באשר לאיבחון הכלכלי פורט על ידי מי יתבצע וכן כי תוצאותיו יועברו לידי מנהל הקהילה "לעיניו בלבד" באופן שהועדה תקבל את המלצות האיבחון בצורת דיווח: "ממליץ/לא ממליץ", היינו ללא חשיפת הפרטים.
ראו: ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (23/2/10) עמ' 14:
"בדומה לכל תאגיד משפטי, גם באגודה השיתופית ישנן רשויות אשר תפקידן לנהל את האגודה (ראו סעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה-1975(להלן: תקנות רשויות האגודה)). הרשות העליונה באגודה היא האספה הכללית של חברי האגודה אשר קובעת את מדיניות האגודה (ראו אוטולנגי, עמ' 281). לצידה מכהן ועד ההנהלה אשר הוא המוסד המנהל של האגודה ובידו הופקדה הנהלת עסקיה של האגודה (ראו סעיף 2 לפקודת האגודות השיתופיות). האספה הכללית בוחרת מבין חברי האגודה את הוועד בהתאם לתקנות האגודה (ראו סעיף 23(א) לתקנות רשויות האגודה). לועד סמכויות רבות בניהול האגודה, וביניהן כנוס האספה הכללית; הטלת קנסות; היתנגדות לקבלת חברים; תשלום ליורשו של חבר שנפטר ועוד (ראו אוטולנגי, עמ' 353-357). בנוסף לועד נתונה סמכות שיורית, וכך מורה תקנה 23(ב) לתקנות רשויות האגודה "לוועד ... יהיו כל סמכויות האגודה שלא נימסרו לרשות אחרת בפקודה, בתקנות אלה או בתקנות האגודה". (ההדגשה אינה במקור)
טענת התובע לפיה במסלול הרלוואנטי לא היה שלב של מועמדות (בין היתר, כעולה מעדותו בעמ' 30 לפרוטוקול) באופן שחייב פניה לאסיפה הכללית לשם בחינת קבלתם לחברות– לא הוכחה.
זאת בשים לב לכך, ששיקול דעתה וסמכותה של ועדת הקבלה בהליכי המיון, כמו גם ניהול הליכי העירעור בפני ועד ההנהלה, עוגנו ב"טופס הרשמה מוקדמת לקליטה לחברות" עליו חתמו התובעים ולהם נתנו הסכמתם המפורשת מראש.
בשולי הדברים לא מצאתי ממש בטענה לתחולת תיקון 8 לפקודת האגודות השיתופיות על ענייננו, משעסקינן בהליכי קבלה לחברות בקבוץ עצמו, במובחן מלהרחבה (ראו הגדרת "יישוב קהילתי" בפקודת האגודות השיתופיות; ה"פ (מרכז) 64292-06-16 סמי חזוט נ' יעקב אשכנזי (13/2/17) עמ' 8)).
באשר לטענה בדבר לשון הרע- בדף מידעפנה 457 (נספח ד' לתצהיר התובעים), פורסם פרוטוקול ישיבת ההנהלה, ובגדרו תוצאת ערעורם של התובעים, באלה הדברים:
" מישפחת שחורי – הנהלת הקהילה מקבלת את החלטת ועדת הקבלה לא להעביר את מישפחת שחורי לאישור חברות באספה. הועדה רואה בחיוב את המשך המגורים של המשפחה בדפנה".
לטענת התובעים הפירסום הווה "צו גירוש פומבי" העולה כדי לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965.
...
בשולי הדברים מצאתי להוסיף, כי שוכנעתי כי התובעים פרשו בפני בית המשפט תחושותיהם האישיות והכנות וכי לתחושתם נגרמה להם עוגמת נפש מן התהליך, במיוחד נוכח אכזבתם מן ההחלטה בהתחשב בכך כי גרו כתושבים בקיבוץ משך שנים ארוכות.
על אף האמור, סבורני כי בנסיבות המיוחדות של התובעים יכול שהיה מקום כי הקיבוץ ינהג ברגישות רבה יותר, הן לעניין היקף ואופן השיתוף בשיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה והן לעניין המשקל שהוענק לבקשתם לעלות עניינם בפני האסיפה.
סוף דבר
אשר על כן- התביעה נדחית.