פציעת רוכב אופניים שנבהל מכלי רכב

קבוצת הרוכבים יצאה מראש הנקרה ורכבה לכיוון נשר משם עלו לכיוון האוניברסיטה וירידות בית אורן, והיו אמורים להגיע בסוף הרכיבה לקבוץ העוגן סך של כ- 140 ק"מ. התובעת, לטענתה, רכבה בירידה במהירות, במהלך הרכיבה הגיע מולה באחד העיקולים רכב צד ג' אשר הבהיל אותה בדרך נסיעתו, גרם לה לבלום בלימת חרום ועקב כך עפה מהאופניים קדימה מעבר לכידון ונחבלה קשות בפנים.

בית המשפט שם, גם דחה את נסיונו של התובע להסתמך על נתונים סטטיסטיים המעידים לטענתו, כי ברוב התאונות בקרב רוכבי אופניים מעורבים כלי רכב, לאחר שקבע שנתונים אלה נטענו בעלמא בלא שהוצגו וממילא לא הובאו ראיות להוכיח כי הם מבוססים.

...

בנסיבות העניין, בשים לב לכך שבמרבית המישורים יכלה התובעת לתפקד גם בתקופת הנכות המלאה, אני קובעת פיצוי על דרך האומדנה בסך 2,000 ₪ בראש נזק זה. נזק לא ממוני התובעת עותרת לפסוק לה פיצוי לפי 16% נכות ו- 4 ימי אשפוז בסך 30,593 ₪.

סיכומם של דברים התביעה מתקבלת.

סוף דבר - הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 70,309 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום.

כתב אישום הוגש כנגד הנאשמת, אשר מייחס לה אחריות לגרם תאונת דרכים, בכך שלא צייתה לתמרור עצור אשר היה מוצב בכיוון נסיעתה, נהגה בקלות ראש, נכנסה לתוך הצומת, חסמה את דרכו של רוכב אופניים , שכשתוצאה מכך, סטה מנתיבו, איבד את השליטה, נפל ונחבל בחבלה של ממש בדמות שבר במיסון 2.

לטעמי אין משמעות ל"עומק" הבליטה של הרכב בתוך הצומת, שכן אותה הכניסה של הרכב לתוך הצומת היא זו שגרמה לבהלה של רוכב האופנים ולתגובתו שגרמה לו לסטות מנתיב נסיעתו, לנפילתו וחבלתו בחבלה של ממש.

לעניין מיקום עמידתו של רכב הנאשמת, די להפנות לעדותה של הנאשמת בתחנת המישטרה – ת/8, שם אמרה "בלטתי מעט אל תוך הצומת, הנתיב של בוגרשוב הקרוב אליי, עצרתי שוב עצירה מוחלטת, כי הבחנתי בכלי רכב על רחוב בוגרשוב... במקביל מגיע רכב על רחוב בוגרשוב מכיוון מזרח למערב... וסימן לי לעבור. הסתכלתי לנתיב הנגדי... והבחנתי ברוכב אופניים..." (שורות 35 – 40).

...

לפיכך, מצאתי שהעובדה שהנאשמת מודה כי המשיכה וגלשה אל תוך הצומת וכי רכבה בלט אל תוך הצומת, הוא הגורם לחסימת דרכו של רוכב האופנים וגרימת האירוע שהסתיים בחבלתו של ממש בדמות שבר במיסון 2, ואני מרשיעה אותה בעבירות אחריות לגרם תאונת דרכים וחבלה של ממש.

לעניין טענת הנאשמת שנפילת המעורב לא הייתה קשורה למקום עמידתה, שכן לא היה מגע בינה לבין רוכב הקטנוע, הנני קובעת כי הדברים שאמר המעורב אשר נשזרים בדבריה של הנאשמת ובדבריו של בוחן התנועה, שהגורם לתגובת רוכב האופניים, הסטייה הפתאומית, איבוד השליטה והנפילה, הוא עמידתה של הנאשמת בתוך הצומת, תוך חסימת הנתיב של רוכב האופניים, במלואו או בחלקו, כל אלו היה בהם כדי להביא לתאונה זו (ראה עדות בוחן, עמוד 7, שורות 17 – 22, עדות המעורב, עמוד 6, שורות 1 – 5).

