פריצה לעסק והפרכת הנחת הספק

נגד העורר הוגש ביום 5.12.14 כתב אישום (להלן: "כתב האישום המקורי") המייחס לו עבירות של הפרת הוראה חוקית, קשירת קשר לפשע, החזקת מכשירי פריצה, התפרצות לבית עסק וגניבה מתוכו, היזק בזדון והכשלת שוטר.

בית המשפט קמא הוסיף, כי הפגמים עליהם הצביעה ההגנה ובהם העובדה שהמשטרה לא הגיעה לביתו של העורר כדי לבדוק את המצאותו שם, אלא לכתובתו הקודמת, הספק בנוגע לדווח בעיניין סימני הפריצה וכן המשקל של עדות המדובב ייבדקו בהליך העקרי, אך אין בהם כדי לכרסם בעוצמת הראיות הכוללת.

בנוסף נטען, כי האליבי שמסר העורר לא הופרך אלא רק חוזק, שכן הניסיון לאתר אותו בשעה 04:57 באותו בוקר, היה בבית אמו ולא בביתו שלו שבו ישן את שנתו.

בית המשפט הוסיף כי ישנן ראיות התומכות, אף כי לא באופן מוחלט, בהנחה לפיה מכשיר המסתיים בספרות 748 (להלן: "מכשיר 748") היה בשימושו של אזולאי.

...

יומיים לאחר מתן החלטה בעניינו של העורר התקיים דיון במעצרו עד תום ההליכים של אזולאי שנעצר ביום 30.12.14, לאחר שהיה מבוקש לחקירה תיק (מ"ת 19906-01-15) בעניינו של אזולאי הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום זהה בתוכנו לזה שהוגש נגד העורר ואשר כולל בנוסף לאירוע ההתפרצות והגניבה לחנות האופטיקה בירושלים גם את ההתפרצויות לדירות במכבים-רעות וברמת-גן. בית המשפט קמא (כב' השופטת סקפה-שפירא), לאחר שדן בראיות בעניינו של אזולאי, קבע בהחלטה מיום 25.1.15, כי על אף שקיימות ראיות נסיבתיות בעניינו, יש כרסום משמעותי בראיות לגבי האישומים השני והשלישי והן אינן מובילות אפילו ברמה הלכאורית למסקנה חד משמעית בדבר מעורבותו של אזולאי במעשים.

עם זאת, ציין בית המשפט קמא, כי העובדה שנוצר קשר טלפוני בין מכשיר 748 לבין הטלפון הייעודי, דקות ספורות לפני שנצפו לכאורה השניים על ידי השוטרים עשוי ללמד על כך ששניהם דווקא לא היו יחדיו שאחרת לא היו נזקקים לקשר טלפוני זה עם זה. לאור כל האמור ולנוכח כרסום הראיות לפי תפיסתו, הורה בית המשפט קמא, על יסוד עקרון "מקבילית הכוחות", על שחרורו של אזולאי למעצר בית מלא בביתה של בת זוגו, על חתימת ערבות עצמית וצד ג' בסך 6,000 ₪ והתקנת איזוק אלקטרוני.

סוף דבר לאור האמור, סבורני, כי דין הערר להתקבל, אף כי לא מטעמיו ויש מקום להורות על שחרורו של העורר, בתנאים דומים לאלה שבהם שוחרר אזולאי.

מסקנתי היא שאף שלתובע עמדו כלים ראייתיים יחסית סבירים להפיג את אותו חשד שעוררו אלה, במכפלתם, הוא לא פעל לשכנע את בית המשפט כי פריטים חדשים נקנו תחת אלו שנגנבו לאחר הפריצה הראשונה ולמעשה אותו חשד שהתעורר בלב הנתבעת לא היה משולל כל יסוד או מופרך.

אלא שבצל הספק שנותר ושהתובע היה מודע לו, לא הוגש על ידו דבר שעשוי היה להפריך את הנטען כלפיו או לעורר בו ספק.

התובע מייחס לנתבעת אחריות בגין אותם חיקוקים על יסוד שני אירועים שונים שידונו להלן: ארוע ראשון: החוקר קלדס - התובע הארוע הראשון קשור כפי שפורט ברישא פסק הדין, בשיחת טלפון שערך חוקר הנתבעת עם התובע במסגרת חקירת ארוע הפריצה, בנוכחותם של שני אנשי עסקים- האחים אסי ונחום בן בסט, עמם אמור היה התובע להיתקשר חוזית לצורך שותפות פוטנציאלית בפרויקט קבלני בתל אביב.

על כן, זיקוק העובדות הנטענות ביחס למסגרת שבה נוהלה השיחה בין התובע לחוקר קלדס אף בהנחה שנאמרו אותם דברים שהתובע מייחס לו, מלמד כי אמרות אלו ככל שנאמרו מפיו, נאמרו במסגרת קונוטצייה מאד מסויימת , תחומה, מובנית וברורה בין מבוטח לחוקר ביטוח שחוקר ארוע בטוחי שיש לגביו ספק ועל כן כל פרשנות מרחיקת לכת שמשליכה על אופיו של התובע ו/או יושרו כתוצאה מכך, כפי שהתובע ביקש להראות נראית לי רחוקה מדי.

