לדברי העדה, בתצהיר, הסבירה לאחות, שאין לבנק עניין לתת הלוואה לנתבעת, אלא אם המדובר יהיה בהלוואה שתביא להקטנת התחייבויותיה (של האחות), גם מעבר לסכום שיתקבל ממימוש הרכב; וכי בכל מקרה, שאלת מתן ההלוואה תוכל להבדק, רק לאחר שיוצגו נתונים באשר ליכולת ההחזר של הנתבעת ובכפוף לשיעבוד הרכב לאותה הלוואה.
העדה אישרה, כי כאשר נטלה הנתבעת את ההלוואה, שתיהן הגיעו יחד לבנק, אך טענה, כי הדברים היו "בלחץ", היות שפקידת הבנק היתה צריכה לצאת, להוציא את ילדיה מהגן.
כל קביעה אחרת, היא נעדרת בסיס עובדתי, שכן, משנמצא, שההלוואה נטלה על סך 175,000 ₪ והדבר, כאמור, עולה ממסמך ההלוואה – היה על הנתבעת ליתן הסבר, מה חפצה לעשות עם יתרת הכסף, אילמלא יועד להקטנת החוב אצל אחותה.
מכח חובת תום הלב החלה על הנתבעת, מנועה היא, בדיעבד, לנצל העובדה, כי לא עלה בידי הבנק התובע לאתר תעוד ספציפי של הוראת ההעברה, כדי לחזור בה מהוראה זו, אשר בית המשפט מצא, כי ניתנה בעל פה, אל מול נציגת הבנק.
...
אשר להותרת השעבוד על הרכב גם לטובת חובות האחות – לטענת התובע, לא נתאפשרה הסרתו לאור עיקולים נוספים שהוטלו, מטעם צדי ג', אך מכל מקום, הצהיר הבנק, כבר בשלבים מוקדמים, כי לא יממש השעבוד לכיסוי חובות האחות, אלא לכיסוי חובות הנתבעת בלבד; וכך גם נעשה בסופו של דבר.
מכל מקום, בסופו של דבר, מומש הרכב לטובת הפחתת יתרת החובה בהלוואה שניטלה על ידי הנתבעת, בהתאם להסכמת הצדדים שהושגה בהליך המרצת הפתיחה, כך שהלכה למעשה – שימש הרכב כבטוחה להלוואה זו, כלומר לא היתה כלל הפרה של ההסכם, בעולם המעשה, בנושא זה.
יתר על כן, בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, מקים ביטול חוזה, חובת השבה על הצדדים.
מכח חובת תום הלב החלה על הנתבעת, מנועה היא, בדיעבד, לנצל העובדה, כי לא עלה בידי הבנק התובע לאתר תיעוד ספציפי של הוראת ההעברה, כדי לחזור בה מהוראה זו, אשר בית המשפט מצא, כי ניתנה בעל פה, אל מול נציגת הבנק.
לאור כל האמור – מוצא בית המשפט לקבל התביעה, במלואה, ולחייב הנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיה, סך בן 91,640.03 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
