פקיד ביטוח לאומי בסמכותו להתערב בקשר סיבתי

בעיניין לביא[footnoteRef:7] נפסק כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק". [6: דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60.

מדובר בקביעה רפואית מובהקת שאין לבית הדין את הכלים או הסמכות להתערב בה. בהקשר זה אוסיף כי ההלכה היא שאופן הבדיקה ומשך הבדיקה הם נושאים מתחום הרפואה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהם[footnoteRef:8].

בהתאם לסעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, הועדה מוסמכת לקבוע "אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה". בעיניין רוזנבלום[footnoteRef:9] היתייחס בית הדין לחלוקת הסמכויות בין פקיד התביעות לבין הועדה הרפואית וקבע כך: "בבסיס ההכרה של פקיד התביעות או של בית הדין ב'ארוע' כפגיעה בעבודה עומד קיומו של 'נזק' למבוטח, וקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הארוע לבין הנזק. עם זאת, ברור הדבר כי לא כל פגיעה בעבודה שהוכרה ככזו, מזכה באחוזי נכות" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

...

לאחר מכן בדקה הוועדה את המערער ופירטה את ממצאי הבדיקה הקלינית, באופן הבא: "בבדיקה-אין דילדול של השרירים הטנריים, בצפיעה נראה כי נעשה שימוש טוב ויעיל בכפות הידיים על פי גוון העור ותכסית העור. מבחן טינל - בלחץ ישיר שלילי, בעת ביצוע מבחן פלן מדווח על תחושה מוזר(ה) וכאב באמה בצד מדיאלי סמוך למרפק דו"צ. מדווח על הפרעה תחושתית שאינה תואמת פיזור אנטומי ידוע". לסיכום קבעה הוועדה כי "לנוכח ממצאי הבדיקה הוועדה דוחה את הערר". על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור מכיוון שהוא מכוון כנגד קביעותיה הרפואיות של הוועדה.

] הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות, כמפורט להלן.

] לעניין טענת המערער שלפיה עצם ההכרה בתסמונת התעלה הקרפלית כפגיעה בעבודה מחייב את הוועדה לקבוע נכות בגינה אציין כי דינה להידחות.

קביעת הוועדה המתבססת על ממצאי הבדיקה הקלינית ברורה ומובנת, מדובר בקביעה רפואית מובהקת שאין לבית הדין את הכלים או הסמכות להתערב בה. סוף דבר הערעור נדחה.

לגישת המערער, לועדה לא הייתה סמכות לקבוע שהנזק לא נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש או כי אין קשר סיבתי לאחר שהדרג הראשון הכיר בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה (עב"ל 472/07 משה ביטרן - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2009(1), 303, 18.1.09, להלן: "פס"ד ביטרן").

ההלכה קובעת כי על הועדה הרפואית להתייחס לבדיקת השמיעה העדכנית והטובה ביותר ולכן היה על הועדה הרפואית לא להתערב בעיניין הקשר הסיבתי ולקבל את מימצאי בדיקת ה- BERA.

משמע - מרגע שפקיד התביעות קבע קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה של המערער לבין חשיפה לרעש היה על הועדה לבחון ולקבוע את שיעור הנכות הנובעת מפגיעה זו. הועדה רשאית להגיע לכל מסקנה בהתאם למצבו הרפואי, היינו כי נותרה נכות חלקית או מלאה או כי לא נותרה נכות כלל הנובעת מהפגיעה בעבודה.

...

לטענת הנתבע דין הערעור להידחות, שכן המערער לא מצביע על פגם משפטי המצדיק את התערבותו של בית הדין בקביעת הוועדה.

מסקנה אחרת תשלול סמכותה של ועדת העררים כליל.

בסיכומו של דבר, אינני סבור שנפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, שכן מדובר בהחלטה מקצועית, הסבר רפואי מקצועי ברור המניח את הדעת, ובכל מקרה לא מדובר בטעות משפטית המאפשרת את התערבות בית הדין בהחלטה.

סוף דבר: הערעור נדחה.

עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוואנטיים הנן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.6.06), כשאחת החובות המוטלות על הועדה לעררים, שהנה גוף מעין-שפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

הועדה לא היתה מחויבת לידון בטענות המערער בדבר חוסר סמכות של הועדה מדרג ראשון שלא לקבל את חוות דעת היועצים ולא נפל כל פגם בהחלטתה בעיניין זה. בהקשר זה יצוין כי בדיון הפנה בית הדין את ב"כ המערער לכך כי הליך זה עניינו ערעור על החלטת הועדה ולא תביעה כנגד החלטת של פקיד התביעות.

הועדה גם ציינה כי יתר מימצאי בדיקת ד"ר לוי היו תקינים ומשום כך היא דוחה את הערר גם בנושא זה. אשר לתחום האורולוגיה - הן חוו"ד ד"ר לוי (המתייחסת אף היא לשאלת הקשר הסיבתי בתחום האורולוגיה) והן חוו"ד ד"ר גרינולד, מטעם המערער, מבססות קשר סיבתי בין הממצאים האורולוגים אשר באים לידי ביטוי בבדיקה האורודינמית, על כך שלמערער נזק שורשי נורולוגי כתוצאה מהתאונה, הנחה אותה שללה הועדה, כמפורט לעיל.

