פרסום דברי לשון הרע בישיבת מועצת מנהלים

ההלכה פורטה בת"א (מח' מרכז) 23738-04-11 עאסי נ' אבו עיד, 9.5.13, סעיף ד3: "באשר לתביעה בעיניין לשון הרע, הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפצוי, בנוי מארבעה שלבים: ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהוים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהוה "פירסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק.

התובע העיד כי בישיבת מליאת המועצה הראשונה קם והצהיר כי הוא "מנדט רביעי של בני ביטון" ולטענתו הכתבה נכתבה על סמך הודעתו זו (עמ' 19).

גם אם אסור לך לנהל איתי שום דוח שיח אשמח לנהל איתך בכל פורום שתבחר, כי היושרה שלך היא זו שתפיל אותך, תיזכור מה שאני אומר לך הערב.

בפירסום של התובע שכותרתו "תגובת חבר המועצה אלי סגרון" מתאר התובע את הפרסומים של הנתבעים ומסביר מדוע מהוים הם לשון הרע.

...

לאור השיקולים האמורים אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪.

מכוח סמכותי בסעיף 9 לחוק מצאתי מקום לחייב את המקומון לפרסם ידיעה על מתן פסק הדין, שנוסחה כדלקמן: "במסגרת פס"ד בת"א 33479-03-14 של בית משפט השלום באשקלון מיום 14.7.16, נפסק כי הנתבעים: המקומון השבוע החדש, שלום זרח, ושלום בר אבי, הוציאו לשון הרע על התובע, אלי סגרון וזאת בפרסומים מיום 7.11.13 ו- 19.12.13. בית המשפט פסק כי הנתבעים ישלמו לתובע פיצויים בסך של 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪". הפרסום יבוצע תוך 30 ימים.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, פיצויים בסך של 25,000 ₪ בגין שני הפרסומים במקומון המהווים לשון הרע.

הנתבעת הגישה כתב הגנה בו טענה כדלקמן: 1) ישיבת המועצה היתקיימה ביום 14.8.13 ולא ביום 14.9.13, כפי שנטען בכתב התביעה; 2) הדברים הרשומים בפרוטוקול הישיבה נאמרו במסגרת ישיבת המועצה, וכבר נפסק כי דברים הנאמרים במסגרת זו חוסים תחת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ועל כן הם מהוים פירסום מותר, אשר כלל לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי; 3) פסק הדין של כב' השופטת פלאוט ב-רע"א 36160-11-15 הקובע כי דברי מר ליפץ זוכים לחסינות מכוח סעיפים 7א ו-7ג' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מעידים שדברי מר ליפץ בישיבה אינם מהוים לשון הרע, שכן הם נאמרו כחלק מתפקידו ומכהונתו; 4) כתב התביעה הוגש כחודש לפני הבחירות לרשויות המקומיות, על מנת לפגוע בסכוייו של מר ליפץ להבחר שנית לראשות המועצה; 5) הדברים שנאמרו על ידי מר ליפץ לא נאמרו על ידו, ומה שאמר הוא אמת, שכן מר ליפץ אמר שהתובע נזרק מהקואליציה ולא מועדת ההנהלה, ומר ליפץ לא אמר שהתובע הוא טיפוס שלילי, ולא הטיל דופי ביושרו או באמינותו; 6) מר ליפץ לא טען כי היתנהלותה הכספית של התובעת 1 בלתי תקינה או כי יתגלו רמאויות; 7) הדברים שנאמרו כפי שנאמרו, נאמרו בתום לב; 8) לגבי הכתבה בעתון גלובס, הדברים לא נאמרו מפי מר ליפץ, ועל התובעים להוכיח בראש וראשונה להוכיח שהדברים הכתובים בכתבה נאמרו לכתב על ידי מר ליפץ.

התובע 2 ניהל דיון עינייני בשאלת תאגיד המים, וכמו אחרים בישיבה, טען שמר ליפץ כראש מועצה מטיל מסים כבדים על התושבים במועצה.

...

לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לקבל את תביעת התובעים בכל הקשור להאשמתם בפלילים, כפי המפורט לעיל.

אני דוחה את עתירת התובעים לחייב את הנתבעת לפרסם התנצלות פומבית על דברי מר ליפץ מהסיבות כדלקמן: 1) מר ליפץ כבר אינו משמש ראש מועצה, ומי שהיו באופוזיציה בעת הישיבה נמצאים עתה בקואליציה; 2) הפרסום שפרסם התובע 2 את עובדת הגשת התביעה, השיג את מטרתו, והעובדה היא שמר ליפץ לא נבחר שוב לראשות המועצה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם כדלקמן: 1) לתובעת מס' 1 את הסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 2) לתובע מס' 2 את הסך 40,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, את הוצאות המשפט הכוללות את אגרת המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

מרבית הבקורת היא על ניהול ישיבות המועצה ועל תיפקוד המועצה בראשות אלבוים, לרבות באשר לעמדתו והחלטותיו במסגרת תפקידו, אך אין בדברים כשלעצמם לשון הרע שאינו מוגן כהבעת דיעה ובקורת.

בטיעוניו בתיק מבקש מילר לייחס לפרסומיו אופי 'עינייני' ולהוכיח את צדקתו במחלוקות הפנימיות אודות ניהול הישוב ואת יכולתו להציג 'תכניות טובות יותר' או 'ניהול נכון יותר', אך זאת תוך היתעלמות מביטויי לשון הרע השזורים בפרסומיו ושבגינם הוגשה תביעה זו. בפרסומים הובהר במפורש שמטרת מילר היא להביא להפסקת כהונתו של אלבוים כראש המועצה ובודאי לאי-בחירתו מחדש, כאשר אלבוים היתייחס בעדותו לפגיעה הקשה בו ובעתידו בעקבות פרסומים אלו (עמ' 79 שורה 26 – עמ' 80 שורה 4).

