פסק דין: היתר נישואין בין מבקשים לאחר נישואי המבקשת לגוי

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1302859/1 בבית הדין הרבני האיזורי באר שבע הרכב יוחסין לפני כבוד הדיינים: הרב יהודה דרעי – ראב"ד, הרב אהרן דרשביץ, הרב אליהו אריאל אדרי המבקש: מנהל בית הדין הרבניים המשיב: פלוני הנידון: בירור יוחסין – בית הדין היתר לקהל של ילד מאומץ על פי דברי אמו הביולוגית שנתעברה מנכרי פסק דין

ההכרעה לפתחינו היא האם לאשר את בקשת המשיב להיתר נישואין כדמו"י עב"ג אשר הכיר זה מכבר והיא מעוברת ממנו בחודשי הריון מתקדמים, כך שהם רוצים להנשא זל"ז בדחיפות.

לאחר גירושיה בקשה להנשא לכהן ולהפקיע את נישואיה הראשונים, בטענה שהיה בהם משום מקח טעות.

מעיון בתיק האימוץ של המבקש עולה כי האם הביולוגית דיווחה עם מסירתו לאימוץ כי האב הביולוגי אינו יהודי.

...

לפי המסמכים שהונחו בפנינו, ולאחר חקירה ודרישה בדברי האם הביולוגית של המשיב, אשר טענה בפנינו בנחישות שהתעברה מאינו יהודי בעיר רמלה, וגם טענת בעלה בתקופת הגירושין שהיה פרוד ממנה במשך כמה שנים כך שלכאורה הבן הזה אינו בנו – אין בהם כדי לסתור את דבריה שנתעברה מגוי, לא מצאנו עילה מספקת כדי להטיל ספק בכשרותו של הבן [פלוני] (המשיב) ת.ז. [.

עוד בגמרא (שם): "ואמר רבא דבר תורה אסופי כשר מאי טעמא אשת איש בבעלה תולה מאי איכא מיעוט ארוסות ומיעוט שהלך בעליהם למד"ה כיון דאיכא פנויה ואיכא נמי דמחמת רעבון הוה פלגא ופלגא." בדברי הגמרא הללו מצאנו את המקרה שהזכיר הרמב"ם באשה שהלך בעלה למדינת הים, אלא שמדברי הגמרא עולה שבאופן זה הולד ממזר, כי לו יצויר שאסופי אינו בן פנויה ולא הושלך מחמת רעבון הריהו ממזר.

מצאנו אם כן את הצד שהובא ברמב"ם לאיסור, כל עוד אין האם טוענת שהתעברה מגוי, אך לא מצאנו את צד ההיתר בבדוקי שאמו אשת איש וטוענת מגוי התעברתי.

לדעת רעק"א מצאנו מקור לחידוש הרמב"ם באשת איש שאומרת לגוי נבעלתי מדברי אבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי.

לו הייתה המערערת נשמעת להוראת בית הדין, בית הדין היה נוהג על פי הנוהל הרגיל: עורך בירור בפני מברר יהדות, מברר שאינו מכריע אלא מגיש את המלצתו, ולאחר המלצה זו הייתה המערערת מגישה את טענותיה לפני בית הדין, ובית הדין היה נותן החלטתו לגבי יהדותה של המבקשת – דבר שהיה קובע את סמכותו או חוסר סמכותו של בית הדין להתיר את נישואיה של המערערת: אם בית הדין היה קובע את יהדותה, היו הצדדים מתגרשים זה מכבר והערעור היה מתייתר.

העולה מהאמור הוא שבמקרה שבו ברור שאחד מן הצדדים יהודי והשני אינו יהודי: נשואי הצדדים הם נישואין אזרחיים ואין הם נישואין דתיים, הסמכות להתרת נישואיהם היא של בית המשפט, והוא הערכאה שיכולה להוציא פסק דין המתיר הנישואין.

