פסק דין: הרשעה ו-16 שנות מאסר בעבירות קשירת קשר לרצח וניסיון לרצח

בטרם סיום ראיות התביעה, הורשע בהא על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירה של קשירת קשר לחטיפה לפי סעיף 499(א) לחוק, ונגזרו עליו 14 חודשים ו-24 ימי מאסר בפועל.

אבראהים גם הרחיב את הדיבור ביחס לנתונים נוספים על ניסיונותיו של הרוצח לסלק את הראיות לבצוע הרצח, שכללו גם את שבירת הטלפון, השמדת כרטיס הסים והשלכתו של שעון היד שהיה ברשותו בצומת טל אל. כמו כן תיאר אבראהים גם את הנהג אשר הגיע עם אבו ג'אדו.

גם בטיעונים לעונש שהוגשו הטעימה המשיבה כי אף אם מדובר בעבירת הריגה בלבד, הרי שזו נימצאת ברף הגבוה ביותר, משיקה לעבירת הרצח, וכי מעשה זה מצדיק עונש של 20 שנות מאסר בפועל.

מנגד, בפסק דין שניתן לאחרונה, ע"פ 3237/15 יהודה נ' מדינת ישראל (1.6.2016) (להלן: "עניין יהודה"), הביע השופט מ' מזוז את דעתו כדלקמן: "לדעתי, אין מקום להבחין בין נאשם לבין עד לענין דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ואין מקום לסייג או להגביל את החלתה של הדוקטרינה מקום בו האמצעי הפסול שימש בחקירתו של עד, אך למצבים בהם הפגיעוֹת שהסבה החקירה לעד הן בעלות "עוצמה מיוחדת". תכליותיה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בהילכת יששכרוב הן הגנה על הגינות ההליך הפלילי והגנה על טוהר ההליך הפלילי (שם, בפיסקה 61).

הרחיב על כך, במקום אחר, חברי כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין: "בנושא הספציפי של זהוי העבריין נידרש בתלמוד, בדומה לבסיס העובדתי בנושא שלפנינו, זהוי ב'טביעת עין', קרי, זהוי חזותי. בחוות דעתו 'ראיות בפלילים במשפט העברי' דן בכך ד"ר יעקב שפירא מן המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, המביא את דברי התלמוד הבבלי (חולין צ"ה, ע"ב-צ"ו, ע"א) לענין עדי נפשות, שנפסלו עדים באשר לסימני הנאשם, אך אילו אמרו 'אית לן טביעת עינא בגויה - קטלינן ליה' (אילו אמרו העדים שיש לנו טביעת עין כי הנאשם הוא הרוצח - ניתן להרשיע ולהוציא להורג), ומסביר רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד) בית הבחירה צ"ה ע"ב-צ"ו ע"א) 'טביעות עינא גדול הוא מן הסימן, שהסימן אדם קרוב לטעות בו מה שאין בטביעות עינא', והמחלוקת מיתמקדת בתלמוד ובמפרשים בהבדל בין טביעת עין לסימנים. לא אאריך באלה, אך אציין כי ההבחנה היא בין 'זהוי חזותי' (כמו בעניינינו שלנו) לבין 'זהוי בסימנים' 'בקווצות שחורות ובחוטם עקום'", כדברי המאירי, שם; הנפקא מינה היא שמא יימצא אדם אחר בעל סימנים אלה, ועל כן מדובר בספק – מה שאין כן בטביעת עין, שהיא הזיהוי החזותי ה'רגיל'" (ע"פ 4263/14 נעאים נ' מדינת ישראל, פסקה ז לפסק דינו (2.6.2015)).

...

על יסוד כל האמור לעיל, סבורני, כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אשמתו של המערער ברציחתה של המנוחה, הוּכחה מעבר לספק סביר.

השופט מ' מזוז: אני מסכים כי יש לדחות את הערעור, כמבואר היטב בחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג.

אף הלכת יששכרוב ניצבת תחת מטריה זו. להשקפתי, היותנו שיטה חוקתית מחייבת את המסקנה שבמישור העקרוני, לעיתים יש להשיב לשאלה שהוזכרה לעיל בחיוב.

השופט א' שהם: ביום 28.4.2011, הורשע המערער, אלישע חייבטוב, יליד 1970, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הרכב השופטים: ר' יפה-כ"ץ, סג"נ; ו' מרוז; ו-א' ואגו), בבצוע העבירות הבאות: רצח, לפי סעיף 300(א)(2) בצרוף סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); קשירת קשר לבצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין; הדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

בית משפט קמא הבהיר, בהקשר זה, כי "עצם קיומו של קשר בין [המערער] לבין ממוקה, ביום הארוע, יש בו משום חזוק מה, לראיות המלמדות על ביצוע הרצח באמצעות השניים". אשר למבחן החצוני, ציין בית משפט קמא כי "ניסיונותיו הנואשים של [המערער] לבסס את טענת האליבי שלו, באמצעות קרובי משפחתו, כמו גם ניסיונו לוודא כי ממוקה אכן נפטר, השיחות המרובות שערך בטלפון בנושאים אלו, אגב מסירת הודאתו למדובב, תומכים ומחזקים – באורח ניכר – את אמתות תוכן הודאתו". חיזוקים נוספים להודייתו של המערער מצא בית משפט קמא בהיכרותו של המערער עם דימה, אשר עזב את הסנוקר זמן קצר לפני כניסתם של רעולי הפנים.

