פסקת התגברות הרוב הדרוש לשינוי חוק יסוד פסקת התגברות

כזכור, קבע המפקד הצבאי בסעיף 3(א) למנשר הנ"ל כי כל סמכויות החקיקה לגבי האיזור או תושביו נתונות בידיו ויופעלו על ידו או על ידי מי מטעמו בלבד (יעל רונן "תחולתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו בגדה המערבית" שערי משפט ז 149, 162 (2014)).

השאלה האם פגיעה זו עומדת באמות המידה הקבועות בפסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד, תדון בהמשך אך על עצם הפגיעה בזכות הקניין של בעל הזכויות במקרקעין לא ניתן לחלוק שכן נטילת זכויות השמוש והחזקה במקרקעין, גם אם אין בה משום נטילת הבעלות עצמה, עלולה להסב לבעלי הזכויות פגיעה בשל שלילת היכולת להשתמש בהם או לעבדם כמקור פרנסה (השוו לפסיקת בית הדין של האיחוד האירופי לזכויות אדם Loizidou v. Turkey (Merits) (European Court of Human Rights, 1996), בפיסקה 64-63 לדעת הרוב; ראו עוד דינשטיין, בעמ' 225; גרוס, בעמ' 82-81).

בית המשפט עמד על שורה של שיקולים היכולים להצדיק הפקעה בנסיבות מסוימות, ובהם, בין היתר, שיקולים של צדק חלוקתי ואחריות קהילתית (להרחבה ראו: ע"א 5546/97 הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה קריית-אתא נ' הולצמן, פ"ד נה(4) 629, 651-650 (2001); דנ"א הורוויץ, בעמ' 303-299; עע"ם 4955/07 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה רעננה נ' קרן תורה ועבודה, פסקות 44-43 לפסק הדין של השופטת ע' ארבל (26.10.2010); עניין רוטמן, פסקות 80-78 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן; ע"א 6407/14 הועדה המקומית לתיכנון ובניה כרמיאל נ' מסרי, פסקות 93-88 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן (24.5.2018); חיים זנדברג "הפקעות, אחריות חברתית והגנת הקניין הפרטי בעיני בית המשפט העליון אגב דין וחשבון הוועדה הבינמשרדית לשינוי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבורי), 1943" המשפט י"א 585 (2007); חנוך דגן "שיקולים חלוקתיים בדיני נטילה שלטונית של מקרקעין", עיוני משפט כא(3) 491, 502 (1998) (להלן: שיקולים חלוקתיים)) וכן היתגברות על בעיות תאום (בג"ץ 3956/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' ראש הממשלה (22.12.1994); לדיון ראו הולצמן-גזית, בעמ' 252-246; אירית חביב-סגל "בעיות תאום ושאלת המטרה הציבורית בהפקעת מקרקעין" מקרקעין בישראל: בין הפרטי ללאומי 97 (1999)).

כפי שצוין לעיל, תכלית שעניינה הסדרה בדיעבד של בנייה בלתי חוקית על מקרקעין שאינם רכוש ממשלתי, נידרשת לעבור בהקשר זה שתי משוכות שיצדיקו אותה: זו הנוגעת לנטילה שלטונית כפויה שעליה עמדנו זה עתה וזו הנוגעת לפגיעה בשלטון החוק שעליה עמדנו בראשית הפרק הנוגע לתכלית הנ"ל. העקרון המרכזי בכל הנוגע לנטילה שלטונית כפויה של מקרקעין מידי הפרט הוא שהדבר דרוש לצורך צבורי.

...

בירור החוקיות נע איפוא לשאלת המידתיות, שעל פיה יוכרע בסופו של דבר המכלול, ואליה אתייחס מיד בסמוך.

בהקשר זה, אני מקבל את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, הסבור כי רוב המעוות, שהמתיישבים טוענים לו, יוכל לתקון בדרכים אחרות (ולא על דרך של חקיקה).

אני סבור כי כל אימת שהמתיישבים פעלו בתום לב, במיוחד לגבי מקרקעין לא מוסדרים (ובכלל זה אני כולל גם מקרים שרשויות המדינה טעו, או הטעו את המתיישבים) – יש בידיהם תרופות חלופיות מספקות.

