פרסום על חקירת משטרה: לשון הרע

כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 855 (1995) (להלן: "עניין קראוס"): "דומה, כי לא יכול להתעורר ספק כי פרסום על אודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. אף כי מבחינה משפטית עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו במסגרת הליך שפוטי, יש בפרסום כזה כדי לבקוע בקיעים בחזקה האמורה בעיניו של קורא סביר. בקיעים אלה אינם מביאים, אמנם, לקריסתה של חזקת החפות, אולם די בכך כי קיומם יעיב ויאפיל בעיני הקורא על טוהר מידותיו של אותו פרט כדי שהפרסום יהווה לשון הרע. זאת ועוד, משנקבע כי מסירת תלונה במישטרה על חשד שפלוני מעורב בבצוע מעשים פליליים באה, מבחינה עניינית, בגדריו של סעיף 1 לחוק (ובעניין זה ראה ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי [2] ;ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר [3]), קל וחומר פרסום החוזר על אותה תלונה והסוקר את התפתחות החקירה המשטרתית." מאחר והאמור בכתבה מהוה פירסום לשון הרע כמשמעותו בחוק יש לבחון האם חלה בעניינינו אחת או יותר מההגנות המנויות בחוק.

...

גם טענת התובע לפיה בשל גודל הכתבה וכותרתה היא אינה עומדת בדרישת המידתיות ותום הלב – דינה להידחות.

סבורני כי דרך עריכת הכתבה בענייננו כלל אינה מתקרבת אל גבולות המעטפת של מתחם סבירות עיתונאי בנוגע לעריכה והיא בהחלט עונה לקריטריון של "עריכה מקצועית סבירה". למעלה מן הצורך, אדרש לגופם של דברים ואעיר - תמונתו של דואק גדולה אך אינה פוגענית, או בלתי מכובדת, או מוצאת מהקשרה, או עלולה להביא בדרך כלשהי לסילוף של המציאות; גודל הכותרת הראשית סביר, גם ביחס לגודל הכתבה, גם ביחס לכותרות אחרות במקומונים, לרבות במקומונים של הצדדים (לדוגמא, כתבה שפורסמה בעיתון של הנתבעים, ביחס להרינג, בהקשר שלילי, פחות מחודשיים לפני פרסום הכתבה נשוא תביעה זו (נספח 12 לתצהיר דואק)); גודל המיקום שהוקדש ל"תגובות" הינו סביר, הן כשלעצמו, הן ביחס לגודל הכתבה; גם גודל הכתבה הוא סביר.

סוף דבר לאור כל האמור, לא קמה לנתבעים חבות מכוח החוק בגין פרסום הכתבה והתביעה נדחית.

ההליך לפני תביעת שהוגשה בעילת לשון הרע בגין תלונה שהגיש הנתבע למשטרת ישראל ולווטרינר העירוני ובה יוחס שכלבתו של התובע תקפה אותו וגרמה לו נזק.

" בפסיקה נקבע, כי סעיף 15(8) לחוק מגן על נתבע שעה שהפירסום, המהוה את הבסיס ללשון הרע, הופנה לרשות המוסמכת לחקור בנושא, וזאת בכפוף לכך שהתלונה הוגשה בתום לב, כלומר שהמתלונן האמין באמיתות התלונה (ע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (נבו 25.12.2013); ע"א (מחוזי ב"ש) 11255-05-15 סרי נ' בזז (נבו 17.1.2016)).

...

ספק בעיני אם רף הדברים מגיע כדי מזימה זדונית המצדיקה הטלת כפל פיצוי, אולם המסקנה המשתמעת היא כי הנתבע פעל מתוך כוונה מתוכננת.

סבורני שאין זה המקרה שלפני.

אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע פיצויים בסך של 15,000 ₪.

הנתבעת ידעה כי דברי לשון הרע שפורסמו על ידה באותם חוגי בית, יופצו על ידי המשתתפים האחרים, והתובע יודע עובדתית כי דברי לשון הרע שפורסמו על ידי הנתבעת עליו, זכו לתפוצה רחבה ביותר וגרמו לו לנזקים עצומים.

האמירה הנוגעת לחקירת מישטרה אינה מהוה לשון הרע, נשוא האמירה היה ראש העיר אביטן, ולא רמי חסון והזכרת שמו כחלק מהחקירה אינו מהוה לשון הרע.

...

גם לו הייתי קובעת כי התקליטור א קביל, כי התמלילים משקפים נאמנה את הדברים וכי הנתבעת אמרה את כל אשר יוחס לה, יש לדחות את התביעה.

יש לומר כי גם לו הייתי סבורה כי יש לקבל את התביעה בגין המשפט "לשחד 2 – 3 רמי חסון כאלה" ,בנסיבות העניין, הפיצוי אותו הייתי קובעת היה עומד על 3,000 ₪ בלבד.

התביעה נדחית.

הראיות-התובעת והנתבעת הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על האמור בתצהיריהן.

אף אם התובעת לא הייתה הגורם היחיד אשר היה מעורב בהנפקת התלושים הפיקטיביים, הרי שאין בכך כדי לשלול טענת הנתבעת, כי עומדת לה הגנת אמת דיברתי והגנת תום הלב ולא מן הנמנע, כי אכן הנתבעת מסרה את גירסתה במישטרה על פי הנחיות התובעת עצמה להרחיק את האשמה מחנוך כפי שהתובעת עצמה עשתה בעת חקירתה במל"ל. ברי, כי אם הנתבעת מסרה את הדברים על פי הנחיית התובעת עצמה, בוודאי שלא עומדת כעת לתובעת עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע מאחר והפרסום האמור היה על דעתה ועל פי הנחייתה.

...

שוכנעתי, כי המידע אשר מסרה הנתבעת בהודעתה במשטרה נמסר בתום לב ובהתאם למידע אשר היה בידה.

לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענת התובעת לפיה מעורבותה בהנפקת התלושים הפיקטיביים הסתכמה בהכנסת הנתונים למחשב בהתאם למידע אשר מסר לה חנוך ומבלי שידעה, כי עסקינן בתלושים פיקטיביים.

-בנסיבות האמורות התובענה נדחית.

בענייננו, הפירסום מהוה דיווח נכון והוגן על חקירה פלילית שהתנהלה באותה העת בעיניינו של התובע (1) סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה במקרי פירסום בהם קיימת חובה חוקית, מוסרית או חברתית לערוך את הפירסום, וכלשון הסעיף - "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". דיווח עתונאי כשלעצמו מקיים חובה "מוסרית או חברתית". התיקשורת בכלל, והעיתונאות הכתובה במסגרתה, מקיימים את חובתן כאשר הם מעבירים לידיעת הציבור דיווחים וידיעות, בין היתר גם אודות היתנהלות דומה לזו שהובאה בכתבה.

יש לאפשר לנתבעים לפרסם דיווחים אשר נשענים על חקירות שמתבררות במישטרה ואין מקום להטיל על הנתבעים לברר האם אכן יש אמת ממשית בפרסומים ברמה הפלילית הנדרשת מקום בו האחריות מוטלת לפתחה של המישטרה.

...

סוף דבר (1) הפרסום בעיתון הוא אכן פרסום מכפיש ואולם לנתבעים קמה הגנה מכח הדין.

(2) בנסיבות אלה, ולאור ההגנה שקמה לנתבעים - התביעה נדחית.

סוף דבר – התביעה נדחית ללא צו להוצאות.