אך בנדון דידן הדברים שונים: אם יתברר לבית הדין שהבעל יהודי והאשה אינה יהודייה, או ספק יהודייה, ולפיכך נשואי הצדדים אינם נישואים על פי דין תורה [או שהם ספק נישואין – נישואין רק על הצד שהיא יהודייה]: מכיוון שאחד הצדדים יהודי ומשנהו נוכרי (אולי אף אם הוא ספק נוכרי) אין אפשרות חוקית במדינת ישראל לעריכת נישואין בין יהודי ללא יהודי (או ספק יהודי); חוק נישואין וגירושין קובע שנישואין של יהודים יהיו בסמכותם של בתי הדין הרבניים, ועל פי דין תורה; הנישואין שנערכו בין הצדדים שנעשו כנישואין כדת משה וישראל – אין להם תוקף הלכתי, שהרי אין תפיסת קידושין ונישואין בין יהודי לנוכרייה, ומשאין להם תוקף הלכתי אין להם גם תוקף חוקי.

...

משכך, גם לוּ היה הערעור ערעור בזכות, היה הערעור נדחה על הסף.

ברם כיום, כשבית הדין מגיע למסקנה כי אחד המבקשים שבפניו אינו יהודי או שהוא ספק יהודי, שלא התקיים התנאי החוקי הנותן סמכות לבית הדין, נבצר מאתנו להורות על כך, על אף הסכמה של המבקשים.

ברם כיום, גם כאשר בית הדין מגיע למסקנה כי אחד המבקשים שלפניו אינו יהודי, נבצר ממנו להורות על כך, על אף הסכמה של המבקשים, וזאת לפי פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ סרגובי.

עם הגשת הבקשה העליתי ביוזמתי את שאלת הסמכות העניינית של בית המשפט לעינייני מישפחה לחייב את המשיבים מס' 5 ו-6 לשלם למבקש סובסידיה, ולאחר מיצוי זכות התגובה אני מוצאת לנכון לדחות את הבקשה מחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה. בהחלטתי לא אדון בהרחבה בשיקולים לדחות לגופה את בקשת המבקש למתן סובסידיה לפי חוק הגליל, אך ככל שהטעמים תלויים בתיק זה, הרי שבקשת המבקש נדחתה בהנתן כי חלפה יותר משנה מפטירת המנוחה, בעלת המיכסה לגידול עופות, וכי המבקש לא הוכרז כיורש.

להכרעת בית המשפט בפסק הדין כאן תהיה השפעה על זכאות התובע להטבה לפי חוק הגליל, אך המבוקש בעתירה שבבקשה זו הנה תקיפה ישירה של מעשה מינהלי, הפעלת שיקול דעת הרשות במסגרת החקיקה הרלוואנטית, במסווה של תקיפה עקיפה.

...

ההערות בסעיפים דלעיל הינן לכאורה ומעבר לצורך, שכן אני דוחה את הבקשה לקבוע כי הסמכות לדון בבקשה נתונה לבית משפט זה מכח סמכותו הנגררת של בית המשפט לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". ההכרעה הנדרשת בשאלת זכאות התובע לסובסידיה לפי חוק הגליל אינה נגררת לכל הכרעה, הנדרשת בתיק זה, שאלת הכרזת יורשי המנוחה, לפי דין או לפי הצוואה.

אני סבורה כי לצורך בירור טענות אלו, בדיוק, קבע החוק מנגנון ערעור על החלטת המנהל, ובכל מקרה, גם באם התובע טוען לאי התקיימות תנאי מוקדם למתן החלטת המנהל (אי מתן זכות טיעון) מדובר בהליך מינהלי מובהק התוקף, תקיפה ישירה, את ההליך המנהלי, ולפיכך אין סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בו".

אני דוחה את הבקשה לתת למשיבות 5 ו-6 הוראות לתת למבקש סובסידיה לגידול עופות, ומחייבת את המבקש לשלם למשיבות אלה, שנדרשו לתגובה, הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ לכל אחת מהמשיבות 5 ו-6.

המבקשת טוענת כי אין ליצור הכללה של ספק ביהדות בני הכפרים הללו מפסקי דין על מקרים מסוימים שייתכן והיו בהם סיבות טובות לפקפק ביהדות המבקשים, אלא להתייחס למקרה שלה בפרטות על פי הנתונים וחוות דעתו של ד"ר רייז.

