פציעה כשהעבריין מזוין - סכסוך משפחתי

בשל חששה של המתלוננת לחייה ולחיי בני משפחתה היא השיבה למשיב ולמהרי את הכלבים.

בקשר לכך הפניתה המבקשת לעברו הפלילי של המשיב הכולל הרשעה משנת 2019 בעבירה של פציעה כאשר העבריין מזוין ותקיפה סתם ולהרשעה משנת 2017 בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפה סתם.

גרסת המתלוננת בהודעתה מיום 4.1.2022 מלמדת על סיכסוך בינה לבין המשיב ומהרי על רקע תפיסת הכלבים (ש' 24 ואילך, ש' 139, וכן ר' הודעתה מיום 19.12.2021, דו"ח פעולה מיום 12.10.2021).

...

ראיות לכאורה לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בתיק החקירה הגעתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת בכל הנוגע לעבירת ההצתה, היזק בזדון והשחתת פני מקרקעין.

להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו: הסרטונים השונים, הסרט הערוך (שהוצג במעמד הדיון וצפיתי בו שוב טרם מתן החלטה) וכן דו"ח צפייה של רונן מזרחי מיום 4.1.2022, דו"ח צפייה של ערן רוזנפלד מיום 11.1.2022 מבססים את טענת המבקשת לכך ששני אנשים, לבושים שחור, צעדו מאזור, שנטען כי הממוקם בקרבת ביתו של המשיב אל קרבת משרדי השירות הווטרינרי ובחזרה.

לסיכום מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

נטען שאילו היה מדובר באדם נורמאטיבי שהיה מגיע לארוע דומה, ניתן היה להעלות טענה לאשם הדדי אך לא כך במקרה דנן כאשר מדובר באדם אשר דרך קבע פותר סכסוכים בדרך אלימה מאוד.

דיון עברו הפלילי של הנאשם כולל הרשעה בגין עבירה בגין פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין משנת 2006 (גזר הדין ניתן בשנת 2008) כאשר אז הוטלו עליו 6 חודשי מאסר בפועל; הרשעה משנת 1996 בגין חבלה או פציעה כשהעבריין מזויין לפי סעיף 335(1) לחוק העונשין- אז הושת עליו מאסר על תנאי; הרשעה בגין סעיף 380 לחוק העונשין משנת 1993; שתי הרשעות מהשנים 1991 ו- 1987 מבית המשפט לנוער בגין עבירות אלימות, אשר כללו בשני המקרים חבלה ופציעה כאשר העבריין מזויין לפי סעיף 335 לחוק העונשין.

בית המשפט קבע שבנסיבות המיוחדות של היותו של הנאשם בן 31, נורמאטיבי ובעל מישפחה ללא עבר פלילי, אין מקום למיצוי הדין ובית המשפט העליון לא התערב אולם לא בלי לבטים.

...

עם זאת, ההדדיות המסויימת בייזום האירוע מהווה שיקול לקולא ובנוסף, מידת הנזק בינונית בהתחשב בשימוש בנשק קר. מתוך כל האמור הגעתי למסקנה שהמתחם ההולם ביחס לעבירה המושלמת נע בין 6 חודשי מאסר לבין 4 שנות מאסר, בנסיבות העניין.

על רקע כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי על רקע עברו אין מקום להמנע מהטלת מאסר בפועל.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות פציעה כאשר העבריין מזויין, תקיפה הגורמת חבלה ממש (2 עבירות) ונהיגה פוחזת של רכב, הכל עבירות על פי סעיפים 335(א)(1), 380 ו- 338(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

אין מחלוקת בין הצדדים כי קיים ביניהם סיכסוך קודם אשר היו לו גם התלקחויות קודמות וזאת על רקע טענות לשיחות מטרידות בין המשיב לבין אשת המתלונן, המתלוננת.

כמו כן באשר לעדותה קטין וודאי שהיה אמור להיות נוכח בן מישפחה במקום.

...

הנני מורה על עריכת תסקיר שירות המבחן כאמור.

מן הצד השני שקל בית המשפט את הודאתו של המערער, את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות, את העונש אותו ביקשה התביעה ואת העובדה כי מדובר במאסר ראשון והטיל על המערער עונש מאסר של שישה חודשים שלא ניתן להמירו בעבודות שירות.

