פרוטוקול בית משפט לענייני משפחה כראיה משפטית

כמות ניכרת של שיערה נשרה לדברי המתלוננת כתוצאה מעצמת תפיסת השיער על ידי הנאשמת, והייתה לה חבורה במצח "אולי מהכיור". אחרי הארוע התלוננה לדבריה במישטרה וביקשה צו הרחקה נגד הנאשמת, שכן במסגרת הסדרי ראיה היו ילדיה אצל אביהם פעמיים בשבוע, אך בשל מצבו היו מבלים בפועל עם אמו הנאשמת.

המתלוננת אישרה כי הליכים משפטיים שונים מתנהלים בעיניין ירושת בן זוגה לשעבר, ושאמו הנאשמת הייתה מעורבת בהם.

עיון בפרוטוקול בית המשפט לעינייני מישפחה מ-19.5.2016 מעלה כי כבר למחרת הארוע המתלוננת סיפרה גם בפני בית המשפט שהנאשמת תקפה אותה במקום עבודתה ואיימה להרוג אותה ולרצוח את ילדיה (מהפרוטוקול נשמטה אחת המילים אך הדברים ברורים מן ההקשר).

...

הסניגורית טענה שמעשיה של הנאשמת על רקע הטרגדיה האישית שחוותה הם בגדר זוטי דברים, אך אני אינני סבור כך. אני סבור שמעשיה של הנאשמת מבחינת טיבם לא היו קלי ערך – זאת, משום שהגיעה למקום עבודתה של המתלוננת, החזיקה אותה בניגוד לרצונה בשירותים, משכה בכוח בשערותיה עד כדי תלישת שערות רבות, וזאת תוך כדי השמעת איומים חמורים ביותר.

אני סבור שלא נפל כל פגם בהחלטה להעמיד את הנאשמת לדין בעקבות מעשי התקיפה והאיומים שביצעה כלפי המתלוננת.

לנוכח האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשמת בעבירות הבאות: תקיפה הגורמת חבלה, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

עדותו בפניי הייתה מבולבלת ולא מוסדרת ועל שאלות רבות ענה כי אינו זוכר דבר (עמ' 18 ש' 25 עד עמ' 19 ש' 1), אך עם זאת ציין כי דודתו לא דברה עברית "באופן שוטף" אך "היא הבינה" עברית בסלנג תימני (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 16 ש' 11-16 , וכן עמ' 23 ש' 5-10).

בסיכומיו, טוען ב"כ התובע טענה חשובה לפיה התובע ובנו לא אמרו אמת בהליך אשר היתקיים בשנת 2006 בבית המשפט לעינייני מישפחה בשל עצה משפטית אשר ניתנה להם בעיניין זה, והם, מצדם, דבקו בה. ב"כ התובע מגדיר זאת כ"עצה משפטית מובנת" ומבקש להיתעלם מן הסתירות השונות אשר התגלו בין שני ההליכים- זה של שנת 2020 אל מול זה אשר נוסד בשנת 2006.

איני מבקר את התובע, ואף לא את בנו, אבל מי שבונה את גרסאותיו לפי העניין, הצורך או העצה המשפטית ה"מובנת", אינו יכול לצפות כי יינתן אמון בדבריו או בטענותיו שהרי אם הכל נסמך על אינטרס נקודתי הנכון לנקודת זמן- מי יתקע לידי כי גרסה אחת מדוייקת ונכונה יותר מחברתה? משכך, איני יכול להסתמך על דבר מדבריו ללא ראיות חיצוניות אשר יתמכו בכך, וכאשר מוצגות שתי תיזות שונות ועלי לבחור אילו מן השתיים מסתברת יותר (כפי הדין במשפט האזרחי)- גירסתו של התובע הבאה מפיו אין בה כדי להעלות או להוריד בעיניין זה. ושוב- אין בכך כדי לענות על שאלת זהותו של המיוצג, אך יש בכך כדי לקבוע כי התובע וגרסאותיו לא יוכלו להוות יתד ועוגן כדי לסייע בכך.

אלא, שבמהלך בחקירתו מגדיר עצמו הדר בפשטות, פעם אחר פעם, כמי שלא בחר באמת והעיד, הלכה למעשה, עדות שקר בפני כב' השופט ש. אלבז מבית המשפט לעינייני מישפחה (שם, עמ' 33 ש' 15-17 וכן שם, ש' 26-27 ועד עמ' 34 ש' 2).

...

לנתבע טענות רבות באמתחתו באשר לטיפולו בהליך המשפטי אשר עוסק בעריכת צוואתה של המנוחה, אך טענתו הבסיסית היא כי הוא ראה עצמו כבא כוחה של המנוחה ולא של התובע, ומשכך כל טענותיו של התובע באשר לייצוג גופו- אינן רלבנטיות ודינה של התביעה - להידחות בהעדר עילה.

סוף דבר עורך הדין י. רבינוביץ' העניק שירות משפטי תמורת תשלום, או אז בתחילתה של שנת 2001.

