פרשנויות של כוונות מורישים בצוואות

גם אם תאמר שהלשון המפורשת אינה אומרת כן, והיא סובלת גם פרשנות של זכייה על פי צוואה, הרי שירושה על פי דין עולה גם מבחינת כוונת המנוחים המשתמעת מתוך הצוואה.

...

בפרשת אמסטר התייחס לכך כבוד השופט דנציגר וביאר: "בפסיקת בית משפט זה השתרשה במרוצת השנים הגישה הפרשנית כי קיים מדרג דו-שלבי בין שני חלקי הסעיף. על פי גישה זו, בשלב ראשון על בית המשפט לבדוק אם ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה, ורק אם בית המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי, יפנה בית המשפט בשלב השני לבחון את הנסיבות החיצוניות. ההנחה העומדת ביסוד גישה זו הינה כי דברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה, וכי אם הלשון שבה בחר המצווה הינה פשוטה וברורה, הרי שיש ליתן לה תוקף כפשוטה. רק אם דברי המצווה אינם ברורים – למשל כאשר לשון הצוואה משתמעת לשתי פנים או כשפירוש מילולי של הוראה אחת בצוואה אינו מתיישב עם הוראות אחרות בה – יש מקום להתקדם לשלב השני של הפרשנות שבמסגרתו נבחנות הנסיבות החיצוניות לצוואה" [ע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 12.8.15) סעיף 27 לפסק הדין].

אשר על כן, אני קובעת כי פירוש המילים "יורשיה על פי דין" המופיע בסעיף 3 לצוואת המנוחים משמעו באופן דווקני "יורשיה על פי דין". קרי, חליפיה של הזוכה ברברה ז"ל יהיו יורשיה על פי דין והחלוקה ביניהם תהיה על פי הוראות פרק 2 לחוק הירושה.

הצוואה לפי ס' 51 לחוק הירושה המעדיף פירוש המקיים את הצוואה המאוחרת משנת אין לקבל את עדות עורך הדין שערך את הצוואה אלא לבחון את רצון המנוח בצוואה, ולא לקבל את האופן בו הקריא עוה"ד את המילה "נעשה", הצוואה לא הייתה הדדית, אופן ביטול הצוואה אינו בדרך של ביטול צוואה הדדית, עדותו הייתה רצופה סתירות.

אני מבקש ממך להקריא לנו את סע' 2 לצוואה, אני בכוונה מבקש שהעד יקריא את הס' ואני לא מקריא נוכח הסוגיה של במחלוקת העד מקריא הנני להשאיר את הזכות לשנות להוסיף לתקן או לבטל צוואתי זו אך כל זמן שלא נעשה כנ"ל תהיה צוואתי זו סופית ותקפה 14 אני רוצה ששוב תחזור על המילה שאני מצביע לך מתוך סע' נעשה בוא תאמר לי בבקשה למה המנוח ואישתו מידיעתך התכוונו כאשר הם כתבו וציוו "אך כל זמן שלא נעשה כנ"ל". מכיוון שמדובר בבני זוג שעשו צוואה הדדית באו יחדיו חתמו יחדיו על הצוואה באותו זמן באותו מקום אז הכוונה שאם ירצו לשנות ישנו יחדיו.

...

טענת המבקשת כי יש לדחות את התביעה על הסף בטענה שהמנוח לא ביטל כדין את הצוואה ההדדית שערך, מהווה הרחבת חזית ונטענה מעבר לטענות ההתנגדות (העדר כשירות, השפעה בלתי הוגנת).

לסיכום, מאחר והמנוח ואשתו ערכו את הצוואות ההדדיות בשנת 6002 חל עליהם התיקון לחוק הירושה שכבר נכנס לתוקפו במועד עריכתן, וקבע שביטול צוואה הדדית ניתן לערוך רק בהתאם לקבוע בו. על המנוח היה למסור לאשתו הודעה בכתב שביטל את צוואתו ההדדית, אך לא עשה כן. כמו כן לא פעל בדרך שנקבעה במסגרת הצוואה ההדדית לו ירצה לבטלה או לשנותה בעתיד.

על כן מתקבלת הבקשה לסילוק ודחייה על הסף של בקשת קיום הצוואה משנת 6041 , לאחר שהצוואה ההדדית משנת 6002 לא בוטלה כחוק.

( הבקשה לקיום צוואה מיום 30.40.6041 - נדחית (ת"ע 43505-02-47 .

לטענתה, כוונת המנוח היתה להעביר לידיה, כיורשת בלעדית, את כל רכושו ובכלל זה את כספי התגמולים ולכן יש לראות בה כמוטב לכל דבר ועניין.

כן קבע בית הדין האיזורי כי הוראות התקנון מתיישבות עם הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק הירושה), בו נקבע כי כספים שיש לשלם עקב מותו של אדם, בין השאר, על יסוד חברות בקופת תגמולים "אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". בית הדין האיזורי קבע כי אומנם המנוח ערך צוואה ובה הוריש את כל רכושו - ובכלל זה כספי התגמולים - למערערת, אך בהתאם להוראות הדין והפסיקה אין הצוואה יכולה לכלול כספי תגמולים שיש לשלם למוטבים על פי תקנון קופת הגמל.

לטענת המערערת הכלל הנלמד מפרשה זו הוא, כי הפרשנות של מיסמך מינוי המוטב, נדחה מפני המטרה הגלויה של המנוח להבטיח את קיומה של מי שהיתה אישתו במותו.

