פעילות חתרנית וכניסה לישראל

הגנה זו כוללת שישה יסודות: תקיפה שלא כדין; סכנה; מיידיות; הכניסה למצב לא היתה בהתנהגות פסולה; נחיצות; פרופורציה (ראו ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 13 - להלן פרשת אלטגאוז; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 15).

רבים מדיני ההגנה העצמית נלמדים במשפט העברי מהכתוב המתיר לאדם להרוג פורץ החותר להכנס לביתו, "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות כ"ב, א).

עלי לסייג את הדברים בסיפתם: הם מבטאים ניסיון להיתמודד עם מציאות מורכבת, אך אינם יכולים להיות תחליף לזהירות, לפעילות חינוכית וגם לאכיפה שכנגד.

...

כפי שמתאר זאת המשיב, בתשובה לשאלה בדבר הסיבה לירי (גיליונות 6-7 לחקירה): "... [המנוח] חזר לטרנזיט וניסה לעלות לטרנזיט ואז החלטתי לירות בו כיוון שהרגשתי חשש לחיי כי אם הוא יעשה רוורס עם הטרנזיט הוא יעלה עלי כיוון שאני הייתי עדיין על הרצפה. ואז קמתי מהרצפה ואז תוך כדי קימה, כשאני עוד בחצי עמידה, הכוונה עם חצי רגל למעלה, אז יריתי בו את שתי היריות.

משכך, גם לתפיסתו של המשיב, פגיעת הרכב בו, גם אם הייתה במתכוון, לא נעשתה כדי להרגו, אלא לכל היותר כדי לחבול בו. מסקנתי, כאמור, מכל האמור לעיל, היא כי בנסיבות האירוע, וחרף חששו של המשיב לחייו, בשל האפשרות שהמנוח עלול לנסות ולדרוס אותו, דרך הפעולה בה נקט, דהיינו ירי על מנת להרוג את המנוח, אינה חוסה תחת סייגי הצורך, הצידוק וההגנה העצמית, שכן אין היא עונה על דרישת המיידיות.

סוף דבר, לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מקבלים את הערעור ומרשיעים את המשיב בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

ערעור המדינה על גזר דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי חיפה בת"פ 19130-12-21, שם נגזר על המשיב מאסר בפועל של 18 חודשים בעקבות הרשעתו על פי הודאה בנשיאת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיפים 144(ב) רישא ו-144(ב) סיפא לחוק, וכן בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק ובכניסה ושהייה בישראל בנגוד לחוק, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לצד עונשים נלווים.

ערעור המדינה על קולת העונש היתקבל ועונש המאסר בפועל הועמד על 30 חודשי מאסר בפועל, תוך ציון כי "[...] בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על החומרה הרבה הגלומה בעבירות הנשק. ביסוד עבירות אלו עומדת פגיעה בחיי האדם ובשלמות גופו, כמו גם בבטחון הציבור ובסדר הצבורי בכללותו [...]עבירות אלו חמורות במיוחד, בין היתר משום שהן עשויות לשמש בסיס לבצוע פעילות עבריינית או פעילות טירור [...] אך באחרונה עמד בית משפט זה על כך שעבירות אלו הן בבחינת "מכת מדינה" ועל הצורך בהחמרת הענישה בעיניינן.

תופעה שכזו פוגעת בעצם משילותה; היא פוגעת בסדר הטוב שבה; היא חותרת תחת שלומם ובטחונם של אזרחיה.

...

לסיכום, בנסיבות האמורות סבורני כי יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף העליון במתחם שקבעתי לגביו.

סוף דבר: "בימים קשים אלה, השיקום שבראש מעייננו הוא שיקום המרחב הציבורי המדמם כתוצאה מעבירות נשק בלתי פוסקות והשימוש העברייני בנשק חם." [.

" (ע"פ 5602/22 מדינת ישראל נ' פלוני (נבו 14.09.2022)‏‏, דברי כב' השופט א' שטיין) [ההדגשות אינן במקור – א.א.] על יסוד כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:            א.      42 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו החל מיום 15.06.2022.

הנאשם בדבריו, הביע צער וחרטה על כניסתו לתחומי המדינה ללא היתר והוסיף: "אני עובד באמבולנס כפראמדיק באופן יום יומי אני מטפל ביהודים וערבים בתאונות דרכים יש לנו שת"פ עם מגן דוד אדום ואני מנסה כבר 4 שנים לגשת למבחנים בישראל ולהוציא אישור עבודה כאח בתוך שטחי ישראל על מנת שאוכל לעבוד בתוך ישראל. יש לי כרטיס אדי ואני לא רואה את עצמי כאיום על מדינת ישראל אני בנאדם שלו, אני מתכוון להתחתן ב1.3.2023 אני מבקש שבית המשפט יסגור את הפרק הזה בחיי". דיון והכרעה מיתחם העונש ההולם כניסה לתחומי המדינה ושהייה בה ללא היתר, עלולה לפגוע בבטחון המדינה ותושביה, וחותרת היא תחת זכותה של המדינה לקבוע ולהחליט מי יכנס בשעריה ובגבולותיה, באיזה אופן ולאיזו תכלית, תוך הבטחת הסדר והבטחון הציבור.