עם זאת, במשפט אזרחי עסקינן, ועל הנתבע היה לחצות את סף מאזן ההסתברויות הנדרש, אך הוא לא עשה כן, ומשכך אני קובע כי הנתבע ייצג את המנוחה ואותה לבדה, ועל כן אין הוא חב חובת זהירות כלפי התובע ובנו – ודינה של התובענה, על כל חלקיה- להידחות.

בהינתן היקפו של התיק, משך התנהלותו והליכי המשנה הבלועים בו, הרי שאני קובע כי התובע יישא בהוצאותיו של הנתבע בסך 12,000 ₪ אשר ישולמו עד ליום 1.12.21.

בית משפט לעינייני מישפחה באשדוד תלה"מ 15941-05-19 האם נ' האב לפני כב' השופטת ענת אלפסי, סגנית הנשיא התובעת: הנתבע: פסק דין

להלן יובאו עקרי טענות הצדדים, תמצית המצב המשפטי, הראיות והמסקנות.

לעניין זה אף נקבע, כי אין כל שוני בין פסק-דין, בין אם הושג על יסוד הסכמה בין הצדדים, ובין אם ניתן לאחר שמיעת ראיות, כאשר הנטל בעיניין זה מוטל על התובע/ת. בית המשפט העליון אמר דברו בעיניין זה לאחרונה בבע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני (נבו, 21.1.21) לאחר גל של הילכות סותרות.

באשר למצבו הכלכלי של האב: לגבי הכנסותיו: בישיבת קדם המשפט הראשונה העיד האב כי מפעיל עסק למזון ושמו יחד עם רעייתו, בו מישתכר 10,000 ₪ לחודש ועובד מהשעה 09:00 ועד 23:00 למעט שישי ושבת (עמ' 3 לפרוטוקול).

...

נוכח כל האמור לעיל, טוען כי אין כל מקום להגדיל היקף החיוב במזונות.

לאור האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: בגין התקופה שממועד פתיחת הליך יישוב הסכסוך ביום 7/2/19 ישלם האב למזונות שני הקטינים סכום של 3,200 ₪ לחודש, היינו 1,600 ₪ לכל אחד מהילדים.

הנאמנת הציגה לבית המשפט פרוטוקול דיון מבית המשפט לעינייני מישפחה, ממנו עולה כי טענות היחיד על משכורתו הן לצרכי ההליך המשפטי בלבד.

היחיד הלין כל העת כי בעלי התפקיד אינם ממציאים ראיות לטענותיהם ברם נשתכחו מלבו מושכלות היסוד כי בהליך חידלות הפרעון, על היחיד לחשוף את מלוא המידע ולא בעלי התפקיד הם האמורים לדלות את הראיות עבור היחיד.

...

אולם, ב"כ הממונה סבורה כי התנהלות היחיד בהליך מצדיקה ביטולו מהטעמים המפורטים.

נוכח כל האמור והעובדה כי המדובר בהליך שני בעניין היחיד, כאשר גם בהליך זה, בדומה להליך הקודם היחיד מתנהל בחוסר תום לב ובהיעדר שקיפות כמצופה מיחיד בהליך, המליצה ב"כ הממונה על ביטול ההליך בעניינו.

לאחר שעיינתי בחומר בתיק ושמעתי טענות הצדדים בדיון – באתי לכלל מסקנה כי יש להורות בנסיבות על ביטול ההליך וביטול צו פתיחת ההליכים שניתן בעניינו של היחיד, מכל הטעמים שיפורטו להלן.

אשר על כן, אני מורה על ביטול ההליך וביטול הצו לפתיחת הליכים על כל הוראותיו.

בית משפט השלום בבאר שבע חדל"פ 66233-01-22 מנחם נ' ממונה על חידלות פרעון – מחוז באר שבע והדרום ואח' תיק חצוני: 354163_5 מספר בקשה:10 לפני כבוד השופט עידו כפכפי מבקש סימון שי שבתאי (נאמן) משיבים 1. אילן מנחם (החייב) ע"י ב"כ עו"ד ניר שדה 2. ממונה על חידלות פרעון – מחוז באר שבע והדרום 3. חגית מנחם (משיבה) ע"י ב"כ עו"ד שלמה אסידון החלטה

בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לעינייני מישפחה הצהירו הצדדים כי הדירה שווה כ- 2,000,000 ₪ ולא רובצת עליה , ולכן עולה כי לכאורה מדובר בויתור של מיליון שקלים נכון למועד הסכם הגירושין.

כמו כן לא היתייחס לאישיות המשפטית הנפרדת של החברות ולא נתן הסבר כיצד נכסי החברות, אם היו, מוקנים כולם לו. אין די במסמכים החלקיים מהנהלת החשבונות שצורפו, שאינם אף דוחות כספיים מאושרים, כדי ללמוד על איתנות החברות באותה עת. על החייב היה להציג תמונה מאזנית כוללת כדי ללמוד על רווחיות החברות, ושעה שנימנע מלעשות כן ואף לא צירף שיערוך כללי של החברות בבנקים, לא הוכיח כי מבחינה מאזנית לא היה חדל פרעון.