...

לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו למסקנה כי צדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערערת.

סוף דבר – לפי החוק זכאית המשיבה לכספי התגמולים שנצברו בחשבון המנוח בקופת הגמל.

הערעור נדחה.

חזוק לדרך פרשנות זו ניתן למצוא בהחלטתו של כב' השופט הנדל בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלונית (2.8.2012): "...צוואה, לעומת זאת, היא מעשה אישי חד-צדדי, ואנו נדרשים לברר את רצונו הסובייקטיבי של עורך הצוואה בעת עריכת הצוואה כשהוא כבר איננו בחיים. על כן, משלשון הצוואה ברורה היא, ייתכן ואין מקום להזקק לפרשנות חיצונית של כוונת המצווה. לאמור, כוחה של הלשון הברורה של הצוואה – רב יותר מכוחה של הלשון הברורה של החוזה. זאת, בשל חשיבות העקרון של כיבוד רצון המת, כאשר הראיה הטובה ביותר היא לשון המסמך שערך, ואשר לגביו לא יוכל יותר להעיד. באשר לטענה כי אף הנסיבות יכולות להעיד, ניתן להשיב שבהיעדר התייחסותו של המת לטענות מעין אלו – משקלן נחלש. לאמור, גדל הסיכוי לפרשנות לא מדויקת לגילוי אומד דעת". בעניינינו, עיון בלשון סעיף 5 לצוואה ובלשון הצוואה בכללותה מעלה, כי מדובר במות שני בני הזוג בעת ובעונה אחת: ראשית, לשון הסעיף ברורה ונהירה.

ואולם לא ברור מהשיחה האם הכוונה לחלוקה אחרי מות שניהם בעת ובעונה אחת ככתוב בסעיף 5 לצוואה, או לאחר מות שניהם זה אחרי זה. כמו כן, כאשר תובע 2 חוזר ושואל אותה, היא עונה כי "לא יודעת מי החליט, כנראה שזה הראש של מישפחת ... שקראו לו ז.ש, שהחליט שמ.ש (הכוונה לאחיו, מ.ס.) מקבל את הירושה של ההורים". ככל הנראה הכוונה לסעיף 4 לצוואה, ואולם לא עולה תמונה ברורה ובהירה באשר לכוונותיה של ר.ש מהשיחה.

...

סוף דבר יוצא אפוא, שלפי כלל האפשרויות שנטענו בפני בית המשפט על ידי הצדדים, מ.ש (אח של ז.ש) אינו יורש ולפיכך לילדיו התובעים אין מעמד כלל, תהא הפרשנות אשר תהא.

מהמקובץ עולה, כי הנתבע הינו היורש היחיד של עיזבונה של ר.ש. משהתקבלה הפרשנות לפיה סעיף 5 לצוואה עוסק במצב בו בני הזוג היו הולכים לבית עולמם בעת ובעונה אחת.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ (סה"כ) שישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישא סכום זה ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף, בבית המשפט העליון נשמעו גם קולות אחרים שהסתייגו מהילכת טלמצ'יו. לדוגמא, בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.8.2012), קבע כב' השופט הנדל כי: "משלשון הצוואה ברורה היא, ייתכן ואין מקום להזקק לפרשנות חיצונית של כוונת המצווה. לאמור, כוחה של הלשון הברורה של הצוואה – רב יותר מכוחה של הלשון הברורה של החוזה". כמו כן, בע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (12.8.2015), קבע כב' השופט דנציגר כי: "בדומה לשופט הנדל בעיניין פלוני, אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעיניין טלמצ'יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו ... לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעיניין טלמצ'יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת". ראו גם: מיכאל קורינאלדי, דיני אישים, מישפחה וירושה בין דת למדינה, מגמות חדשות (2004) 295-315.

...

"כאשר הצדק זועק ברור וחד משמעי, הצדק הזה גם ייעשה" ויש לדחות את הערעור.

כפי שציין א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965", כרך ראשון, (1992) 459: "לנגד עיני הפרשן צריכה תמיד להיות המודעות לעובדה שהוא פרשן של מסמך ולא יוצר מסמך. לכן, אם בסופו של דבר הראיות החיצוניות אינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בצוואה, אין להעדיף את הדברים בעל פה, אפילו אם בית המשפט סבור שכך רצה המוריש להנחיל את נכסיו. אפשר לפעמים לתת פירושים מפירושים שונים, לעיתים דחוקים במידת מה, כדי להגיע למסקנה העולה בקנה אחד עם רצונו של המצווה. אולם יש לכך גבול ואין לעברו ואין ליצור מצב בו השופט הופך למצווה. אין לשכוח שמצווה לקיים את דברי המת – היינו דברי המת כפי שהם עולים, בראש וראשונה מהצוואה". מסכים אני לעמדת כב' השופט בר יוסף בת"ע 70970-06-20 י.י.ל נ' י.ל.א. (4.7.2021) כי אף לדעת הסוברים שניתן באמצעות פרשנות צוואה כגון על ידי "הכנסת" תנאי מפסיק בצוואה להורות על ביטלה של הצוואה אם היא נשתכחה, הנטל להוכיח שהיא נשכחה צריך להיות מעל לספק סביר.

סיכומו של דבר: לא קיימת בדין עילת ביטול של צוואה מחמת שהיא נשתכחה.