לא שמענו טיעון לגבי השאלה, מה דין הרשעתו של המערער, בעבירות שיוחסו לו באישומים השני והשלישי, במקרה של זכוי מעבירות השוד והרצח.

בהנתן הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו באישומים השני והשלישי, אציע להשית עליו עונש של 4 שנות מאסר, מהן 3 שנים לריצוי בפועל, שמניינן מתום ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו בתיק ההצתה, והיתרה על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה. סוף דבר אציע לחבריי לזכות את המערער מהעברות שיוחסו לו בגדרי האישום הראשון, ולהותיר על כנה את הרשעתו בעבירות הכלולות באישומים השני והשלישי.

ברכות עם פרישתו של חברי, השופט א' שהם לקראת חתימה על פסק דין חשוב זה, אותו משמיע חברי, השופט א' שהם ביום פרישתו (ונפלה בחלקי הזכות להישתתף עמו בכך) – רואה אני להזכיר כי את השופט א' שהם הכרתי לראשונה לפני כשלושים שנה בהיותו תובע צבאי ראשי, אשר בחר בי לייצגו בפרשה שבה נקבעו הוראות הפתיחה באש בצה"ל (ראו: ע"פ 486/88 סמ"ר אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מד(2) 353 (1990)).

...

לסיכום נקודה זו אוסיף כי לא כך צריכה להיערך חקירה ביחס לעבירות פליליות במדינה דמוקרטית, והסטיה שחלה כאן מהוראות של חיקוקים מפורשים (המסדירים הליכי מעצר וחובת היוועצות) מלמדת שהפגיעה שהתרחשה במכלול בזכויות היסוד החוקתיות – איננה עומדת בדרישות שב"פיסקת ההגבלה" כי הפגיעה תהיה בחוק (פה היתה הפרת חוק מצד החוקרים) וכי ההתנהלות (ככל שהיא פוגעת) תהלום את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולא תעלה על הנדרש.

במהלך הדיונים ולאחריהם נמסר לנו כי הופקו לקחים מהפרשה, ואולם התנהלויות מעין אלו של רשויות החקירה והשלכותיהן על ההווה והעתיד מביאות אותי למסקנה שעל היועץ המשפטי לממשלה להידרש לעניין, ולכן הנני מציע כי פסק דיננו זה יועבר לעיונו ולטיפולו.

מבלי לגרוע מכל האמור לעיל אדגיש כי לבנו עם משפחת הנרצח שי אדרי ז"ל, ואולם בנסיבות המכלול לא היה מנוס מהתוצאה.

אילן ביקש ללמוד לעניין העונש ההולם מפסק הדין בעיניין הררי, שם נגזרו חמש שנות מאסר בפועל על "הדמות המרכזית" באירגון הקשר; אלא שבמקרה הנוכחי ההרשעה היא גם בנסיבה המחמירה של עבירה במסגרת ארגון פשיעה.

בהתאם, אציע לחבריי להעמיד את תקופת מאסרו של אילן על 22 שנות מאסר בפועל, כשהמאסר המותנה יופעל בחופף ולא במצטבר (השוו גם לפסק הדין שניתן לאחרונה בעיניין אלבז, שם נגזרו 16 ו-14 שנות מאסר על ראשי האירגון, ויש קוי דמיון בין הפרשות, אם כי באותו מקרה המערערים חזרו בהם מן הערעורים על הכרעת הדין; השוו גם לעניין נאצר – שם נגזרו 13 שנות מאסר על ראש ארגון פשע מקומי, אך אילן הורשע גם בשני ניסיונות רצח; וכן השוו להחמרת הענישה בעיניין אבוטבול (תקופות מאסר של 18-7 שנים לנאשמים שהיו מעורבים בפעילותו של ארגון הפשיעה)).

באישום השלישי הורשע אורן בניסיון לרצח דיאב אבו עראר וקשירת קשר לפשע, במסגרת ארגון פשיעה, ועונשו הועמד על 8 שנות מאסר לריצוי בפועל (לפני חפיפה).

...

חלף הפעלת המאסר המותנה, ובהתאם להוראת סעיף 56(א) לחוק העונשין, אנו מורים על הארכת תקופת התנאי למשך שנתיים מהיום.

סוף דבר החלטנו לדחות את הערעורים על הכרעת הדין ולהותיר על כנה את הרשעתם של המערערים.

את הערעורים על גזר הדין החלטנו לקבל בחלקם, כלהלן: (-) תקופת המאסר הכוללת של אילן בן שטרית תעמוד על 22 שנים (במקום 26 דשנים) בניכוי ימי המעצר.