...

מעבר לאמור אני סבור כי גם לגופו של עניין לא עומדת לתובע זכות לפסיקת ריבית מיוחדת במקרה זה ואסביר: בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, רשאי מבוטח לפסיקת ריבית מיוחדת שאינה עולה על פי עשרים מן הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, וזאת בגין תגמולי ביטוח שלא היו שנויים במחלוקת.

יוצא אפוא כי בנסיבות אלו לא עומדת לתובע זכות להוצאות בגין כך. אף שהתביעה התקבלה בחלקה, איזון נכון וראוי במקרה זה הינו לטעמי שכל צד יישא בהוצאותיו.

על יסוד האמור והמקובץ לעיל, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 78,482 ₪ בתוך 30 ימים מהיום בצירוף הפרישי ריבית והצמדה למדד כחוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

"על פי הנחיית ק. חקירות שגיא אין צורך לקחת את שברי המזמרה ולא את שברי המגש של הקופה". [וראה גם דו"ח פעולה מיום 9.3.15 שעה 08:31 מאת רס"מ שלום נגר (ת/9) – "מודיע מדווח כי ברשות הוריו ישנו עסק משתלה (משק 66) מודיע מוסר כי ככל הנראה הפורץ פתח את הקופה ניפצע וישנם טיפות דם, מדובר במושב ניצני עוז... הנחתי את המודיע לא לגעת בדבר מלבד בגדים שניתן לסדר כדי לשמר ט.א. עד הגעת ניידת"].

על כך השיב: "אני דגמתי מפיסת הפלסטיק ולא מהאבן היות ומאוד קל להפריך את טיפת הדם מהאבן... הוא בא לקנות עציץ, טיפטף דם על האבן, לא קשור לקופה. אך אם יש טיפת דם על הפלסטיק זה אומר שזה לאחר האירוע או תוך כדי, ואם האירוע היה בלילה ואף אחד לא הגיע בבוקר אז אף אחד לא טיפטף דם לפני, אז בשביל לא להכניס את הספק הזה לבית המשפט נמנעתי מלדגום את זה" (עמ' 28, ש' 1).

בהמשך הוסיף העד שיקולים של עלות ותועלת – "בוא נצא מנקודת הנחה שלבדוק 3 מטושים מארוע פריצה, סביר להניח שהמטה הארצי לא יבדוק אותם... אני צריך לעשות שיקול של עלות מול תועלת" (עמ' 28, ש' 26).

...

 בשלב השני בית המשפט בוחן אם מסכת הראיות כולה מקימה מסקנה לכאורית בדבר אשמו של הנאשם, וזאת בין היתר בהתבסס על ניסיון החיים, היגיון ושכל ישר.

לאחר הצבת החלופות השונות זו מול זו, נדרש בית המשפט להכריע אם היות הנאשם אשם במיוחס לו היא המסקנה ההגיונית היחידה, והיא מוכחת מעבר לכל ספק סביר (ענין קריאף, פיסקה 125).

סוף דבר אני ער לאמור בענין אלמליח הנזכר, שם נפסק כי הרשעה על סמך DNA כראיה יחידה אינה דבר של מה בכך, ו"עליה להיעשות בזהירות מרבית ואף ביד רועדת, נוכח העובדה שכל כובד המשקל מוטל על ראיה אחת ויחידה" (פיסקה 30 לחוות דעתה של כב' הש' ארבל) ולאחר שבחנתי את כל הראיות בזהירות המרבית שוכנעתי כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר, כנדרש בפלילים, ועל כן אני מרשיע אותו בעבירה של פריצה לבנין שאינו דירה וביצוע גניבה, בניגוד לסעיף 407(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

עוד הוסיף כי לעיתים יש בעסק 4-5 עובדים ולפעמים 1בעמ' 25 ש' 26 אמר הנאשם כיפעם נתן לאחרים לרכוב על האופנוע שלו אך היום אינו נותן משום האופנוע חדש לשאלת ב"כ התביעה אתה לא יודע להגיד איפה עבדת באותו יום? השיב הנאשם: "לשאלת בימ"ש עניתי כבר שחקרו אותי בפעם הראשונה לא ידעתי שזה רציני. שידעתי אחרי שב"כ הראתה לי את המסדר הזיהוי הייתי מביא עורך דין בכל מצב" עוד אמר כי חבריו סרבו לבוא להעיד ולספר כי רכבו על האופנוע שלו.

