פרסומים של מידע מודיעיני בעיתונים

לטענת הנאשם, הוא "היתנדב לספק למישטרה מידע מודיעיני אודות מבצעי הרצח בבר נוער, עקב התנדבותו הוחלט להפעילו כסוכן משטרתי לצורך הפללת המעורבים". עוד נטען, כי "מכלול פעולות החקירה אשר בוצעו על-ידי המישטרה גרמו מטבע הדברים לשינוי מצבו לרעה וכיום הוא נמצא בסיכון ממשי לחייו ולביטחונו". נטען בנוסף, כי הנאשם שימש "קודם כל מקור מודיעיני" וכי טובת הציבור מחייבת את המדינה לשמור את פרטיו בסוד, שכן הסכנה הנשקפת לו אין מקורה רק במעורבים בתיק החקירה "אלא מהעולם העברייני כולו". בהמשך לכך, ביקשו המערערים כי בדיון שנועד ליום 18.3.2014, בנושא מעצרו של הנאשם, תשמע גם עמדתם לעניין צו איסור הפירסום.

המערערים, עתון "הארץ" ושני עיתונאים באותו עתון, גורסים כי "יש עניין צבורי חריג ומיוחד בפירסום זהותו ופרטיו של עד המדינה לשעבר, אשר היתל במשטרת ישראל, הונה אותה, וכן את מדינת ישראל כולה – אשר עקבה בדריכות אחר היתקדמות החקירה וההתפתחויות בפרשה". עוד נטען, כי הצוו שניתן על-ידי בית משפט קמא אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לפיה יש לפרש על דרך הצמצום את החריגים לעיקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת.

...

לאחר שבחנתי את החומר שהוצג בפניי ונתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולבטל את צו איסור הפרסום בעניינו של הנאשם.

סוף דבר, הגעתי למסקנה כי אין בחומר המודיעיני ביסוס קונקרטי לטענה לפיה חשיפת זהותו של הנאשם תתרום או תגביר את הסכנה הנשקפת לו. במידה שיתקבל בעתיד מידע מבוסס, עדכני, ואמין, לגבי פגיעה אפשרית בנאשם, חזקה על הגורמים המתאימים, בשב"ס או במשטרת ישראל, כי יעשו את כל הדרוש, על מנת למנוע כל חשש לפגיעה בשלומו ובבטחונו.

לאור האמור, הערעור מתקבל וצו איסור הפרסום לגבי שמו של הנאשם, או כל פרט מזהה אודותיו, מתבטל בזאת.

ש: ראש השב"כ מצוטט באותה כתבה לגבי הכנס שהיה בבית סוקולוב, הוא אמר ככה: 'אני יכול להבין שעיתונאי יגיע למידע כתוצאה משיחות שלו עם אנשים אבל בין זה לבין להכניס את האצבע לעין וגם לסובב אותה בפירסום של מיסמך ברמה של סודי ביותר, בעיני זה כבר מתחיל להיות בעייתי'.

מסקנה זו עולה מדברי ב"כ המדינה בהליך הפלילי בעיניינה של התובעת מיום 19.1.2010 (נספח 3 לתיק מוצגים מטעם הנתבעים) אשר מצביעה על הקשר הסיבתי בין אופן היתנהלותו של בלאו בפירסום המסמכים לחשיפת התובעת לאחר חקירתו והעברת 49 מסמכים לידי השב"כ: "החקירה התחילה מכך שהיו פרסומים של עתונאי אורי בלאו. במשך שנה שלמה לא ידעו מה מקור המסמכים הצבאיים המצוטטים בכתבות. ואז בשלב מסוים השב"כ עשה הסכם עם העיתונאי של עתון הארץ והעיתונאי שייתן את כל המסמכים שבידו. העיתונאי נתן 49 מסמכים, חלקם על דיסק וחלקם על דיסק קשיח, ומעת מסירת המסמכים התחילה חקירה מודיעינית שהובילה למשיבה." (הדגשות הוספו).

...

אולם סבורני, שאין באלו כדי לפטור את הנתבעים מאחריות.

סוף דבר לאור כל האמור נמצא, שנתבעים 1 ו- 2 חבים באחריות כלפי התובעת בעילה הנזיקית והחוזית.

התובענה נגד נתבעים 3 ו- 4, נדחית.

בהתאם לכך נקבע בפקנ"צ, כי ככלל פירסום דבריו של אסיר ייערך בכתב בלבד, למעט במקרים חריגים, אם שוכנע ראש אגף האסיר כי "בשל טיבו של הפירסום או נסיבות אחרות הנוגעות לעניין יש חשיבות לכך שהפירסום יתקיים שלא בכתב". שיקולים הנדרשים בבחינה לפני פירסום כאמור הם מטרת הפירסום (כאשר יש לשקול בחיוב פירסום שתכנו הוא טענת חפות של האסיר, לאחר שמיצה את כלל ההליכים המשפטיים בעיניינו), היתנהגות האסיר, קיום מידע הקושר את האסיר למעורבות שלילית, עמדת נפגע העבירה, השפעת הפירסום על ביטחון המדינה, שלום הציבור וביטחונו, הסדר והמשמעת בבית הסוהר, הליכי חקירה או משפט.

שקלתי האם להתיר לעותר עריכת ריאיון עתונאי בכתב, לנוכח המידע המודיעיני שהוצג לעיוני ובפרט ידיעה שמספרה 2390877, ולאחר לבטים , באתי לכלל מסקנה כי יש להתיר עריכת ריאיון כאמור, בשים לב לסמכותו של המשיב לקבל לידיו מבעוד מועד את נוסח הפירסום, ולבדוק את תוכנו טרם העברתו לפירסום.

...