סוף דבר לפיכך, ולאחר שבחנתי את כלל הראיות, את דבריה של הנאשמת, אשר התקבלו על ידי, לא מצאתי כי נגרם נזק ראייתי משמעותי שהיה בו כדי לפגוע באופן ממשי ביכולתה להתגונן, מצאתי לזכות את הנאשמת מחמת הספק מעבירה של נהיגה בקלות ראש, ומרשיעה אותה בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, בהתאם לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, וכן בעבירות של אי ציות לתמרור עצור, על פי החובה ליתן תן זכות קדימה לתנועה החוצה וגרימת חבלה של ממש למעורב.

בפני התובעת עמדו כל העת, ראיות ועדויות חד משמעיות כי היה מגע בין כלי הרכב לרוכב האופניים, כאשר בכל אותה עת טוען הנתבע כי "אין הוא אשם בתאונה" – טענה שאין לה כל נפקות על פי חוק הפלת"ד. תאור הנזק ותחשיב סכום הפצוי ששולם לנפגע הנפגע, עובד זר בעל אשרת שהייה זמנית, בן 31 ביום התאונה.

לגבי אופן היתנהלותה של קרנית בתביעה דנן ניתן ללמוד מעדותה של עו"ד טובית אהוביה נוימן (פרוטוקול מיום 10.10.19 עמוד 8 שורות 5-25): "את כתב התביעה ראינו עוד לפני שהוצאנו חוקר. את כתב התביעה הגישה ב"כ הנפגע והיא טעתה יש טעויות. לא על זה ניבנה הכל. היא העתיקה מכתב תביעה אחר ושכחה לשנות. אני יודעת איזה ראיות יש לי ומה הנזק. אני לא נתפסת בטעויות שלהם. יש אישור מישטרה ושם מצויין תאריך התאונה, שעת התאונה, איפה אירעה התאונה בתחנת דלק, איזה רכב מעורב בתאונה ושאין לו ביטוח, מי הנהג יורם סויסה, מי הנפגע... יש הודעה של יורם סויסה במישטרה מיום התאונה בו הוא מנסה לטיפול האשמה לרכב אנונימי בתחנת דלק שנהגו שאל על מ צלמות בתחנה. הוא אומר לשוטר שמראה לו סירטון התאונה שבו רואים שרוכב האופניים ניכנס בו ולא ההפך, לעניין הפלת"ד זה לא משנה מי ניכנס במי. יש לנו ההודעה של מר אבי פרץ עד לתאונה שרוכב האופניים ניכנס ברכב ויש דוח מד"א שאומר שהיתה ת.ד. בין רכב להולך רגל, חבלה בראש, מעורפל, עידכון דיווח: אופניים. שיחה שהתקבלה במד"א, רוכב אופניים ניכנס ברכב, יש כתב ההגנה של סויסה ששאלת קודם, מהסרטון ניתן להתרשם שהוא נסע במהירות וניכנס ברכב בחלק צדדי האחורי, יש לנו חקירה של גב' ליאת פרץ שהיתה עדה לתאונה שהאופניים והרוכב פגעו ברכב, יש לציין שבסרטון מצלמת האבטחה רואים היתרחשות התאונה ממש, רוכב אופניים פוגע ברכב, ועזיבת הרכב מבלי שיעצור. זה תמצית הראיות שהיו לנו , כמובן לא היה ביטוח. בדוח מד"א כתוב שסובל מחבלה בראש פצע ביד ימין, דימום בפה, כתוצאה משבר בשיניים. אינו מיתמצא בזמן ובמקום. קיים חשד לזעזוע מוח. שיחה שהתקבלה במד"א מדמם מהפה ונראה לי גם שמכה בראש. מכתב שיחרור מביה"ח, סימני חבלה בפנים, סיכום ביקור מח' פה ולסת מבי"ח ברזילי, טופל במיון ובוצע קיבוע לשיניים קדמיות. יעוץ רפואי פנימי שלנו שבחן את כל המסמכים הרפואיים שהיו לנו בדק ההצעות ואכן קבע שהנזק כפי שנכתב, שתי שיניים קדמיות צריך לעשות טפול ולהחליף כל 15 שנה את הכתר השתל". מסכים אני כי אין משמעות לעובדה כי האופניים ניכנסו ברכב או להיפך.

בסע' 6 כתבת שנראה שרוכב האופניים נבהל, ממה נבהל? מהרכב שמולו.

