אלה אינם "יחסי רעות רגילים" כלשון החוק, אלא בכל מקרה ניצול לרעה של נסיבות שבהן קטינה יחידה, מסובבת בארבעה עד שבעה צעירים, רובם אך לא כולם קטינים, המורים לה להתייצב מדי פעם במקומות הנבחרים על-ידיהם, והבועלים אותה או מנסים לבעול אותה לפי סדר שאותו הם קובעים; זאת אחרי שהם החליטו, אף לפי דבריהם, לנצל את העובדה שהקטינה מסכימה, כביכול, למעשים כאלה ומוכנה לבואם עליה כרצונם.
השמוש בכוח אינו מתפרש רק כפשוטו, אלא יכול, כמובן, להתבטא גם בעצם ההתגברות בכוח על ההתנגדות הגופנית לבעילה, כגון דחיפת הקורבן למצב שכיבה (ע"פ 770/78 חדד נ' מדינת ישראל בעמ' 409).
ואמנם, לא אחת שבויים אנו, ולו מבלי משים, בידי הלשון, ומחשבותינו הולכות ובאות על-פי דפוסים של מילה או של צירוף מילים על פירושיהם והאסוציאציות שאלה גוררים בעקבותיהם (ראה בשאלה זו מאמריו של.G. WILLIAMS, "LANGUAGE AND THE LAW" 61 L. Q. REV 384,293,179,71 (1945) וכן א' ברק, פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית (נבו, 1992) 225 ואילך).
...
אולם איני סבור כי מכאן עלינו להגיע למסקנה הקיצונית, כי כדי להגן על קורבן העבירה יש להטיל גם על אלה את הסנקציה הפלילית הקבועה בעבירה שהיסוד הנפשי שלה הוא מחשבה פלילית, אף שיסוד זה נעדר מהם כליל.
סבורני, כי את האיזון בין הצורך להגן על החברה לבין השמירה על זכויותיו של הנאשם ניתן למצוא בשניים: למצוא בשניים: בכך שנראה בסבירות אמת מידה, שלפיה יש בידי בית המשפט לבחון את אמיתו טענתו של הנאשם כי טעה טעות כנה או כי לא חשד באי-הסכמה, וכן בכך שנרחיב את העיקרון של "עצמית עיניים", כתחליף לכוונה, ונחיל אותו גם על "מעין-חשד"; דהיינו, בעת שהייתה אדישות מצד הנאשם לשאלה אם ההסכמה קיימת אם לאו, או שהוא רק קיווה כי ההסכמה נתונה, ולקח על עצמו סיכון, כשבשני המקרים נשקלת מחשבתו של הנאשם, ולא של זולתו.
לגופם של דברים, אני מצרף דעתי לדעת חברי הנשיא כי דין הערעור להיתקבל כאמור בחוות-דעתו.
