לטענתה, הפרפרזה לא הוגשה להוכחת אמתות תוכנה, והמדינה אף לא ביקשה לבסס את יסודות העבירה שיוחסה למערער על הפרפרזה, אלא היא נועדה להראות שהיה חשד סביר לעיכובו של המערער
לטעמה של ב"כ המדינה, למקרה הנידון בפנינו אין זיקה לפסק הדין שניתן בהילכת קסאי, שכן הואיל ובעניינינו לא הייתה אינדיקאציה לדווח בלתי אמין, או פער במידע בין החוליות שהרי בסך הכל היו שתי חוליות: רכז המודיעין והשוטרים המעכבים.
עוד מפנים אנו לפסק דינו של כב' השופט ר' בן-יוסף ב-עפ"ת (מחוזי ת"א)
64077-12-15 פרטוש נ' מדינת ישראל (14.1.2016) [להלן: "עניין פרטוש"]:
"העניין האחר, הנו שאלת איכותו ומועדו של המידע המודיעיני. בעתירתו לגילוי ראיה של המערער ביקש הוא מבימ"ש קמא, כך בפירוש נכתב בעתירה שהוגשה לבימ"ש קמא ביום 17.2.14, להתייחס רק למועד הידיעה ובימ"ש קמא בדיונו בעתירה לגילוי ראיה בחן שאלה זו בלבד. קצין המודיעין נישאל רק לעניין זה ובימ"ש קמא קיבל תשובה מספקת ומשכך טענותיו של המערער המבוססות על עפ"ת 29882-01-15 גבאי נ' מדינת ישראל של בימ"ש המחוזי ב"ש אינן רלבאנטיות לנטען ע"י ב"כ המערער לעניין זה בסיכומיו ובערעור שבפניי.
לצורך בחינת ביסוסו של חשד סביר בעקבות אותו מידע מודיעיני, היה על המדינה להציג את מקור החשד, או פרפרזה ממנו, כדי שבית המשפט יוכל להתרשם האם מדובר במידע שהיה עליו להקים חשד סביר אצל איש המודיעין (עיינו: בעיניין הרשמן, בפיסקה 8, וכן בעיניין גבאי).
...
אולם, משבוחנים אנו את ההחלטה לקבל את תעודת החיסיון והפרפראזה (ת/38) כראיה, מסקנתנו היא שלא הייתה מניעה לעשות כן, הואיל ועל מנת לבסס חשד סביר לצורך ביצוע עיכוב, די אפילו במידע מועבר שמקורו בעדות מפי השמועה (עיינו: בהלכת קסאי, פִסקאות 21-20, וכן בעניין אוחיון, בפִסקה 7).
בית משפט קמא בחן את תעודת החיסיון ואת הפרפראזה (ת/38) בדבר הידיעה המודיעינית כנגד המערער, והגיע למסקנה, שדי במידע זה, אשר בו מצויים פרטי פרטים אודות המערער, כדי לבסס חשד סביר לעיכובו של המערער, כך שבענייננו לא הייתה המדינה חייבת להעיד את קצין המודיעין שקיבל את הידיעה המודיעינית, לצורך ההתרשמות מאותנטיות המידע המודיעיני (בדומה לקביעת כב' השופט (בדימוס) א' שֹהם בעניין הרשמן, בפִסקה 8).
נוכח כל המפורט לעיל, אנו מורים על דחייתו של הערעור.