...

אומנם נכון הוא שאלבוים מייחס בתביעה זו למילר 'הכפשות סדרתיות' ואולם אין בידי לקבוע שהפרסום האמור אכן מתייחס למילר.

יתר על כן, ואף אם היה מיוחס הפרסום למילר, הרי שלא שוכנעתי שמדובר בלשון הרע.

לאור האמור לעיל, התביעה-שכנגד לא מעלה פרסום לשון הרע והיא נדחית.

לעניין זה מצטט ביהמ"ש את פסק הדין דינה של כב' השופטת מארק-הורנצ'יק בת.א (ת"א) 73072/04 בר צבי נ' סגל יהודה, שבו נדונה שאלת פירסום לשון הרע בדברים שנאמרו על ידי ראש עריית רמת גן במהלך ישיבת מועצת הערייה.

כעת נבחן את מטרות הועדה: סעיף 8.12 עוסק בועדת תסקירים מקומית וקובע את תפקידיה כדלקמן: "ועדת תסקירים הנה ועדה המשמשת את עו"ס לעניין סדרי דין לצורך היתייעצות וסיוע בגיבוש המלצות ודרכי היתערבות במקרים מורכבים. מדובר בועדה טיפולית מקצועית שמיקודה הנו בקטיני המשפחה וסיוע להורים לממש את אחריותם ההורית.....". סעיף משנה ב של סעיף זה קובע מיהם החברים הקבועים בועדת תסקירים, כדלקמן: מנהל המחלקה לשירותים חברתיים או מי מטעמו – יו"ר; וע"ס מרכז סדרי דין במחלקה; עו"ס האחראי להגשת התסקיר; מדריך ראש צוות של העו"ס האחראי.

...

בסופו של דבר המליצה הוועדה על הוצאתו של הבן ממשמורת התובע ועל הגירתו לאמו בארה"ב. לטענת התובע, פעלה הנתבעת בוועדה וחיוותה דעתה ברשלנות ובניגוד להנחיות משרד הרווחה וללא שפגשה את התובע עובר למועד ישיבת הוועדה.

כמו כן, המבקשת דנא השתתפה בוועדה שנדרשה השתתפות של פסיכולוגית במסגרתה ע"י הגורמים שלעניין, בהתאם להוראות התע"ס. בעניין זה אין מנוס מלקבוע כי המבקשת חיוותה דעתה על פי הוראה של רשות מוסמכת (שהיא הוועדה) או על פי היתר של אותה רשות.

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 2,340 ₪.

" לעניין התובע מס' 2 נאמר בהן כך: "הדבר [הכוונה לבעיות המשפטיות לכאורה של מכון ירושלים לצדק] עשוי להיות בעיה משפטית נוספת עבור ג'ף רוייאר, הנמנה על חברי מועצת המנהלים של מכון ירושלים לצדק... בעבר ישב במועצת המנהלים של הקרן לידידות (IFCJ) אולם בעקבות מספר תביעות פדראליות שהוגשו בארצות הברית נאלץ רוייאר לפרוש מארגון זה. ויסקופף היה מן הבולטים בקרב מגישי התביעות.

נהפוך הוא, ככל שאכן הועבר נוסח ההודעות לבחינתו של נציג אמצעי תיקשורת כלשהוא (שלא הובא להעיד לפניי), הרי שהדבר נעשה במקביל ל"פירסומו" של אותו נוסח באמצעות משלוח לנמעניהן של הודעות הדוא"ל (וראו את הגדרת המונח "פירסום" בסעיף 2(ב) לחוק: "רואים כפרסום לשון הרע אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע").

...

אין חולק על כך שההודעות לעיתונות, שנוסחן הוא מושא התביעות שלפניי, לא פורסמו בסופו של דבר בעיתונות או באמצעי תקשורת אחר כלשהו, אלא הופצו לנמעני הודעות הדוא"ל האמורות בלבד.

הנתבע עצמו הוא העד היחיד שהעיד מטעם ההגנה בתיק זה. דיון והכרעה אני דוחה את טענתו של הנתבע מס' 1 להעדר יריבות בינו לבין התובעים: כידוע, לנושא משרה בחברה אין חסינות מתביעה בנזיקין בגין עוולה שביצע באופן אישי אך משום היותו בעל תפקיד בחברה.

עם זאת, אני מקבלת את טענת הנתבעים ולפיה אף שמושא התביעה הוא שתי הודעות דוא"ל, הרי בשים לב לכך שתוכנן זהה, וכי הן נשלחו בפער זמן של כשבוע וחצי בלבד לאותם נמענים ממש, יש לראות בשתי ההודעות פרסום אחד המגלם עוולה אחת לפי חוק איסור לשון הרע המזכה כל אחד מהתובעים בפיצוי אחד בגינה (ראו הוראת סעיף 7א(ד) לחוק וכן ע"א (מחוזי חי') 19393-05-13 מויאל נ' בן אברהם (18.9.2014), בפסקאות 23-24 לפסק דינה של כב' השופטת ש' שטמר; פסק הדין נזכר בע"א 7426/14 פלונית נ' אורי **** ((14.3.2016), בפסקה 81 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).

הנתבעים ישלמו אפוא יחד ולחוד לשני התובעים יחדיו סך מצטבר של 170,000 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט בסך מצטבר של 20,000 ₪.