המערער 2 הודה שבנה חממה מאולתרת לגידול סמים בדירה ששכר לשם כך, ובמשך כשבועיים גידל בה 300 שתילי סם מסוג קאנבוס, תוך שימוש בכלים ובציוד הדרושים לגידול הסם.

ועל יסוד הודאתו בעובדות כאמור, הוא הורשע בעבירה של השגת גבול.

בית המשפט עמד על חומרת עבירות הסמים ועל מדיניות הענישה ביחס אליהן, וציין כי לנוכח היתגברות תופעת גידול הסמים, ניכרת בפסיקה מגמת החמרה בענישה.

רוב מדינות העולם משקיעות משאבים למלחמה בו. השמוש בסמים, כולל באלה המוגדרים קלים, עלול לגרום לתלות, שבתורה עלולה לפגוע בתיפקוד, להשפיע על היתנהלות המשתמש במעגלי חייו השונים, ולהביא לכך שהוא יפול כנטל על משפחתו ועל החברה.

ידע כל מי שמהרהר בדרכים לעשיית כסף קל, כי מדיניות הענישה לא השתנתה ובית המשפט רואה בחומרה עבירות של סחר והפצה של סמים מסוכנים, גם סמים "קלים", תוך הטלת ענישה משמעותית ומרתיעה.

...

באשר למערער 2, טען כי העונש שהוטל עליו מידתי ואין מקום להתערב בו. עיינו בהודעות הערעורים, בכתב האישום, בתסקירי שירות המבחן, בפרוטוקולי הדיונים בבית המשפט קמא ובגזר דינו של בית המשפט קמא, ושמענו את טיעוני הצדדים, ובאנו למסקנה שיש מקום להתערב במידת מה בעונשים שהוטלו על המערערים.

באשר למערער 1, בהינתן חלקו הקטן יחסית בביצוע העבירה, גילו, עברו הנקי, עיסוקו הסדיר, ואורחות חייו, ובהתחשב בטיעוני התביעה לעונש בבית המשפט קמא ולהמלצת שירות המבחן, נראה לנו שיש להעמיד את תקופת המאסר שלו על 3 חודשים בעבודות שירות.

בנוסף ביססו העותרים עמדתם על מידע שנאסף על ידי נציבות האו"ם לפליטים (מכתב מיום - 12.7.15 ומיום - 8.9.15) ממנו עולה לכאורה, כי מרבית המורחקים ל"מדינה ר" אינם נשארים בה נוכח עמדת הרשויות המעודדת אותם לעזוב והם מוברחים ל"מדינה א", שם הם נמצאים תחת סכנת מעצר עקב הברחת הגבול והיעדר מסמכים, וכי אלה שנשארו מתקשים לקבל היתרי שהייה או עבודה.

היתגברות תופעת ההסתננות וההשלכות הקשות הנילוות לה הובילו את מדינת ישראל למסקנה, כי קיים צורך בנקיטת מכלול צעדים כדי לבלום תופעה זו. צעד אחד שננקט, לפי החלטת הממשלה מספר 1506, מיום 14.3.10, הנו הקמת מיכשול פיזי על גבולה המערבי של מדינת ישראל, בניית גדר לאורך גבול ישראל מצרים, מתוך כוונה לבלום את גל ההגירה מהגבול הדרומי.

הסדרים אלו העניקו בידי המדינה את האפשרות להעמיד בפני המסתנן את האפיק הדרוש לו לשם יציאתו הבטוחה מישראל והם מבטיחים, בין היתר, את אי הרחקת המסתנן מהמדינה השלישית למדינת מוצאו או לכל מדינה אחרת.

על יסוד פרטי קשר אלו ובמהלך תקופה של בין שבוע ל-3 חודשים לאחר יציאת המסתנן מישראל יוזם נציג רשות האוכלוסין קשר עם אותו אדם ומוודא הגעתו למדינת היעד, קבלת מגורים למשך הימים הראשונים במדינת היעד, הסדרת שהייתו במדינת היעד, עבודתו, מגוריו ותנאי מגוריו, קיומם של אירועים חריגים בעת שהייתו באותה מדינה, חיוב בתשלומים חריגים וככל שעזב המסתנן את המדינה השלישית ויצא למדינה אחרת, בירור פשר הדבר ומה הניע אותו לכך.