הצטברותן של הראיות, ראיות עצמאיות כשלעצמן, אף אם ייקבע כי משקלן מופחת, מביאות לטעמי להסרת ספק סביר באשמתו של הנאשם, בפרט שעה שהנאשם נימנע מלהביא כל ראייה על מנת להפריכן.

בפסק דינו בע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 45, 129-128 היתייחס כב' השופט חשין לאפשרות הצטברותן של מספר ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם באמרו: "ראיה פלונית נוטה לכיוון הרשעה, וכך הן ראיות פלמונית, אלמונית, צלמונית ותלמונית. כל אחת מאותן ראיות עשויה להתפרש – כשהיא לעצמה – גם כארוע בלתי-צפוי ובלתי נחזה, כתעתוע ממעל. ואולם שרשרת של תעתועים אינה חזון נפרץ וממילא מקרבת היא אותנו אל הרשעה ואל סילוקו של ספק סביר...

כך הופכת מקריות לחוקיות, וערכה של טענת תעתוע ממעל שואפת לאפס" משמעות ה"ספק הסביר" בעיניין וקנין התייחסה כבוד השופטת פרוקציה לשאלת סבירותו של הספק, הנידרש על מנת להמנע מהרשעתו של נאשם באמרה " לצורך הרשעה פלילית, על התשתית הראייתית לבסס, איפוא, את אמתות העובדות כדי וודאות הגיונית וערכית סבירה. וודאות זו צריכה לשכנע בצדקת ההרשעה ובמוסריותה. היא צריכה לענות על מבחן ההיגיון, ניסיון החיים, השכל הישר וערכי החברה. ספק ממשי ומוחשי, להבדיל מספק הנשען על אפשרות דמיונית, השערות, או מניפולציה מחשבתית, יצדיק המנעות מהרשעה (ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]; ע"פ 261/83 לוי נ' מדינת ישראל, פד"י לח(1) 570). גם כאשר גרסה מרשיעה הנמצאת אמינה בעיני בית המשפט, אין הוא רשאי להיתעלם מתמיהות העולות ביחס לגירסה זו". בעניינינו מצטרפות שתי ראיות הזיהוי ומחזקות האחת את משקל השנייה, לכך מצטרפת נסיבה נוספת – היותו של הנאשם תושב קריית אונו שם נעברה העבירה.

הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר באשר להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו.

...

על כן אני מרשיעה אותו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

תרצה שחם קינן , שופטת ב"כ המאשימה: מגיש ר.פ מפנה להרשעה שניה מדובר בעבירה זהה לעבירה בה מורשע היום.

בפועל התיק הזה שכב במשרדי המשטרה למעלה משנה בלי שאף אחד נגע בתיק הזה, בסופו של דבר רק אחרי שנתיים הנאשם זומן לראשונה לביהמ"ש. כתב אישום הוגש אחרי שנה וחצי והזימון לנאשם נעשה לראשונה שנתיים לאחר ביצוע העבירה.

עובדות כתב האישום על פי עובדות כתב האישום המתוקן במעמד שאינו ידוע במדויק למאשימה, עובר ליום 26/11/14 קשר הנאשם קשר עם אחר, שזהותו אינה ידועה למאשימה (להלן: "האחר"), במטרה לבצע התפרצות וגניבה מבית העסק "אופטיקה דורון" שברחוב בן יהודה בירושלים (להלן: "המקום" או "החנות").

חזקה זו יסודה ב"הנחה עובדתית חזקה" המבוססת על ניסיון החיים, ולפיה הבעלים של הרכב הוא אשר נוהג בו, ואם אינו נוהג, הוא יודע מי נוהג בו. הנחה עובדתית זו, מקום שלא הופרכה, יכולה גם היא להוות ראיית חזוק, וזאת אף ביחס לעבירות לפי חוק העונשין.

הפגמים עליהם מצביע הסניגור, ובהם העובדה שהמשטרה לא הגיעה לכתובת ביתו של המשיב אלא לכתובתו הקודמת, הספק בשאלת הדיווח בנושא העידר סימני פריצה לרכב והמשקל שיש לעדותו של המדובב, כל אלו יבדקו בתיק העקרי, אך אין בהם כדי לכרסם מעצמת הראיות הכוללת, והקושרת את המשיב לארוע.

...

בתיק קיים מזכר ממנו עולה כי בסופו של דבר "נזכר" המשיב בשלב מסוים בעת מעצרו כי עשה שימוש בטלפון הייעודי.

בתיק קיימת עדותו של המדובב אף היא מהווה נדבך פוטנציאלי בהרשעת המשיב, ככל שיינתן אמון בעדות זו, ולמרות זאת החלטתי אינה נשענת על אותו מדובב.

ממכלול הראיות עולה תמונה לפיה המשיב ואדם נוסף אשר ביצעו לכאורה פריצה לבית עסק נצפו זמן קצר מאוד לאחר הפריצה סמוך לרכב כאשר רכוש גנוב אשר נגנב מאותו בית עסק נמצא ברכבו של המשיב.