פרסום כנגד לשון הרע שפורסם קודם לכן

לחלופין נטען כי עומדת לו הגנת תום לב בהתאם לסעיף 15(10) לחוק (פירסום בתום לב כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן).

למקרה שונה (ממנו ביקש הנתבע להיבנות) בו התקבלה טענת הגנה כזו, לאחר שבית המשפט עמד על כך כי "ניכר בפירסום כי כל מהותו ומטרתו הן בתגובה ללשון הרע שפורסמה נגד המשיב", ראו: ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ"ד נב(1) 19, 30-31.

...

זהות המפרסם מסקנתי היא כי יש לדחות את טענת הנתבע כי אמו היא שביצעה את הפרסום, מן הנימוקים שלהלן.

על כן, המסקנה היא שהפרסומים בוצעו בכוונה לפגוע בתובעים.

סיכום הנתבע ישלם לישראל פיצוי בסך 35,000 ₪ ולצ'רלס פיצוי בסך 10,000 ₪.

לפיכך, ועל פי הרף הגבוה שנקבע בהילכת קראוס להוכחת טענת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק – "אמת דיברתי" – אני קובע כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי במקרה זה קמה לה הגנה זו. התובעת טענה גם כי קמה לה ההגנה הקבועה בסעיפי משנה (3) ו-(10) של סעיף 15 לחוק העוסקים בפירסום לשם הגנה על ענין אישי כשר שלה או של מי שאליו הופנה הפירסום (3) ובפירסום שלא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן כנגדה (10).

...

לאחר ששקלתי את כלל האמור לעיל בכובד ראש ובשים לב למטרות הפיצוי באתי לכלל מסקנה כי הפיצוי הראוי במקרה זה עומד על סך של 7,500 ₪.

בנסיבות אלה סבור אני כי העלאתו מחדש של הנושא לתודעה ולדיון הציבוריים בשכונה, בצו בית המשפט, לא תוסיף נקודות זכות לנתבעת ולא תפחית נזק ככל שנגרם לה כזה, וברי כי לתובעת תגרום נזק ועל אחת כמה וכמה תגבה ממנה מחיר רגשי כבד.

סיכום התוצאה מכל האמור לעיל הינה כי התביעה העיקרית נדחית והתביעה שכנגד מתקבלת בחלקה באופן שעל התובעת לפצות את הנתבעת בסכום של 7,500 ₪.

לטענתה, היא פירסמה את הפירסום השני רק בכדי להגן על שמה הטוב ועל עסקיה מפני לשון הרע שפורסמה נגדה קודם לכן.

...

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ומכל המקובץ, קיבלתי את התביעה בחלקה ביחס לפרסום השני.

הנתבעת תשלם לתובעת סכום כולל ומשוערך של 22,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

לאור כל אלו, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובעת בסכום כולל 7,000 ₪.

באשר לטענה שהפירסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן יש לומר כי הפירסום לא נועד להפריך ולהכחיש את הדברים שפורסמו נגד התובע.

...

במקרה שבפנינו אני סבורה כי כינויו של הנתבע במילה "רשע" מהווה בעיני האדם הסביר והרגיל פרסום שיש בו כדי לפגוע קשות בשמו הטוב של אדם ולעשותו מטרה ללעג.

לאור האמור ובהתחשב בהיקף הפרסום, בעובדה שהוא נעשה על ידי אש דת לקהל מאמינים, לתוצאות הפרסום, והעובדה שלאחר הפרסום קיבל הנתבע פנייה מאדם שכינה אותו "רשע" והפנה לסרטון של ההרצאה אני מקבלת את התביעה שכנגד ומחייבת את התובע לשלם לנתבע סך של 10,000 ₪.

הפירסום הראשון נועד כדי לגנות או להכחיש לשון הרע, שפורסמה נגד הנתבע קודם לכן ע"י התובעת.

...

" ובהמשך (סע' 25 לפסה"ד): "בית המשפט שלפניו מתבררת תביעת לשון הרע מחויב לבחון, במקרים המתאימים, אם הפרסום שבמחלוקת הוא פרסום שאדם מן הישוב יבין שיש להוציא מידי פשט תיבותיו ומשמעותן המילונית. בעשותו כן, על בית המשפט לתת דעתו על השאלה מהו המסר שיִקלט מן הפרסום; ולהתחשב בכך שאין זה רצוי כי דיני לשון הרע ידחקו מן השיח צורות ביטוי ציוריות, אף לא כאלה הנעשות על דרך הגוזמה, כאשר הן חפות מיומרה להצגת עובדות. בחינה זו, במקרים מסוימים, עשויה להביא לכלל מסקנה כי על אף שמדובר בפרסום בעל חזות חיצונית עובדתית ('ידיו של פלוני הן ששפכו את הדם', באחת מהדוגמאות שלעיל), נכון יהיה לראות בדברים משום עזיבה של עולם העובדות הקשיחות, אל עבר הבעת דעה על מושא הפרסום ועל תפקודו". במקרה דנן מדובר, וכך לדברי התובעת עצמה, בקריאות שהנתבע השמיע לעברה.

סבורני, כי אין בדברים אלו כדי לשמוט את ההגנה העומדת לנתבע דנן ביחס לפרסום הראשון, כאשר גם אם יש בדברים האמורים בפרסום הראשון משום פרסום של לשון הרע, הרי שהדברים האמורים שם מהווים הגנה טובה בפני האמור נגד הנתבע במכתב.

משמצאנו, כי כבר בשלב זה ניתן לקבוע, שעומדות לנתבע ההגנות הקבועות בסעיף 15(3) ובסעיף 15(10) לחוק, ועל כן התביעה אינה מגלה עילה ביחס לפרסום הראשון, פטור אני מלהוסיף ולדון בשאלה, האם עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, והאם עצם האמור בפרסום הראשון מהווה פרסום של לשון הרע.