...

כן ציינה הוועדה מבדיקות הדימות - "ללא ממצא חבלתי גרמי". הוועדה סברה כי הממצאים בבדיקות הדימות מקורם בתהליך ניווני ממושך שקדם לתאונה והיא נימקה כיצד היא הגיעה למסקנה זו כאשר היא בין השאר מתארת את אותם ממצאים (שינויים ניווניים דיסקופטיים, זיזים גרמיים המצביעים על תהליך ממושך שקדם לתאונה).

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל והואיל ולא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה, הריני מורה על דחיית הערעור.

הוצאות משפט - מאחר ולא מצאתי ממש בערעור שקלתי האם לחייב את המערער בהוצאות משפט אך בסופו של דבר החלטתי, ולא בלי התלבטות, שלא לעשות כן. בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, ניתן להגיש, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

יפות לענייננו קביעותיה של כב' השופטת ע' ורבנר בבר"ע (ארצי) 18747-01-11 יהודה זהרי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 23.1.2011: "ועדות רפואיות המתכנסות מכוח חוק הביטוח הלאומי הנן גופים סטאטוטוריים עצמאיים אשר תפקידם לפסוק בזכויות המבוטחים לפי החוק והן ממלאות תפקיד מעין שפוטי (עיין בבג"צ 2874/93 קופטי כמאל נ' ביה"ד הארצי לעבודה וכן בפסק דינה של כב' השופטת ארד (כתוארה אז) בעב"ל 464/99 המוסד לביטוח לאומי נ' פנחס ארבל בפיסקה 7 לפסק הדין).

קביעת הועדה שלא מדובר בדלדול בולט היא קביעה רפואית מובהקת, המבוססת על הממצאים שנמצאו בבדיקה שערכה למערער, ואין לבית הדין את הסמכות להתערב בה. הפניית המערער לממצאים של הועדה הרפואית מיום 24.11.20 או של הועדה הרפואית לעררים מיום 20.7.21, אינה מלמדת דבר.

נהפוך הוא: הועדה הרפואית לעררים מיום 20.7.21 קבעה שספק אם מחלת PVNS היא על רקע החבלה עצמה, כך שאין כאן מסקנה אודות קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה ובין הליקוי של PVNS.

מדובר איפוא בליקויים רפואיים אשר לא הוכרו על ידי פקיד התביעות ולא נכללו בהחלטת הועדה.

...

המערער עצמו הפנה בטיעוניו להחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 20.7.21, אשר התייחסה לבדיקת ה- MRI מיום 12.5.21, וציינה: "בדיקת MRI מ- 12.5.21 מראה את אותו גוש שחשוד ל- PVNS לברך שמאל ללא שינוי משמעותי מהבדיקה הקודמת. הקרע קיים במניסקוס מדיאלי בקרן אחורית". משאין מחלוקת שבדיקת ההדמיה מיום 12.5.21 דומה בממצאיה לשתי בדיקות ההדמיה הנוספות, לא שוכנעתי שמדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, ולא מצאתי צידוק להשיב את עניינו של המערער לוועדה לצורך התייחסות לבדיקת ה- MRI מיום 12.5.21.

דין הטענה להידחות מאחר שאין בטיעוני המערער כדי להצביע על טעות משפטית בקביעת הוועדה שלא מתקיימים לגביו התנאים להפעלת תקנה 15.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

ביום 11.7.2022 היתכנסה הוועדה לעררים נשוא העירעור שלפניי על מנת לידון בערר המערער על החלטת הדרג הראשון (להלן: הועדה), והאזינה לדברי ב"כ המערער שטען בפניה, בין היתר, כי: "ועדה מדרג ראשון בפגיעת איבה הכירה בפגיעה. סמכות הועדה מוגבלת לאותה הכרה גם לעניין פגיעה של החמרה או מצב קודם. הוועדה לא יכולה בפגיעת איבה לידון בקיומו של מצב קודם שעה שהפגיעה הוכרה במלואה (אם לא נרשם החמרה)" הועדה דנה בטענות המערער וסיכמה את מסקנותיה כך: "הועדה שמעה ברוב קשב את דברי בא כוח התובע שלטענתו אין מקום לנכוי מצב קודם במקרה שפקיד התביעות הכיר פגיעה איבה. הועדה אינה סבורה כך. לפי מיטב ידיעת הועדה, במקרה של מצב קודם גם באיבה יש מקום לנכוי מצב קודם כאשר מדובר במימצא מתועד היטב. לתובע לפי תיקו הרפואי היה עבר רפואי מתועד... ב- 2009 וכן ב- 2005 כאבי עמ"ש צוארי וכן ב- 2017 בוצע MRI צוארי שהדגים ממצאים דיסקוגניים... MRI נוכחי הדגים החמרה ובגין החמרה זו לתובע הוכרה החמרת מצב. דין הערר להדחות" על החלטה זו הגיש המערער את העירעור שלפניי, וביום 15.2.2023 היתקיימה ישיבת הערכת מוקדמת בפני כב' הרשמת שרון חג'ג', שלאחריה עמד המערער על זכותו לטעון בפני שופט והתיק הועבר להכרעתי.