טענות החייב והמשיבה על הקף הזכויות של החייב עליהן וויתרה, לא נתמכו בראשית ראיה זולת עדות יחידה של בעל דין שאין סיבה להסתפק בה. שעה שהסכם הגירושין המוסכם לא לווה בתחשיב אקטואר לאיזון משאבים, לא ניתן לבחון את סבירות הוויתורים בו. כאמור לעיל, לא הוכח כלל שווי החברות, ואין בסיס לטענה כי המשיבה וויתרה על נכס בשווי של 800,000 ₪.

...

עמד על כך כב' השופט ר' חיימוביץ, בפש"ר (מחוזי מרכז) 14488-12-16 עו"ד אופיר פדר נ' יוגב ברקוביץ, 02.10.2022, בפסקה 12: "אולם כאשר מדובר בבקשה לביטול הענקה שבוצעה אגב הסכם גירושין שאושר בערכאה שיפוטית יש לנהוג זהירות יתרה, הן מטעמים של כיבוד ערכאות והן משום ששיקולים של בני זוג שמתגרשים מורכבים. זהירות זו מתחייבת במיוחד אם הצדדים התגרשו לפני שבן הזוג החייב נקלע לחובות ולבן הזוג הגרוש אין קשר לחובות מאוחרים אלה". וביישום הכללים בפסקה 25: "כנ"ר והמנהל מיוחד מדגישים כי מבחינה אובייקטיבית החייבת ויתרה על כספים וכי בהענקות לפי סעיף 96(א) לפקודה חייב אינו יכול לוותר על משאבים, גם בתום לב. אכן, מבחינה תיאורטית ניתן היה לדרוש תמורה גבוהה יותר, לפרש את הסכם הממון באופן שונה ולדרוש חלוקת משאבים אחרת, ואפילו לקבל סכום כסף גדול יותר במסגרת הפרשנות המוסכמת. אולם משנמצא כיצד חושבה התמורה בעת הגירושין, וכי על פי הבנת הצדדים את היחסים ביניהם החייבת קיבלה תמורה בת ערך, ומאחר וגם מבחינה אובייקטיבית ניתנה תמורה בת ערך לא נמצא מקום להיעתר לבקשה לביטול הענקה". כמו כן ראה ע"א 5822/16 אורנית שמיר נ' המנהל המיוחד עו"ד ארז חבר, 24.01.2018, אליו הפנה ב"כ החייב בסיכומיו, שם נקבע בס' 18 לפסק דינו של כב' השופט מ' מזוז: "התמונה הכוללת העולה מהעובדות בענייננו אינה מצביעה אפוא על נסיבות שיש בהן כדי לבסס הענקה פסולה או הענקה בכלל. אין מדובר בגירושין פיקטיביים ואף לא בנכס שניתן במתנה, אלא בוויתור הדדי על זכויות במסגרת הסכם גירושין שגרתי, סביר ומאוזן לכאורה. תוכן ההסכם אינו מצביע על רכיב חריג או בלתי סביר או לא מקובל בהסכמי גירושין. כנזכר לעיל, מרכיב הוויתור על זכויות החייב בדירה היה בשווי כלכלי מוגבל, ולכך יש להוסיף שהאישה (המערערת) נטלה על עצמה את חוב המשכנתא, ושזו דירה שנועדה לשמש קורת-גג לאישה ולשלושת ילדיהם הקטינים המשותפים". יחד עם זאת יש להיזהר מיישום פסיקה בפש"ר לאור שינוי החקיקה, שעה שבחוק לא נבחנת שאלת תום ליבו של מקבל ההענקה וכל שעל הנאמן להוכיח הוא כי לא ניתנה תמורה הולמת בנסיבות העניין, רכיב שלילי שנטל הוכחתו לא כבד.

אין די בהצהרת החייב בדיון באישור ההסכם בדבר הכנסתו כדי לגזור ממנה את דמי המזונות הראויים, ושעה שבאותה עת החברות כבר היו בקשיים והחייב בקושי תפקד, נדמה כי לא ניתן לבסס את המזונות הראויים רק על נתון זה. לאור כל האמור לעיל, מכלול הנסיבות מלמדות כי לא ניתנה תמורה הולמת בנסיבות העניין, והחייב והמשיבה לא עמדו בנטל ההוכחה שעבר אליהם ולא הוכיחו כי החייב וויתר על זכויותיו בדירה כנגד תמורה הולמת בנסיבות הגירושין.

סוף דבר לאחר בחינת מכלול הנסיבות, מצאתי כי יש לבטל את הענקת זכויות החייב בדירה, ובמידה והושלמה העברת הזכויות, יש להורות על רישום החייב כבעל מחצית הזכויות בדירה.

לאור מסקנה זו, יגישו החייב והמשיבה תוך 30 ימים הצעתם לפדיון זכויות החייב בדירה, לרבות טענות ביחס לדיור החלוף.