כך הורשע ב-11.3.01 בעבירה של חבלה ופציעה של עבריין כשהוא מזויין ועוד לפני כן הורשע באחזקת סכין למטרה לא כשרה.נוסף לכך רשומות לחובתו עבירות רכוש.

בית משפט השלום צדק בכך שהתייחס לעבירות הקודמות של המערער, כי יש באלה כדי להצביע על נטייתו של המערער לפנות אל הסכין לשם פתרונם של סכסוכים.

...

אני סבורה כי במקרה שלפנינו שגתה הערכאה הדיונית בהתעלמה מהסדר הטיעון שהוצג בפניה.

בהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה על ביטול גזר דינה של הערכאה הדיונית וקבלת הערעור, כך שעל המערער יוטלו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

הערעור מופנה נגד חומרת העונש, כאשר דברי הסנגוריה מופנים אל עבר המסקנה העונשית שעלתה מדברי שירות המבחן או לחלופין לעונש שהוצע על ידי התובעת בבית משפט השלום ואשר חזרה עליו גם בפנינו.

בשנת 10' הורשע בת.פ. 34966/06/10 בבית משפט השלום בקריות בחבלה או פציעה כשהעבריין מזוין - לפי סעיפים 334 + 335(א)(1) לחוק, וביום 6/7/10 נידון ל-6 חודשי מאסר בפועל ול-10 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך שלוש שנים עבירה בה הורשע.

תופעת האלימות הפכה, למרבה הצער, חזון נפרץ במקומותינו וראוי שבית המשפט יתרום תרומתו לצורך מילחמה בתופעה זו. השמוש באלימות בכלל ובסכין בפרט לפיתרון סכסוכים, קלים כחמורים, הפך למכת מדינה, עניין יומיומי הפוגע באיכות החיים ובשלומו של הציבור.

  באשר לנפקותו של הסכם הסולחה על רמת הענישה נאמר:   "איננו רואים בסולחה גורם הצריך להשפיע על קביעת עונש הולם כפי שמתחייב בנסיבות מקרה זה שהרי הקובע לענין זה אינו ביחסים שהתפתחו בין המשפחות הנוגעות בדבר אלא בסיכון לציבור הרחב מהיתנהגות אלימה ובלתי מרוסנת". (ע"פ 373/93 מ"י נ' מסראוה (לא פורסם, 24/2/93), מפי כב' הש' שמגר, גולדברג וחשין).

...

המאשימה טענה שבחינה מהותית של כתב האישום והעובדות כפי שהוכחו בפני בית המשפט, מביאה למסקנה חד משמעית כי המאסרים המותנים הינם בני הפעלה, והמאסר המותנה הראשון בזמן הוא אף חב הפעלה בתיק.

וכך נאמר: "... במקרים דומים למקרה שלפנינו, בהם הורשעו נאשמים בעבירת החבלה בכוונה מחמירה, נע רף הענישה המקובל בין חמש וחצי שנות מאסר לבין תשע שנות מאסר [ראו: ע"פ 3287/04 ענימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.2006); ע"פ 5311/04 קוזקין נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.9.2006); ע"פ 7631/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2006); ע"פ 10861/05 גורבאן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.3.2007)(להלן - עניין גורבאן); ע"פ 618/06 מדינת ישראל נ' פלוני ([פורסם בנבו], 19.3.2007)]. לפיכך, סבורני כי העונש שנגזר על המערער - שש שנות מאסר לנשיאה בפועל - איננו חורג מרף הענישה המקובל בגין הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והוא אף קרוב יותר לרף הענישה הנמוך הקיים" (ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מ"י (לא פורסם, 29/10/08), מפי כב' הש' דנציגר).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי נתקיימו התנאים להפעלתם של המאסרים המותנים.

בנסיבות העניין לא שוכנעתי בקיומן של נסיבות חריגות או טעמים מיוחדים להורות על חפיפת המאסרים המותנים לעונש המאסר שהוטל עליו בתיק זה. למותר לציין כי ממילא אין כל הצדקה להאריך את התנאי השני שהוטל לאחר התנאי הראשון, שעה שהנאשם לא נמנע מלדקור אדם פעם נוספת בתוך שנה מגזר דינו הקודם, זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסרו הראשון.