לאור כל אלה, בחנתי את בקשתו של העותר לעריכת ראיון עיתונאי, ומצאתי לבסוף להיעתר לבקשתו, ואלה נימוקיי.

שקלתי האם להתיר לעותר עריכת ריאיון עיתונאי בכתב, לנוכח המידע המודיעיני שהוצג לעיוני ובפרט ידיעה שמספרה 2390877, ולאחר לבטים , באתי לכלל מסקנה כי יש להתיר עריכת ריאיון כאמור, בשים לב לסמכותו של המשיב לקבל לידיו מבעוד מועד את נוסח הפרסום, ולבדוק את תוכנו טרם העברתו לפרסום.

לאור האמור לעיל, העתירה מתקבלת, במובן זה שיותר לעותר לקיים ראיון עיתונאי בכתב עם הכתב אביעד גליקמן, בכפוף לעמידתו של הריאיון בכללי פקודת הנציבות.

עותרת 1, התנועה לחופש המידע, ועותר 2, העיתונאי תומר גנון (להלן - העותרים), הגישו למשיבה שלוש בקשות מידע נפרדות, שבגדרן התבקש מידע רב ומפורט, בין-שאר, אודות החוזים והתקשרויות עם שלוש חברות הטכנולוגיה האמורות, מטרותיהם והיקפם הכספי; חוות-דעת מקצועיות ומשפטיות בעיניין ההתקשרויות האמורות והצורך בפטור ממכרז; ולגבי אחת החברות - NSO - נתוני הקף השמוש בתוכנת "פגסוס", רשימת הבקשות לצוים שפוטיים לשימוש בתוכנה, וכן נהלים והנחיות, כמו-גם חוות-דעת משפטיות או מקצועיות, שניתנו בעיניין עצם השמוש בה והפעלתה.

לטענת העותרים, לא ערכה המשיבה בחינה תכליתית של המידע המבוקש, תוך ביצוע איזונים מתאימים בין הראציונאל שעמד ביסוד הפטור האמור מתחולת החוק - של מניעת ניצול החוק בידי עבריינים להשיג מידעים מודיעיניים או פרטי חקירות, לבין האינטרסים הציבוריים שבחשיפת המידע, וביניהם - פקוח אפקטיבי על עבודת המישטרה ועמידתה בעיקרון החוקיות, ובחינת מידתיות הפגיעה בזכויות חוקתיות, ובפרט כשמדובר בכלים שנויים במחלוקת שיש בהם פוטנציאל פגיעה ניכר באזרחים על-ידי איסוף מידע בדרך פולשנית.

בדיון המוקדם בעתירה הוסיפו וטענו העותרים, כי המידע המבוקש, המצומצם, אינו מוחרג מתחולת חוק חופש המידע, לפי סעיף 14(א)(9) לחוק, גם מן הטעם שהראציונל של הסעיף האמור נועד להגן על מערך המודיעין והחקירות של המישטרה, שלא ייפגע מעצם פירסום דבר קיומן של התקשרויות מסוימות, אך במקרה הנוכחי עצם ההתקשרויות כבר ידועות ברבים, הן מכך שפורסמו בדו"ח מררי, הן מפרסומים של החברות והן מהעובדה שהמשיבה לא הכחישה את דבר ההתקשרויות.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר בחינת מכלול טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, מן הטעם שהמידע המבוקש מהמשטרה - גם המצומצם בעניין היקף ההתקשרות בפטור ממכרז עם שתי החברות - מוחרג מתחולת חוק חופש המידע לפי סעיף 14(א)(9); והטעמים לכך יובאו להלן.

עם זאת, לנוכח מסקנתי האמורה, כי דין העתירה להידחות מחמת אי-תחולת חוק חופש המידע על המידע המבוקש, לפי סעיף 14(א)(9) לחוק, זאת על בסיס טיעוני המשיבה, לא נדרשתי לשמיעת עמדת החברות בשלב המקדמי של הדיון בטענות הסף.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

אם העתון היה מדייק בציטוטיו מתוך הדו"ח המודיעיני, כך שברור היה לקוראים שהעיתון רק מביא דברים בשם אומרם ולא מביע את עמדתו שלו באשר לנכונות המידע, ניחא, אך במקרה דנן העתון גם הוסיף נופך משל עצמו כדי להגביר את הסנסציה (השמן הרגיל שנזכר במידע המודיעיני הפך להיות שמן רותח), גם הציג בכותרת הכתבה את המידע המודיעיני כאילו מדובר בעובדות הקיימות בשטח ולא רק כמידע מודיעיני ("מחכים לחיילים עם שמן רותח"), וגם שינה באופן דרמטי את תוכנו של המידע המודיעיני (המידע היתייחס לגבעת יצהר והכתבה מייחסת אותו לחוות גלעד).

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית לכל, פירסום של תיקון או הבהרה הם עילה להקלה בפסיקת הפיצויים, לפי ס' 19(4) לחוק איסור לשון הרע, ולא מבססים הגנה של תום לב; שנית, הבהרה זו לא ריפאה את הפגמים המהותיים בפירסום, עליהם עמדנו לעיל: ייחוס שגוי של מידע בקשר לגבעת יצהר, לחוות גלעד, והוספת המילה "רותח", לשמן שנזכר בדו"ח המודיעיני.

...

אינני מקבל טענות אלה של הנתבעים.

במקרה דנן, הוכיח איתי זר כי נגרמה לו עוגמת נפש רבה, אך בשל הקושי לכמת את שיעורה, אני סבור כי אמת המידה הראויה לפסיקת פיצויים היא זו הקבועה בס' 7א' לחוק איסור לשון הרע, ולפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בסך של 50,000 ₪ גם בלא שיוכח כי נגרם לתובע נזק.

סוף דבר, תביעתו של משה זר נדחית.