היא משליכה גם על רבים מבני הכפרים ויסוקי ואילינקה שהיו בקשרי נישואין ביניהם, שרבים מהם גם נישאו בארץ לאחר שעלו ארצה והוכרו כיהודים ומאידך גיסא את חלק מבני קהילת ויסוקי לא הסכימה המדינה להעלות ארצה ללא גיור מקדים בשל הפקפוק ביהדותם.

פסקי דין רבים שהכירו ביהדות אנשים מבני אילינקה פסק דין המסכם את הדיון על חזקת היהדות של בני קהילת אילינקה וקבע את יהדותם על פי חזקה זו ניתן ביום ז' בתשרי תשפ"א (25.9.20) בבית הדין האיזורי בירושלים בתיק 1269549/1 על ידי הגר"א לביא, הגר"ד לבנון והגר"מ מזרחי בר אור: פסק הדין מביא מספר רב של הרכבים בבית הדין בירושלים שאישרו את יהדותם של מי שהופיעו לפניהם מבני הכפרים: יצוין להחלטה מיום כ"ג אייר תשנ"א מהרבנים הגאונים הרב א' אלמליח, הרב שילה רפאל והרב מ' אלחדד, להחלטה ולמעשה בית דין מיום כ"ד באדר תשס"ד בתיק 704899/2 בחתימת הדיינים הגאונים הרב יששכר דב הגר, הרב נח הייזלר והרב מרדכי טולידאנו, המאשר לאישה יוצאת כפר זה להנשא לאחר שסודר עבורה גט פיטורין כדת משה וישראל ועוד קודם לכן אושרה יהדותה, להחלטה נוספת בתיק 9188-62-1 מיום י"ג בתמוז תשס"ה (20.7.2005) בחתימת הדיינים הגאונים הרבי יששכר דב הגר והרב בנימין לוי והרב מרדכי טולידאנו, המאשרת יהדות לאישה יוצאת כפר זה לאחר שד"ר זאב רייז המליץ לאשר יהדות, להחלטה מיום ה' בתמוז תשע"ז (29.6.2017) בתיק 128160/2 שכתב הרה"ג הרב יקותיאל כהן שליט"א, להחלטה בתיק 1030282/1 מיום ח' בסיוון תשע"ה (26.5.2015) שכתב הרה"ג הרב דוד ברדוגו שליט"א, להחלטה בתיק 1138030/1 מיום ז' באלול תשע"ז (29.8.2017) שכתב הרה"ג הרב מרדכי רלב"ג שליט"א וכן להחלטה מיום ד' בסיוון תשס"ו (31.5.2006) מבית הדין בבאר שבע בהחלטת הרה"ג הרב אהרן דרשביץ שליט"א. והמשיך בית הדין: אך יצוין שבכל אלו לא נזקקו להתייחס לחוות דעת כאלו או אחרות של היסטוריונים, אלא ניתן אישור יהדות על יסוד חזקת יהדות לרבות רישום יהדות במסמכים.

הטעם שנאמן אדם לומר "ישראל אני" הוא החזקה שאין גוי מציג עצמו כיהודי (עיין בפסקי הדין המוזכרים ובאוצר הפוסקים שיש מפרשים שזו כוונת הראשונים שכל מי שבא ואומר "ישראל אני" נאמן), ובפרט במקום שאמירה זו גובה ממנו מחיר סביבתי עד כדי סכנת נפשות, אך אף כשאין סכנה בדבר מסתמכים על חזקה זו משום שלא מצינו מי שמוכן לקבל עליו עול ושמירת מצוות בפועל כישראל, אם אינו ישראל ואין לו כל תועלת מזה.

...

ואפשר גם שהרב הנ"ל ידע על משפחות מסויימות שבחזקת יהדות הם, ואין ללמוד מזה על כלל כל תושבי הכפרים הנ"ל. סוף דבר לעניות דעתי אנשי הכפרים הנ"ל ספק ישראל הם ויש להחמיר ולחשוש לקידושיהם ולגייר אותם כדת וכדין.