ואכן, ב"כ המשיבים היתה קשובה להערותיו של בית המשפט בנידון, במסגרת הדיון החסוי שהתקיים ולקראת דיון ההמשך, אשר היתקיים בפני ביום 12.10.15, הקדימה והצהירה כי מדינת ישראל החליטה להוסיף ולהטמיע שינויים בנהלים, במטרה להרחיב בקרה ופקוח על ביצועו ויישומו של המתוה החדש, לרבות התדרוך אשר יינתן לעוזבים בארץ ובמדינות היעד.

...

מששוכנעתי כי מדינת ישראל מרחיבה ומעמיקה את מנגנון הפיקוח והביקורת כדי להבטיח את שלומם של המורחקים למדינות השלישיות, לא ראיתי לנכון להוסיף ולהכביד ביצירת מנגנון פיקוח נוסף בדמות בית המשפט, כפי שביקשה ב"כ העותרים בסיום דבריה, יש להותיר מלאכה זו בידי הרשות המבצעת.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, ובהעדר נסיבות פרטניות של העותרים המצדיקות אי הרחקה, ובכפוף לשינויים המוצהרים על ידי המשיבים, לא נותר לי אלא לדחות העתירה.

מאחר והחלטה זו ניתנת בהעדר הצדדים אני מורה על עיכוב החלטתי זו כדי לאפשר לעותרים לשקול המשך צעדיהם, וזאת ל- 21 יום מהיום.

גם לאחר מכן בית המשפט חזר וקבע כי על-מנת להחשב "נרדף" במסגרת זו על הרדיפה לחול בתוך תחומי הרייך, ואין די במעשים שנקטו בהם ממשלות זרות אחרות, אף אם פעלו בהשראת הנאצים (ראו: עניין שוהם, בעמ' 795; עניין שטיינפלד, בעמ' 620; רע"א 1496/02 פרנקו נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד נח(1) 450 ,456-455 (2003); רע"א 2150/08 יונגרייז נ' הרשות המוסמכת, פסקת המבוא (9.7.2008) (להלן: עניין יונגרייז); עניין הרשקו, בפיסקה 1)).

לטענתם, מקור השינוי בהתמעטות מספרם של הניצולים ברבות השנים, היתגברות הסולידאריות החברתית ביחס אליהם והרצון הצבורי לסייע להם, וכן "תחושותיהן" של ועדות העררים כי ההלכה הגרמנית אינה צודקת וגורמת עוול לניצולים רבים.

מיגבלות אלה אף מייתרות את הדיון במרבית המחלוקות העובדתיות-היסטוריות בין הצדדים, שלהן הוקדש חלק לא מבוטל מטענותיהם של הצדדים בדיון בעל-פה. נרדפות על-ידי מעשי אלימות נציונל-סוציאליסטיים – כפי שמלמדת לשון החוק, וכפי שהראו ועדות העררים ובית המשפט המחוזי, הדין והפסיקה קובעים באופן חד משמעי כי סעיף 2(1) לחוק הפיצויים הגרמני מתייחס רק למעשי רדיפה שנעשו בתחומי הרייך הגרמני.

אף אין לומר כי תחימת הזכאות לאירועים שהתרחשו בתחומי הרייך סותרת את עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, גם אם אינה משקפת את מלוא מורכבותה של המציאות ההיסטורית שעומדת ביסוד חוק נכי רדיפות הנאצים.

אין צריך לומר כי הייתה "גרורה גרמנית" כדי לקבוע זאת, וכדי להזדעק מן המעשים האיומים שנעשו בה. בדומה לדיון בעילה של נרדפות על-ידי מעשי אלימות נציונל-סוציאליסטיים, מסקנתנו בדבר התנאי הדרוש להכרה במדינה כ"גרורה" מייתרת את הדיון בשאלת מקומם של אנשי המימשל העיראקי בבצוע המעשים.