בפסק דינו מיום 5.3.2019 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט עבירות ניסיון הרצח בגין עריכת הסיורים הרכובים, לגביהם נקבע כי לא היה בהם כדי לחצות את שלב ההכנה.

חלף עבירות הניסיון, המבקש הורשע במסגרת האישום הראשון בעבירה של קשירת קשר לבצוע פשע.

נטען כי בעיניינו של המבקש מדובר בהרשעה בעבירות חמורות ביותר ונגזר עליו עונש מאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר במצטבר; כי ערעור המדינה ממילא תלוי ועומד כך שהפגיעה בסופיות הדיון ובאנטרס הצבורי חלשה; כי ההחלטה במשפט זוטא מהוה הסבר מניח את הדעת לאיחור בהגשת הבקשה; וכי פסילת הודאותיו של זאהי משליכה על המארג הראייתי בעיניינו באופן שמצדיק את הגשת העירעור באיחור.

דיון והכרעה נקודת המוצא היא כי ערעור פלילי יש להגיש תוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין או המצאתו לנאשם (ראו: סעיפים 199 ו-200 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי)).

...

מבלי להביע כל דעה באשר לסיכויי הערעור אני סבורה כי במכלול נסיבות העניין, אין לחסום את המבקש מלהעלות טענותיו בעניין זה (ראו והשוו: עניין עותמאן; בש"פ 4144/16 פלוני נ' מדינת ישראל (23.6.2016); בש"פ 9864/07 גבאי נ' מדינת ישראל (20.12.2017); בש"פ 4065/19 מסרי נ' מדינת ישראל (9.7.2019)).

אם כן, אני סבורה כי המשפט זוטא בעניינו של זאהי מעלה סוגיות משפטיות גם בעניינו של המבקש, שאין לחסום ממנו את האפשרות להעלותן.

לנוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל החלטתי, אפוא, להיעתר לבקשה להארכת מועד.

הנאשמים מורשעים או מואשמים בעבירות מסוג פשע והוחזקו במועדים הרלוואנטיים לכתב האישום במשמורת שב"ס כפי שיפורט להלן: · נאשם מס' 1 מרצה מאסר עולם ועשר שנות מאסר לריצוי בחופף החל מיום 19.11.1997 בגין ביצוע עבירות ביטחון ובהן רצח השוטר מאיר אלוש ז"ל. · נאשם מס' 2 מרצה שני מאסרי עולם מצטברים זה לזה ועוד 35 שנות מאסר במצטבר להם החל מיום 3.2.2004 בגין שורת עבירות ביטחון חמורות וגרימת מותם בכוונה של יוסף עזמי ז"ל ומשה חזקייה ז"ל. בנוסף מרצה עונש של 18 חודשי מאסר במצטבר בגין החזקת ציוד קצה רט"ן בנגוד לפקודת בית הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971.

אביא להלן את תמצית פסקי הדין שהוגשו, אף שרובם דנים בנסיבות ביצוע קלות מאלו דנן, בהתייחס לתיכנון המוקדם, לפעולות ההכנה ומשך ההיערכות, להתארגנות של אסירים רבים, לנזק ההרתעתי, ולפוטנציאל הסיכון הנובע מן הבריחה: רע"פ 3620/13 בני סלע נ' מדינת ישראל (16.06.2013) (הוגש על ידי המאשימה ועל ידי ב"כ הנאשמים 2, 3, 4, 9 ו-10): המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של בריחה ממשמורת, התפרצות (שני אירועים), גניבת רכב, שבל"ר והתנגדות למעצר.

2) ת"פ 7253/97, משנת 1997, בגין 7 תיקי חקירה ובעבירות רצח, ניסיון רצח, פציעה בכוונה מחמירה, החזקת נשק או חומרי חבלה, נשיאת נשק, חברות בהתאגדות בלתי חוקית, מתן שירות להתאגדות בלתי חוקית ועוד.

3) ת"פ 5117/04, משנת 2004, הכולל 11 תיקי חקירה, כולם בעבירות רצח או עבירות הריגה חוזרות, זריקת חומרי חבלה בכוונה לגרום מוות, חברות בהתאגדות בלתי חוקית, החזקת נשק או חמרי חבלה, ירי על רכב ישראלי, ירי לעבר אדם, קשירת קשר ועוד.

...

יחד עם זאת, אני דוחה את הטענה כי מחדלי שב"ס מסירים מעל הנאשמים את האחריות לביצוע העבירה בה הורשעו, ולו בחלקה.

ערעורו נדחה.

למרות שהמחוקק, בקבעו עונש מאסר מרבי של 7 שנים, אינו מבחין בין מסייע לבריחה לבין מבצע הבריחה, הרי שנסיבות ביצוע העבירות הביאו אותי למסקנה כי יש לאבחן בין הנאשמים 1-6 שברחו, לבין הנאשמים 7, 9, 10 ו-11 שסייעו.