לא הנתבעים הם שבחרו בתמונות, ואף שלא טמון בהן תוכן שלילי כלשהוא, הם דאגו לצנזר את פני המצולמות.
בכל מקרה, לתובעות לא נגרם נזק כלשהוא מהפרסום, שלא נעשה בכוונה לפגוע אלא רק לשם מילוי התפקיד העיתונאי, ומשכך, אם תידחה עמדת הנתבעים להיעדר אחריות, "מן הדין להקטין את הפצוי למינימום עד כדי איונו המוחלט".
הנחיית הפסיקה היא צימצום הביטויים שייחשבו לשון הרע, כאשר במקרה ספק, יש לשלול את תחולת ההגדרה האמורה – בין במשמעות שתנתן לתוכן, ובין באפיון האמירה כדעה, לה נתונה הגנה רחבה יותר.
בע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, שם נדונה תביעת חייל צהל שלחם בג'נין בקשר לסרט "ג'נין ג'נין", נקבע כי ייתכנו מקרים בהם נראה ביחיד כמי ששמו הטוב נפגע למרות שההתייחסות בפירסום הייתה לכל הקבוצה עליה נימנה היחיד, מבלי לציין אותו במיוחד:
"ייתכנו מקרים בהם על אף ששמו של אדם לא נזכר או שתמונתו לא הופיעה בדברים שפורסמו, אלא ההתייחסות הייתה לקבוצה שעליה נימנה הפרט- ייקבע כי הפגיעה הייתה למעשה בשמו הטוב של היחיד... הסוג השני הם מקרים בהם מושא הדברים הוא הקבוצה, אך נסיבות המקרה כולן היו מביאות את האדם הסביר לסבור כי הדברים שפורסמו ביחס לקבוצה מתייחסות לכל אחד מחברי הקבוצה".
אמנם נכון הוא ששם בית הספר אינו מוזכר בכתבה, אף לא הוזכר בה מי משמות התובעות, או פרט מזהה שלהן, בנוסף לטשטוש פני המצולמות בתמונות, ואמנם נכון הוא ש"לא בכל מקרה בו מופנית לשון הרע כלפי ציבור שלם קמה לכל אחד מהיחידים המרכיבים את הקבוצה זכות תביעה אישית.
...
על כן, סבורני כי מפרסם המבקש ליהנות מהגנת סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע נדרש להפריד באופן סביר בין עובדות לבין דעות, ואם לא ייעשה כן עשוי הוא להיחשב למי שלא פעל בתום לב על פי אמת המידה של העיתונאות האחראית" (הדגשות במקור).
תוך שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, לתוכן הפרסומים, למספר הפרסומים ולרמת הפיצוי הנוהגת- החלטתי לזכות כל אחת מהתובעות 1-12 בפיצוי בסך 30,000 ₪.
כן ישלמו הנתבעים לתובעות שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 40,000 ₪, וכן רבע מאגרת המשפט ששולמה בפועל, וזאת לאור הפער שבין הסכום שנתבע לבין הסכום שנפסק.
