פרשנות בקשה בכתב לפי סעיף 241 לחוק

המבקשת עצמה, בכתב תביעתה, העמידה את כל הנושאים השנויים במחלוקת להכרעתה של רשות השיפוט, בלא שכפרה בסמכות רשות השיפוט לשפוט ולהכריע בהם.

כל שעשתה רשות השיפוט בפסק דינה, הוא לפרש את חוקת ההסתדרות על-פי הסמכות הנתונה לה. על-סמך פרשנותה היא קבעה, כי בראייה כוללת של כל הסדרי האוטונומיה, תיקצובה של המבקשת כפוף למצבה של ההסתדרות מעת לעת.

...

לאור האמור, המסקנה היא כי מותבי רשות השיפוט לא חרגו מגדר סמכויותיהם בהכרעתם בתביעת המבקשת ובערעורה.

גם דין טענה זו להידחות.

על יסוד כל האמור, אין מקום למתן רשות ערעור בבקשה זו. הבקשה נדחית על כל ראשיה.

ב"כ המשיבה התייחסה לעניין הגשת כתב האישום והפנתה לסעיף 230 לחוק התיכנון והבניה בנוסחו לאחר תיקון 116 כי אין בבצוע צו הריסה כדי לפטור אדם מאחריות פלילית בשל ביצוע עבירה לפי פרק זה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי טענות הצדדים שוכנעתי כי דין הבקשה להדחות.

סעיף 241 לחוק התיכנון והבניה קובע אין בבצוע צו שפוטי כדי לפטור אדם מאחריות פלילית בשל ביצוע עבירה לפי פרק זה. באשר לטענת המבקש כי הבניה הסתיימה זה מכבר וכי המבקש הפסיק אותה, הרי שסעיף 221(א) לחוק התיכנון והבניה קובע כי הסמכות להוציא צו הריסה מינהלי מותנית בכך "שבמועד הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה האסורה או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה". לגבי בית מגורים קיימת דרישה נוספת והיא שבמועד הגשת התצהיר, "בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 יום מהיום שאוכלס". אני דוחה טענה זו. מדובר במבנה שהגם שהעבודות לא נמשכו בשל צו ההריסה והמבקש הפסיק אותם , הרי שלא ניתן לקבוע כי העבודות הסתיימו כמשמעות המשפטית הנגזרת מכך.

לעניין זה אפנה לעפ"א 54143-04-19 אבו אל היג'א נ' מדינת ישראל ולדברים שנקבעו בפסק דין זה: בהתאם לאמור, פרשנות תכליתית של הוראות סעיף 221 לחוק מובילה למסקנה כי עבודה מסתיימת, לצורך הוראות הסעיף, אם הושלמה במלואה ולא התווספה לה כל עבודות בנייה בששת החודשים שקדמו להוצאת הצוו.

...

מהנימוקים שפירטתי לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול צו הריסה מנהלי וכן את הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה .

בנסיבות העניין אני סבורה כי יש להשית על המבקש הוצאות ומחייבת את המבקש בתשלום הוצאות בסך של 5,000 ₪ למשיבה וזאת בתוך 30 יום.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

יוצא איפוא, כי הצוו למניעת פעולות, מובדל מהליכים אחרים אשר בגדרם רשאי בית המשפט ליתן צוים לשם מניעת עבירות שכבר בוצעו, כגון צו הפסקה שפוטי לפי סעיף 239 לחוק, או צו הריסה שפוטי לפי סעיף 241 לחוק.

פן נוסף של אותו עניין הוא, כי צו למניעת פעולות הוא צו קבוע, אשר אינו מותנה בהגשת כתב אישום, ואף ייתכן בהחלט שלאחר שניתן, לא יוגש כתב אישום כלל, באשר טרם הבשילו מעשי ההכנה, לכלל עבירה לפי החוק (ע"פ 54/83 הנ"ל).

פרשנותה של המבקשת לעניין הייעודים השונים לפי מד/20 מעלה את השאלה: היכן, אם כן, אמורים היו המשיבים למקם את עסקם, הכולל מיפעל תעשייתי שלצדו חנות מיפעל הכוללת מקומות ישיבה? לשאלה זו לא ניתן מענה, שהרי מצרוף הוראות מד/20 ביחד עם עדותה של סגנית המהנדס, עולה כי הדבר אינו אפשרי באיזור התעשיה, אך גם לא באיזור המסחרי שבו אסורים מפעלים ומסחר במזון, ולא באיזור הרב-תכליתי, שבו אסורים מפעלי תעשיה (בשונה מבתי מלאכה).

...

יוצא אפוא, כי מטעם המבקשת לא הובאה הוכחה לנזק קונקרטי הצפוי כתוצאה מביטול הצו.

האיזון בין הנזק שייגרם למשיבים כתוצאה מן הצו, לבין העדרם של נזק או הכבדה על היכולת לבצע צווים בעתיד אלמלא הצו, תומך במסקנה, שאין הצדקה למתן הצו.

לא שוכנעתי כי יש ממש בטענות, מכמה טעמים.

