על פי עובדות כתב האישום ביום 12.12.17 נהג הנאשם ברכבו ברשלנות , סטה עם רכבו בחדות ימינה ופגע באופנוע שנסע מימינו.
כתוצאה מהתאונה ניחבל רוכב האופנוע חבלות של ממש קשות מאוד בדמות חבלת ראש קשה עם שברים מרובים בעצמות הפנים, דמם מוחי, שברים בצלעות ובעמוד השידרה, קונטוזיה ריאתית, ונכון למועד כתב האישום אשר הוגש כחודש לאחר מכן, הנאשם היה עדיין מורדם ומונשם בבית חולים.
ברם, כאשר לא הנהג הוא שהכניס את עצמו למצב המסוכן, אלא נהג אחר כפי שקרה במקרה דנן, הרי שאז פעולתו של הנאשם במקרה זה אשר סטה ימינה בעקבות פגיעה ברכבו על ידי נהג אחר באופן שלא הנאשם תרם לפגיעה זו, הרי שהאחריות צריכה לרבוץ לפתחו של הנהג אשר החל בשרשרת ההתרחשויות שהביאו בסופו של יום לפגיעה במעורב לעניין זה ראה דבריו של בית המשפט העליון בעפ 482/83 מדינת ישראל נ' סלים יוסף סעיד, פ"ד לח(2) 533,
"במצב דברים כזה, בשעת דחק של מלכוד, אין מדקדקים עם נהג, שלא נותרה לו בחירה חופשית לפעולה שקולה, גם כאשר המעשה שעשה, בכורח הנסיבות ובהחלטה רגעית, לא היה בו למנוע את התאונה, שהבסיס לה הונח על-ידי המזיק הראשון"
וכן ראה גם דברי כב' שופט ביהמ"ש העליון עציוני בע"א 531/71 נתן לכוביצר נ' גדעון רודה, פ"ד כו(2),113:
"קנה-המידה לפיו נבחנת היתנהגותו של נהג הנקלע לתוך מצב פיתאומי שונה מזה שלפיו נבחן נהג הנקלע לתוך מצב מסוכן שאינו מפתיע, והמותיר בידו זמן תגובה שדי בו כדי להיתחמק מן המצב הזה. קל וחומר נהג הנפגע בתאונה. נהג כזה סביר להניח כי יאבד את עשתונותיו, ולפיכך אין אנו רואים כיצד אפשר לידרוש ממנו כי יבחר בקור רוח באפשרות הסבירה מבין האפשרויות שעומדות לרשותו."
לאור כל האמור, משהוכח שקיימת האפשרות כי סטיית הנאשם נגרמה בשל תגובה אינסטינקטיבית למצב מסוכן שיצר נהג אחר, לא ניתן לקבוע שהנאשם התרשל עת הגיב בסטייה ימינה.
לאור כל האמור, מצאתי כי מאחר וגרסת ההגנה לאופן היתרחשות התאונה היא גרסה מסתברת הנובעת ממארג הראיות הקיימות בתיק, ומשמצאתי כי על פי גרסה זו הנאשם הגיב בסטייתו אשר גרמה לתאונה, לארוע תאונה אחר בו רכב פגע ברכבו מצידו השמאלי, הרי שרכב זה הוא שהתחיל את שרשרת האירועים אשר הסתיימה, למצער, בפציעתו הקשה של הנהג רוכב הקטנוע המעורב, הרי שיש לזכות את הנאשם ולו מחמת הספק.
...
ברם, כאשר לא הנהג הוא שהכניס את עצמו למצב המסוכן, אלא נהג אחר כפי שקרה במקרה דנן, הרי שאז פעולתו של הנאשם במקרה זה אשר סטה ימינה בעקבות פגיעה ברכבו על ידי נהג אחר באופן שלא הנאשם תרם לפגיעה זו, הרי שהאחריות צריכה לרבוץ לפתחו של הנהג אשר החל בשרשרת ההתרחשויות שהביאו בסופו של יום לפגיעה במעורב לעניין זה ראה דבריו של בית המשפט העליון בעפ 482/83 מדינת ישראל נ' סלים יוסף סעיד, פ"ד לח(2) 533,
"במצב דברים כזה, בשעת דחק של מילכוד, אין מדקדקים עם נהג, שלא נותרה לו בחירה חופשית לפעולה שקולה, גם כאשר המעשה שעשה, בכורח הנסיבות ובהחלטה רגעית, לא היה בו למנוע את התאונה, שהבסיס לה הונח על-ידי המזיק הראשון"
וכן ראה גם דברי כב' שופט ביהמ"ש העליון עציוני בע"א 531/71 נתן לכוביצר נ' גדעון רודה, פ"ד כו(2),113:
"קנה-המידה לפיו נבחנת התנהגותו של נהג הנקלע לתוך מצב פתאומי שונה מזה שלפיו נבחן נהג הנקלע לתוך מצב מסוכן שאינו מפתיע, והמותיר בידו זמן תגובה שדי בו כדי להתחמק מן המצב הזה. קל וחומר נהג הנפגע בתאונה. נהג כזה סביר להניח כי יאבד את עשתונותיו, ולפיכך אין אנו רואים כיצד אפשר לדרוש ממנו כי יבחר בקור רוח באפשרות הסבירה מבין האפשרויות שעומדות לרשותו."
לאור כל האמור, משהוכח שקיימת האפשרות כי סטיית הנאשם נגרמה בשל תגובה אינסטינקטיבית למצב מסוכן שיצר נהג אחר, לא ניתן לקבוע שהנאשם התרשל עת הגיב בסטייה ימינה.
לסיכום, הגם שאין מחלוקת שהנאשם סטה ימינה והתנגש ברוכב האופנוע שנחבל כתוצאה מכך בחבלות חמורות, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שסטייתו של הנאשם לימין נעוצה בנהיגה רשלנית.
לאור כל האמור, מצאתי כי מאחר וגרסת ההגנה לאופן התרחשות התאונה היא גרסה מסתברת הנובעת ממארג הראיות הקיימות בתיק, ומשמצאתי כי על פי גרסה זו הנאשם הגיב בסטייתו אשר גרמה לתאונה, לאירוע תאונה אחר בו רכב פגע ברכבו מצדו השמאלי, הרי שרכב זה הוא שהתחיל את שרשרת האירועים אשר הסתיימה, למצער, בפציעתו הקשה של הנהג רוכב הקטנוע המעורב, הרי שיש לזכות את הנאשם ולו מחמת הספק.
