנה לחולה נפש בדיני הנזיקין, ובסופו של דבר ובדעת רוב חויב התוקף בתשלום פיצויים, כשכבוד השופט עמית קבע (בדעת יחיד) שאין לפטור חולה נפש אפילו אם מתברר שנשללה ממנו הרצייה עקב מחלת הנפש.

על פס"ד הנ"ל הוגשה רשות ערעור לעליון, שם כבוד השופט רובינשטיין דן אף הוא בפרשנות המונח "כוונה" והבהיר כי לדידו יש לאתר רצון, אף אם הרצון איננו חופשי.

ציין כי בעיניינו של כרמי- הוא "חזה כי דבר עתיד ליפול כתוצאה ממעשיו- אותו דבר שאכן קרה- ובזאת רצה באותו רגע". בדעת רוב הוחלט לדחות העירעור תוך קביעה כי הגנת אי שפיות הדעת, ככלל, איננה מהוה הגנה בנזיקין, למעט במקרה בו נשללת הבחירה החופשית מן הנתבע עקב העדר שליטה על תנועות גופו וזאת בין אם מקורה במחלת נפש, במחלת גוף או בכפיה גופנית על ידי אחר (רע"א 1272/05 גד כרמי נ' **** סבג, (2.12.2007)).

...

נותר עם נכויות רפואיות ותפקודיות משמעותיות במספר תחומים, כפי שפורט בהרחבה בפס"ד. נוכח פני הדברים ובתוכם נסיבות המקרה, תוצאותיו והנכויות שנותרו בתובע, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק בראש נזק זה סך של 300,000 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת כנגד הנתבע 1.

התביעה נדחית כנגד הנתבעות 2-3 והתובע יישא בהוצאותיהן, בנסיבות העניין, בסך כולל של 12,000 ₪.

לגישתו, נוכח פרשנות המיטיבה עם הנאשם, כך יש לראות את הדברים, ולא ניתן להסיר אפשרות שלפיה כלל עבירות האיומים בוצעו במהלך יומיים בלבד.

עם זאת, המשיב הכניס את עצמו מרצון למצב נוכח השמוש באלכוהול וסמים, ולכן גם נטל אחריות על איומיו, למרות הקרבה הרבה להגנת אי שפיות הדעת, ולקושי של המערערת להוכיח עבירת מטרה מסוג איומים.

לא פחות מאלו על בית המשפט לתת דעתו גם ליכולתו של המשיב להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשיו או את משמעות מעשיו, ליכולתו להמנע מהמעשים ולמידת השליטה שלו על מעשיו, ולקרבה לסייג לאחריות פלילית.

...

בשקלול הנתונים, תוך שאנו מצטרפים להנחה כי עם תום נשיאת העונש יגורש המשיב למדינתו, ובהיותנו ערכאת ערעור האוחזת בכלל שלפיו אין למצות את הדין עם משיבים גם כאשר ערעור המדינה מתקבל, החלטנו להעמיד את תקופת המאסר לנשיאה בפועל על ששה-עשר חודשים חלף התקופה שעליה הורה בית משפט קמא.

כן סבורים אנו כי נוכח הסבל שגרם המשיב למתלוננת ראוי לחייבו לפצותה, בפרט שבהיבט זה לא טען ב"כ המשיב לפנינו דבר.

הכרעה אנו מורים על קבלת הערעור, כך שהמשיב ירצה ששה-עשר (16) חודשי מאסר בפועל שמניינם מיום מעצרו.

לאחר זאת, לנוכח חוות דעת פסיכיאטרית מעודכנת, ובשל הסכמת באי-כוח הצדדים, בית המשפט המחוזי הורה על זכוי המשיב מכוח הגנת אי-השפיות שלפי סעיף 34ח לחוק והורה על אשפוזו בבית חולים בהתאם לסעיף 15(ב) לחוק טפול בחולי נפש.

כלל הפרשנות המקילה בפלילים הוכר בפסיקת בית המשפט מימים ימימה, והוסף במפורש כסעיף 34כא לחוק העונשין במסגרת תיקון מס' 39 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ״ד-1994, ס"ח 1481): 34כא. ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין.

...

שילוב תכלית הרפורמה בעבירות ההמתה יחד עם תכלית האשפוז הכפוי וקביעת תקופת האשפוז המרבית מוביל למסקנה ברורה – בעוד שההבדל שבין עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות נעוץ במדרג האשמה ביחס שבין עבירות אלו, המחוקק קבע בצידן עונש מרבי זהה – מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה.

לסיכום: פרשנות הוראות הדין מלמדת כי עמדת המדינה שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא 25 שנים מתיישבת עם לשון סעיפי החוק, אופן יישומם ועם תכליות הדין, ואילו עמדת המשיב שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא 20 שנים אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיפי החוק ותכליות הדין, ואף אינה מוצאת תמיכה בכלל הפרשנות המקלה בפלילים או בהיקש לעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת.

סוף דבר כדי להעמיד דברים על מכונם ביחס לתקופת האשפוז המרבית, אין לי אלא לשוב על שהבהרתי לאחרונה בעניין פלוני (ע"פ 664/23): "אשוב ואדגיש כי עניין לנו בתקופת אשפוז מרבית, אשר כשמה כן היא – מרבית. במצוות המחוקק, עניינו של המשיב יובא מעת לעת בפני הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת, אשר בהתאם למצבו הנפשי והטיפולי ובשים לב למידת מסוכנותו, עשויה להתיר את כבלי האשפוז עוד בטרם מלאו ימי תקופת האשפוז המרבית.