הסכמה זו סייגו בבקשה – שנתקבלה על דעת נציג המדינה – כי כתבי האישום שהוגשו על ידי נציגי היועץ המשפטי ייבחנו על ידי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה מבחינת התאמתם להנחיות הפנימיות של משרד המשפטים המסדירות את הנוהל באשר ליחס והתיאום הנידרש בין היועץ המשפטי לבין הוועדות המקומיות לצורך הפעלת סמכות התביעה הפלילית המצויה בידיהם במקביל.

עם זאת, חוק סדר הדין הפלילי מכיר בקיומן של סמכויות תביעה ספציפיות הנתונות לגורם אחר מכח חיקוק מיוחד, בקובעו בסעיף 241(א) לחוק כדלקמן: "הוראות חוק זה אינן גורעות מסמכותו של אדם המוסמך על פי חיקוק אחר לחקור בעבירה או לנהל את התביעה". השאלה העולה בהקשר לענייננו היא האם קיום סמכות תביעה פלילית ספציפית הנתונה לגורם מוסמך מכח חיקוק מיוחד שוללת את סמכותה הכללית של התביעה מטעם המדינה לפעול במקביל באותו תחום עניינים.

פרשנות זו תואמת את לשון החוק ותכליתו.

...

מסקנה זו מתבקשת, בראש וראשונה, מנוסחו של סעיף 241(א) לחוק סדר הדין הפלילי, המורה כי הוראות חוק זה אינן גורעות מקיומה של סמכות ספציפית על פי חיקוק אחר לנהל תביעה פלילית.

שנית, מסקנה זו מתיישבת עם שיקולי מדיניות תביעה ראויים, המותירים בידי היועץ המשפטי לממשלה, כמי שעומד בראש התביעה הכללית, את מלוא הסמכות להפעיל את מדיניות התביעה הכללית בעניינים פליליים במדינה, ובכלל זה לפעול בתחום אכיפת חוקי התכנון והבנייה, תוך שמירה, בה בעת, על מרחב פעולתה של הועדה המקומית לתכנון ובנייה לקדם אף היא את אכיפת החוק בתחומה.

לאור כל האמור, דין בקשות רשות הערעור להימחק.

בהודעת ערעור מתוקנת שהגישה באת-כוח המערערת היא הרחיבה את טיעוניה בעניין פרשנות סעיף 241 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן-חוק סדר הדין הפלילי או החוק) והתעמקה בהיסטוריה החקיקתית של הנוסח המשולב של החוק כדי לתמוך בטענתה כי יש לפרש את המונח "חיקוק" בסעיף זה על-פי פקודת הפרשנות [נוסח חדש] ולא על-פי חוק הפרשנות, תשמ"א-1981.

(ב) החלטת בית-משפט קמא בית-משפט קמא קיבל את טענתו הטרומית של הסניגור ולפיה כתב-האישום הוגש בחוסר סמכות ולכן הוא בטל מעיקרו.

באת-כוח המערערת טרחה והוסיפה על הטיעונים שהעלתה בבית-משפט קמא בעיניין הוראות סעיף 241(ב) לחוק, ואף צירפה החלטות שונות מהן ביקשה להסיק כי הסמכת היועץ המשפטי לממשלה היא במשמעות "הוראה בחיקוק" שאדם אחר מוסמך לנהל את התביעה בהתאם להוראות סעיף 241(ב) לחוק.

גם אם נקבל את טענות באת-כוח המערערת כי בעניינינו יש נפקות להגדרות של פקודת הפרשנות, לא ניתן להכליל את כתב-ההסמכה של היועץ המשפטי בגדר המונח "חיקוק". ברם, הואיל והנוסח המשולב נכנס לתוקף לאחר חקיקת חוק הפרשנות, חל על הנוסח המשולב חוק הפרשנות.

...

לחלופין, אם ימצא בית-המשפט שפרקליט המחוז הוא שמוסמך לקבל את ההחלטה בדבר העמדה לדין, לקבוע כי נציג היועץ המשפטי רשאי להגיש כתב-אישום ולנהל את התיק, ולחלופי חלופין, לקבוע כי כתב-האישום אינו מבוטל אלא ניתן לביטול, כאשר יש באישרור פרקליט המחוז בדיעבד כדי לתקן את הפגם.

כיצד ניתן לתת מעמד עדיף להסמכה על-פי סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק כטענת באת-כוח המערערת? סוף דבר-אני מציעה לחבריי הנכבדים לדחות את העירעור בשאלת סמכות נציגי היועץ המשפטי לממשלה להחליט בדבר העמדה לדין, להבדיל מחתימה על כתב-האישום והופעה בבית-המשפט.

אף אני סבור שבמקרה נושא הערעור לא הייתה מוסמכת נציגת המערערת שחתמה על כתב-האישום, או נציג אחר של המערערת, לעשות כך בלי שחומר החקירה הועבר לפרקליט המחוז כדי שיחליט אם להעמיד או לא להעמיד את המשיבים לדין.

מטעמים אלה, אשר פורטו בחוות-הדעת של חבריי הנכבדים, אני מציע לדחות את הערעור בלי לפגוע בזכות המערערת להגיש את כתב-האישום מחדש בכפוף להחלטת פרקליט המחוז לעשות כן. ההכרעה הערעור נדחה.