ביום 13.12.2023 היתקיים בפניי דיון שבמעמדו השלימו ב"כ הצדדים את טיעוניהם בעל פה. תמצית טענות הצדדים לטענת המערער, קביעת הועדה בדבר ניכוי מצב קודם ניתנה בחוסר סמכות, מאחר שהוועדה אינה מוסמכת להתערב בקביעת הקשר הסיבתי שבין פגימה שהוכרה על ידי הרשות המאשרת מכוח חוק התגמולים, למעט אם הרשות המאשרת הכירה בקשר סיבתי של החמרה (שאז מוסמכת הועדה להכריע בשאלה, באיזו מידה החמירה פעולת האיבה את הפגימה הקיימת).

[3: וככל שיש לועדה סמכות כאמור, המערער אינו משיג על האופן שבו יישמה את סמכותה וניכתה מצב קודם בעיניינו, ראו עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 13.12.2022, ש' 13-17 וש' 23-24] דיון והכרעה סעיף 3 לחוק התגמולים קובע, כי סימן ג' לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו מכוחו, יחולו לגבי נפגעי פעולות איבה בשינויים המחויבים, ובכפוף להכרה בפגיעה שארעה לנפגע, כפגיעת איבה[footnoteRef:4].

[10: עב"ל (ארצי) 36097-02-17 המוסד לביטוח לאומי – אופק שקד (6.5.2019)] [11: בגץ חריטן, שם, בעמ' 389 (סעיף 17 לפסק הדין)] כך בעניינינו, קביעה כי ועדה לעררים אינה מוסמכת לנכות מצב קודם עלולה להוביל את המבוטח לזכות בתגמול בגין נכות או חלק מנכות שאינה תוצאה של פגיעת האיבה אלא של מצב קודם או פגימה קודמת, ותוצאה זו חוטאת לתכלית החקיקה.

...

ביום 11.7.2022 התכנסה הועדה לעררים נשוא הערעור שלפניי על מנת לדון בערר המערער על החלטת הדרג הראשון (להלן: הוועדה), והאזינה לדברי ב"כ המערער שטען בפניה, בין היתר, כי: "ועדה מדרג ראשון בפגיעת איבה הכירה בפגיעה. סמכות הוועדה מוגבלת לאותה הכרה גם לעניין פגיעה של החמרה או מצב קודם. הועדה לא יכולה בפגיעת איבה לדון בקיומו של מצב קודם שעה שהפגיעה הוכרה במלואה (אם לא נרשם החמרה)" הוועדה דנה בטענות המערער וסיכמה את מסקנותיה כך: "הוועדה שמעה ברוב קשב את דברי בא כוח התובע שלטענתו אין מקום לניכוי מצב קודם במקרה שפקיד התביעות הכיר פגיעה איבה. הוועדה אינה סבורה כך. לפי מיטב ידיעת הוועדה, במקרה של מצב קודם גם באיבה יש מקום לניכוי מצב קודם כאשר מדובר בממצא מתועד היטב. לתובע לפי תיקו הרפואי היה עבר רפואי מתועד... ב- 2009 וכן ב- 2005 כאבי עמ"ש צווארי וכן ב- 2017 בוצע MRI צווארי שהדגים ממצאים דיסקוגניים... MRI נוכחי הדגים החמרה ובגין החמרה זו לתובע הוכרה החמרת מצב. דין הערר להידחות" על החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפניי, וביום 15.2.2023 התקיימה ישיבת הערכת מוקדמת בפני כב' הרשמת שרון חג'ג', שלאחריה עמד המערער על זכותו לטעון בפני שופט והתיק הועבר להכרעתי.

מנגד טוען המשיב, כי דין הערעור להידחות מאחר שלא נפל פגם משפטי בהחלטה, והוועדה פעלה כנדרש ובהתאם לסמכותה, ולא בכדי המערער אינו מצביע על סעיף חוק המונע מהוועדה לנכות נכות בגין מצב קודם, כפי שניכתה.

בהקשר זה אף נפסק בבגץ חריטן, ביחס להסדר המקביל בחוק הנכים, כי מגמת הפסיקה לגלות רוחב לב ביחס לתביעות לפי חוק הנכים "אינה יכולה לעמוד כנגד המגמה הברורה של המחוקק, לזכות בתגמול בגין נכות או חלק מנכות שהם תוצאה של השירות הצבאי דווקא. פירוש, אשר יהיה בו כדי להיטיב עם נכים אשר פגיעתם אינה נובעת מהשירות, יפגע, בסופו של דבר, באלה שפגיעתם נובעת מנשיאת הסיכון למען המדינה"[footnoteRef:11].

לאור כל האמור, הערעור נדחה, וכמקובל בהליכים מסוג זה, ללא צו להוצאות.