...

עם זאת, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור הנוגע לביטול ההוצאות שנפסקו לזכות חלק מהמערערים בוועדת העררים בחיפה – הן משום שהתערבות בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים והן משום שאכן לא ניתן לבטל את התרומה של ההליכים להעלאת המודעות הציבורית החשובה בנושא.

הערעור נדחה אפוא.

נראה כי בנסיבות האמורות, ומשלא הוכחו תנאי הזכאות לפי החוק, אין מנוס מדחיית הערעור, כמוצע על ידי חברתי.

וועדה רפואית מחוזית קבעה ביום 16.10.02 שאין קשר בין תלונותיו המתייחסות לריאותיו לבין הנכות המוכרת [;גם ביום 26.1.2011 טען המנוח שמחלת הריאות נובעת משימוש בסיגריות עקב מצב נפשי, דיכוי ראתי על רקע שימוש בקאנביס ושמצבו הנפשי גרם לכך שהמערער לא טיפל בריאותיו כדרוש.

אלא שהמערערת בתצהירה כתבה ש"לאחר השרות השתנה הרגל העישון מן היסוד.

כעסיו הרבים, שליוו אותו כאמור לאורך רוב שעות היום, לוו תמיד בעישון מסיבי מאד".

..מחלת ה-COPD של המנוח הלכה והחמירה לכדי חומרה קיצונית עד כדי אי ספיקה נשימתית, בגלל היתגברות העישון והתמשכותו, הבלתי נמנעים, למרות הוראות הרופאים להפסקתו".

...

רקע הערעור שלפנינו הוא על החלטת המשיב מיום 20.1.2016, בה הודיע המשיב לאלמנת המנוח ט.י., ז"ל, (להלן- המנוח) כדלהלן: "פנייתך שבנדון נדחית מאחר ועפ"י חוות דעת רפואית מתאריך 29.12.15, אין קשר בין נסיבות פטירתו של בעלך היקר יצחק, ז"ל, לבין נכותו המוכרת כמשמעותו בחוק". בכל מקום בו יוזכר שם המנוח יירשם במקום שמו "המנוח". להלן פרטים אודות המערער המנוח יליד שנת 1941; הוא התגייס לצה"ל בשנת 1959; הוא שירת כשנתיים וחצי שירות סדיר ולאחר מכן המשיך לשרת בשירות קבע במשך כ-16 שנים עד לשנת 1978; למנוח היו מספר פגימות שהוכרו ע"י המשיב: PTSD בשיעור 30%, דלקת בקיבה בצורה בינונית בשיעור 10%, אבנים בכליות עם התקפים של זיהום בשיעור של 20% וכן צלקות בבטן ומצב לאחר ניתוח של הקיבה בשיעור 1%.

בהמשך הדברים יובאו טעמינו למסקנה זו. נציין כי השאלה העיקרית שעליה יתקבל או יידחה ערעור זה היא האם יש קשר סיבתי בין פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת, במיוחד בתחום הנפשי, שלטענת המומחים מטעמה של המערערת נגרמו בעיקר בשל כך שהמנוח הרבה לעשן, ולא היה מסוגל להיגמל מהעישון במיוחד כאשר פרצה מחלת הריאות הכרונית אצל המנוח.

הלכה זו עולה בקנה אחד ומשתלבת עם מדיניותו של בית משפט זה "לגלות יחס של רוחב לב לתביעה, שאם לא יעשה כן תסוכל מטרת החיקוק הבא להיטיב עם מי שנושא בסיכון למען המדינה". לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

הננו מחייבים את המשיב לשאת בהוצאות המערערת לגבי שכ"ט כ"א מהמומחים בסכום כספי לפי קבלה שתציג למשיב, וכן בשכ"ט עו"ד ע"ס 7,500 ₪ + מע"מ על סכום זה. חתום חתומה חתומה ------------------------------- ---------------------------------------- ---------------------------- כב' השופט יואל צור ד"ר הדר ירדני גב' בוריה דדון יו"ר הוועדה חברת הוועדה נציגת ציבור ניתן היום, ב' ניסן תשפ"ב, 03 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.