סוף דבר אין לפנינו 'מחקר' היסטורי אמין המפקפק במקור ויחוס התושבים המדויק.

לאור כל זאת אנו מאשרים את יהדותה של המערערת והיא מותרת להינשא.

המבקשים טוענים בסיום הבקשה שהניחו לפנינו: "מושכלות יסוד הם כי נישואין אזרחיים, מתוך בחירה ורצון להנשא שלא כדת משה וישראל, נחשבים נישואין בנגוד להלכה. היות ובני הזוג הללו אינם רוצים בהלכה, יחסי האישות שביניהם נועדו לקיים מישפחה שלא לפי ההלכה. במצב זה, לא נידרש גט מיד הבעל ליד האשה. ניתן להתיר את הנישואין על ידי מתן פסק דין לגירושין. בית הדין הבהיר כי קיימת אפשרות הלכתית להתרת נישואין ללא גט, ובית המשפט העליון קבע כי זהו המסלול בו על בית הדין לפסוע במקרה של בני זוג שלא נישאו נישואים הלכתיים". להשלמת התמונה נציין כי בהודעת המדינה בתיק בג"ץ 2742/22 הנ"ל (נספח 6 לבקשה המשותפת לפנינו) נאמר: עמדת המשנָה ליועצת המשפטית לממשלה, המקובלת על הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני, היא, כי נכון שיובהר ויעודכן ביחס לבג"ץ 214/64 בסן נ' בית הדין הגדול פ"ד יח(4), 309 (להלן: עניין בסן), כי במקרים בהם סבר בית הדין הרבני כי אין בידיו לקבוע בודאות לגבי מי מבעלי הדין כי הוא יהודי, אך גם אינו יכול לקבוע כי הוא אינו יהודי, ואף אם קבע כי מדובר ב'ספק יהודי', יהיה מוסמך בית הדין הרבני להחליט בעיניין הגירושין, ובכלל זה לערוך גט מספק ולתת לבני הזוג תעודת גירושין, אף אם לא נערך לאותו בעל דין בירור יהדות בבית הדין או שנערך ונותר ספק לגבי יהדותו.

לאחר מסירת הגט לידי האשה מוציא בית הדין "מעשה בית דין", והוא למעשה פסק דין המתיר את בני הזוג להנשא לעלמא, תוך פירוט ההגבלות הקיימות על נישואין עתידיים (בכל גירושין – איסור האשה הגרושה להנשא לכל אדם תוך 92 יום, ולכוהן – לעולם; במקרים מתאימים "איסור לבעל ולבועל"; ראו: הנחיות לעניין הליך לקביעת הגבלה על בני זוג גרושים להנשא בעתיד, התשע"ה–2015, קובץ חיקוקים והנחיות לבתי הדין הרבניים, התשע"ח (שמעון יעקבי עורך, 2017), עמ' 86).

למערכת השיפוט האזרחית אין חלופה אזרחית טובה ואפקטיבית להתרת קשר הנישואין בין שני בני זוג יהודים.

...

וזה לשונו של פסק הדין במלואו: לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 23.1.2023, ולאחר שעיינו בעתירות, בתגובות המשיבים, בהודעה מטעם המדינה מיום 1.2.2023, ובהתייחסות העותרים בבג"ץ 2742/22 להודעה הנ"ל, באנו לכלל מסקנה כי העתירות מיצו את עצמן ודינן להימחק.

לעומת זאת, בנוסח פסק הדין הנ"ל של בג"ץ לא מצאנו סימוכין מספיקים המאפשרים לומר כי העמדה המשפטית שהובאה בהודעת המדינה התקבלה על דעתו של בית המשפט העליון וקיבלה מעמד של פסק דין.

כל עוד לא נחה דעתנו בדבר סמכות בית הדין, חייבים אנו לעורר ולבחון את השאלה גם שלא ביוזמת הצד המבקש את התרופה, ואפילו בניגוד לרצונו, כל עוד הלה אינו מוכן לבטל את עצם עתירתו (עניין בסן; ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 729/79 עזבון המנוח יעקב לאלו ז"ל נ' חיה גלמונד ואח', תשמ"א(1) 441 (1979)).