מכאן, בהיעדר טענה אחרת בקשר עם תחולתה של הילכת אל הרוש במקרה הנידון, ובהנתן כי מדובר בעבירת שב"ח בגדר כניסה בודדת, ללא עבירות נילוות, למטרה רומנטית, ללא כל צל של חשש לפעילות עבריינית, ביטחונית או פלילית, המלמדת על מידת פגיעה נמוכה בערכים המוגנים – איני מוצאת לקבוע מיתחם שונה מזה שנקבע בהילכת אל הרוש הנ"ל. אשר על כן, הנני לקבוע את מיתחם העונש ההולם כך שנוע בין מאסר על תנאי ל -5 חודשי מאסר בפועל.

...

מכלל הדברים האמורים, ובהינתן מידת הפגיעה הנמוכה בערכים המוגנים, סבורני כי ניתן להסתפק בימי מעצרו של הנאשם, ובשים לב לשיקולי הרתעת הרבים הנדרשים, אלה יקבלו מענה בעיצום כספי ותקופת מאסר על תנאי ממושכת.

סוף דבר, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 5 ימי מאסר בפועל בניכוי יומי מעצרו.

לצד זאת, סעיף 1יא(ז)(א3) לחוק עובדים זרים קובע כי שר הפנים, בהסכמת שר האוצר וועדת העבודה, רשאי לקבוע "סוגי מקרים ותנאים שבהתקיימם יהיה עובד זר רשאי לקבל חלק מכספי הפקדון ביום עזיבתו את ישראל או במועד מאוחר מזה, הכל כפי שיקבע שר הפנים, אף אם עזב את ישראל לאחר תום התקופה שבה הורשה לשהות בה לפי הוראות חוק הכניסה לישראל, ובילבד שעזב כאמור בטרם חלפו שישה חודשים מתום התקופה האמורה [...]" (ההדגשה הוספה).

כך למשל, כאמור לעיל, חברתי הנשיאה מציינת כי אף שבענף הבנייה "לא ניתן לשלול את המסקנה שהפעלתו אכן תרמה לעלייה כללית בשיעור העובדים הזרים בענף שעוזבים את ישראל במועד החוקי", עדיין "ייתכן כי משתנים שונים ובהם פעילות אכיפה, תרמו לכך אף הם". בכל הכבוד, חזקת החוקתיות אמורה לפעול לטובת המחוקק, ונגד השערות כגון דא. בדומה, בהתייחס לעובדי ענף הסיעוד מציינת חברתי הנשיאה, כי "הנתונים שהוצגו על ידי משיבי הממשלה מעוררים ספק של ממש ביחס לתועלת הנובעת ממנגנון הנכוי", כך ש"קשה לקבל לגביו את טענות משיבי הממשלה בדבר התועלת המובהקת של מנגנון הנכוי".

אכן, הסדרים שנועדו לעגן את מדיניות ההגירה, ולהגן עליה – לרבות החתירה לכך שככלל מהגרי עבודה יחזרו לארצות המוצא שלהם בתום התקופה שלשמה הגיעו לישראל – הם ראויים, ולעתים אף חיוניים.

...

אין בידי לקבל עמדה זו. היא מעוררת קשיים עיוניים רבים, ולהערכתי אף אינה עולה בקנה אחד עם מסורת ארוכת שנים של פסיקה חוקתית שהותוותה על-ידי בית משפט זה. אבאר במה דברים אמורים.

שנית, אני סבורה כי הוראות ההסדר מעוררות תהיות אף במישור השוויון בין הפרטים השונים שעליהם חלה החקיקה.

לסיכום – אם כן, אף אני מסכימה שדין העתירות להתקבל.

בליבו ניצבים תושבי האיזור אשר שוהים בישראל שלא כדין ומנצלים את הקרבה הגיאוגרפית בין ישראל לאיזור לשם כניסה לישראל ללא ההיתרים הנדרשים, מי לצורך עבודה, מי לצורך ביצוע עבירות פליליות, ולמרבה הצער, לעיתים, גם מי שפניו מועדים לבצוע פעילות חבלנית עוינת בתוך ישראל".

לא זו אף זו, מצאתי כי טענותיו של המבקש בכל הנוגע לעיקרון השויון חותרות, מניה וביה, תחת התזה אותה ביקש להציג, כאילו נקבע 'כלל קטגורי', כאמור, "בהנתן מצב החרום". ייאמר מיד – כלל כאמור לא נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי, ועל כך לא נסובה החלטת בית המשפט מושא הבקשה שלפניי.

...

המבקש, העלה מספר טענות שלדידו מצדיקות להיעתר לבקשתו, בין היתר בכל הנוגע לפסיקת בית משפט זה בבש"פ 6781/13 קונדוס נ' מדינת ישראל (01.11.2013), מפי השופטת ע' ארבל (להלן: עניין קונדוס).

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ונספחיה מצאתי כי דינה להידחות.

בכפוף לאמור לעיל הבקשה נדחית בזאת אפוא.