...

סבורני כי העובדה שהשפה העברית אינה שגורה בפיו כדבעי, היא הגורם להתבטאויותיו הסותרות לכאורה.

בהתאם לאמור בפרשת אברהם, סבורני שקרנית פעלה כראוי, בהתנהלותה הישירה והמהירה מול הנפגע ובנותנה פיצוי ומענה לצרכיו המיידים.

משכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה ובנוסף מחייב את הנתבע בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בהתאם לדין.

בסעיף 2 לכתב התביעה טוען התובע כי היה "במועד הרלוואנטי לתביעה זו רוכב אופניים אשר נפגע מרכב אשר עצר בפתאומיות לפניו"; והוא מיפרט בסעיף 4 לכתב התביעה: "ביום 27.11.2015 נפגע התובע בתאונת דרכים עם רכב צד ג' אשר נסע לפניו ברחוב [נ] ב[שם העיר], בלם בפתאומיות, וגרם לתובע לאבד שליטה על האופניים, ליפול ולאבד את הכרתו". אקדים ואומר, כי אינני מקבל את טענת הנתבעת כי קיימת סתירה של גרסאות בין הנטען בסעיפים שצוטטו לעיל.

לטענתה, כבר בפתח כתב התביעה מציג התובע שתי גרסאות שונות להתרחשות התאונה, וכן לא עולה מחקירתו ומהראיות שהוצגו זכר למעורבות כלי רכב בפציעתו, ולעמדתה, למעשה, מדובר בתאונה שהיא נפילה עצמונית של התובע מאופניו החשמליים.

לבסוף, טוענת הנתבעת כי גם אם תיתקבל גירסתו של התובע לפיה הוא נבהל מבלימת רכב ולכן סטה ונפל מאופניו, הדבר אינו עומד בקריטריונים של הגדרת 'תאונת דרכים' שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, הדורשים כי מאורע נזק הגוף בגינו מוגשת תביעה בפלת"ד יתרחש "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הנתבעת מבהירה כי, לשיטתה, מאחר שבעניינינו לא מיתקיים קשר סיבתי עובדתי - בהעדר מגע בין 'הרכב הפוגע' לבין התובע, וגם לא מיתקיים קשר סיבתי משפטי - מאחר שהתובע לא היה בסיכון פגיעה מרכב; ולמעשה - לא היתממש "סיכון תחבורתי". הממצאים, סיווג התאונה וחבות קרנית הראיות, עדות התובע, והממצאים לגבי נסיבות התאונה כפי שיפורט בהמשך, מצאתי כי התאונה מושא התביעה אירעה כך: ביום 27.11.2015 נפגע התובע בתאונה כאשר רכב אשר נסע לפניו ברחוב [נ] בלם בפתאומיות וגרם לו לאבד שליטה על האופניים, וליפול באופן שגרם לו חבלה.

...

בסעיף 2 לכתב התביעה טוען התובע כי היה "במועד הרלוונטי לתביעה זו רוכב אופניים אשר נפגע מרכב אשר עצר בפתאומיות לפניו"; והוא מפרט בסעיף 4 לכתב התביעה: "ביום 27.11.2015 נפגע התובע בתאונת דרכים עם רכב צד ג' אשר נסע לפניו ברחוב [נ] ב[שם העיר], בלם בפתאומיות, וגרם לתובע לאבד שליטה על האופניים, ליפול ולאבד את הכרתו". אקדים ואומר, כי אינני מקבל את טענת הנתבעת כי קיימת סתירה של גרסאות בין הנטען בסעיפים שצוטטו לעיל.

התובע טוען כי בגין הפגיעה במרפק ידו הימנית נגרם לו כאב וסבל וכי נפגע תפקודו; זאת לאחר שהמומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצא לייחס לה גרימת נכות רפואית אורתופדית צמיתה בשיעור 2.5% (ועוד 1% בגין הצלקת הניתוחית), והיזקקות "לעזרה וסיעוד חלקיים במשך כ - 6-8 שבועות לאחר התאונה". אקדים ואציין כי בסופו של יום, על פי מכלול הראיות והעדויות שלפניי, מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח את הנסיבות של התאונה כפי שהן עולות מהנטען בכתב התביעה, כי מדובר ב'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק, וכי פעל 'בשקידה סבירה' לאיתור נהג הרכב.

המומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצא כי התובע נזקק "לעזרה וסיעוד חלקיים במשך כ - 6-8 שבועות לאחר התאונה". התובע בתצהירו הצהיר בין היתר: "... הפגיעות האלו משפיעות על תפקודי בבית ובקרב משפחתי. אני מתקשה בביצוע עבודות משק הבית, עריכת קניות, שטיפת כלים, כביסות וכו'... לאחר התאונה הייתי מאושפז לצורך ניתוח, ולאחר מכן הייתי מרותק למיטה במשך מס' שבועות. בכל אותו זמן הייתי צריך עזרה מרובה בכל התפקודים – לבוש, רחצה, עבודות משק הבית, הכנת אוכל והגשתו, אפילו לקחת בעצמי כוס מים היה אתגר. לצורך הטיפול בי נאלצו הורי להפסיד יומי עבודה רבים" [סעיפים 17, 20 ו-21 לתצהירו].

סך הפיצויים כעולה מהמפורט בפסק דין זה, מצאתי לקבל את התביעה, כשהסכום לפיצוי לתובע הוא סך כולל של 60,000 ₪, כפי שעולה מסיכומם של הפיצויים בראשי הנזק, כדלקמן: אובדן כושר השתכרות לעתיד - 35,000 ₪ עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) – 12,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד) – 3,000 ₪ כאב וסבל – 10,000 ₪ סה"כ: 60,000 ₪ סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סכום של 60,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע החזר שכר טרחת עורך דין בסך 9,126 ₪, וכן - החזר האגרה ששילמה התובעת בנדון, בליווית ריבית והצמדה ממועד תשלום האגרה.

" עוד מוסיף המלומד אנגלרד: "בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג 'גורם ממשי' שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית. נתאר לעצמנו רוכב אופניים המתהפך בכביש וטוען לזכאות, משום שתנועת כלי הרכב המנועיים בכביש גרמה לו – גם בהיעדר מגע פיסי – לאבדן שליטתו על אופניו. טענתו היא כי, לולא תנועת המכוניות, (או אף תנועתה של מכונית ספציפית) לא היה ניזוק. טענה דומה יכול להעלות כימעט כל נהג מכונית, המעורב בתאונה, בהצביעו על עצם קיום התחבורה בכביש כגורם מסייע לתאונתו. למשל: שתי מכוניות משא הבאות זו מול זו, והאחת מהן יורדת לשוליים ומתהפכת. האם, עקרונית, גם בעל המכונית השניה, שנסע כהלכה לפי כל כללי התנועה, אחראי לתאונה?" (שם, בעמ' 155) לדעת פרופ' אנגלרד: "אין ליחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא הייתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות; חייב להתקיים קשר סיבתי משפטי, מהותי...

באותו מקרה עבר רכב במרחק של כמטר מקבוצת נשים, אשר הנפגעת הייתה חלק ממנה, הנשים נבהלו וברחו לצד הכביש ובמהלך הבריחה החליקה הנפגעת על חצץ בשולי הכביש ונפלה.

כב' השופט ברלינר כותב באותו מקרה כי: "בחינת חומר העדויות מביאה אותי למסקנה שנפילת התובעת נגרמה כתוצאה מנהיגתו של הנתבע במכוניתו, בגלל התקרבותו במהירות אל המעבר והימצאות הרכב סמוך למעבר, בגלל בלימתו את המכונית בלימת חירום, לפני הנפילה ובעת הנפילה, וכן בגלל בהלתה של התובעת אשר פחדה מן המכונית, ניסתה להמלט מפגיעה, נפלה וכך נחבלה." המקרה שבפני הוא גבולי בשל נסיבותיו העובדתיות ובעיקר משום שבחקירה הנגדית לא הייתה גרסתה של התובעת עקבית וקוהרנטית.

...

בהיתחשב באופי השבר שנגרם לתובעת והצורך בניתוח, אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה אין מקום לפצות את התובעת בגין הניתוח שעברה באופן פרטי.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 2.

בהתחשב בנסיבות הפגיעה של התובעת ולמרות שהתביעה נגד הנתבעת 2 נדחית, אין צו להוצאות ביחס לנתבעת זו. ניתן היום י"ט בטבת, תשס"ו (19/01/2006) בהעדר הצדדים.