על רקע המחלוקות בין הצדדים, ביום 23.3.2015 הם חתמו על הסכם בוררות בו נקבע כי כל טענותיהם ותביעותיהם יועברו לבוררות, הבורר יפסוק על פי דין תורה והפסק יהיה מנומק בתמציתיות "אלא אם כן הודיעו הצדדים כי הם פוטרים את הבורר ממתן נימוקים" (להלן: הסכם הבוררות).
זאת גם בהנתן שהבוררות הייתה כפופה לדין תורה לפי הסכם הבוררות, דבר אשר תמך בהשערתם כי כוונת הבורר ל"פשרה" הייתה במובנו של מונח זה בדין תורה, היינו על דרך ה"מיצוע" – סוג של פשרה מבחינה הלכתית.
נוכח העובדה שפסק הבוררות גם לא היה מנומק, לבית המשפט לא הייתה יכולת לדעת כיצד תשפיע ההכרעה ברכיבי תביעה אלו על האיזון הכולל של הפסק, מה גם שהבוררות היתנהלה לפי דין תורה ואין חולק כי לבית המשפט אין מומחיות בדין זה. לבסוף נטען כי היתערבות בחלק זה של פסק הדין מוצדקת בשל עוות הדין שניגרם לנוריאלי, כשההחלטה על דחיית רכיבי התביעה הנוספים נעשתה מבלי שהיו לבית המשפט הכלים המתאימים להכריע בהם, ונוכח השאלה המשפטית העקרונית המתעוררת במקרה זה בהתייחס לגבולות ההתערבות של בית המשפט בפסק בוררות בלתי מנומק.
על הדמיון בין שני סוגי ההליכים – הליך לפי סעיף 79א לחוק והליך בוררות – המתאפיינים בהסכמת הצדדים לקבל עליהם הכרעת פוסק שלא בהכרח על בסיס הדין, עמד בית משפט זה בבג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401 (2000):
"הכרעה על דרך הפשרה מוכרת בתחום הדין האזרחי. הכרעה כזו פנים הרבה לה אולם שני קווים אופייניים מייחדים אותה: האחד – ההכרעה ניתנת בדרך-כלל תוך סטייה מהדין המהותי או מדיני הראיות וסדרי הדין. השני – ההכרעה ניתנת על יסוד הסכמת הצדדים בין באשר לתוכנו המהותי של ההסדר לפיתרון המחלוקת ובין באשר לסדר הדיוני שבמסגרתו יינתן פסק פשרה שתוכנו יוכרע על-ידי הגורם הפוסק. וכך [...] מוכר האמצעי של מתן פסק-דין על דרך הפשרה כאשר הצדדים מסכימים כי בית-המשפט יכריע בסכסוך ביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות כלשהן, ובלי שיהא כבול לדין המהותי ובלא שהם עצמם שותפים לגיבוש תוכנו של ההסדר לגופו. את תוכנו של פסק הפשרה בנסיבות אלה מעצב בית-המשפט על-פי שורת הצדק, ואת כוחו לעשות כן הוא שואב מהסכמת הצדדים (סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]). [...] הליך בוררות מהוה אף הוא אמצעי מוכר ליישוב מחלוקות מחוץ לבית-המשפט, ומבוסס גם הוא על הסכמה להליך דיוני שעשויה להתלוות אליו הסכמה לאי-כבילות לדין המהותי ולכללי הראיות ולסדר הדין או לאלו מהם. סמכות הבורר במסגרת זו נשענת על הסכמת הצדדים ועל נכונותם לקבל את הכרעת הגורם הפוסק שלא על בסיס החלה דווקנית של הדין" (שם, עמ' 419).
כך גם, בהתייחס לעילה הרלוואנטית לענייננו, כאשר נמצא כי הבורר "לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו" (סעיף 24(5)) "מובן מדוע בית המשפט יעדיף כי הבורר, שהנו למעשה 'המומחה לדבר', יהיה זה אשר יכריע בעיניין הנוסף שלא זכה להכרעתו בפסק הבוררות המקורי" (רע"א 7233/16 גאון נדל"ן למגורים בע"מ נ' ו.ח. גבעות חן בע"מ, פסקה 15 (27.12.2016)).
...
כאמור לעיל, בית המשפט הגיע למסקנה כי מתקיימת במקרה זה עילה המנויה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות והיא כי הבורר "לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו", ובעניין זה לא מצאנו כאמור כל מקום להתערב.
אולם כאשר מדובר בפסק בוררות שניתן ללא הנמקה ולפי סעיף 79א לחוק, סבור אני כי טווח המצבים שבהם בית המשפט יבחר "להיכנס בנעליו" של הבורר, לתקן או להשלים את הפסק בעצמו, הוא מצומצם עד מאוד.
ברם, בעניין זה סבור אני כי מתעורר קושי ממשי בניסיונו של בית המשפט לתור אחר חוט המחשבה שהדריך את הבורר בפסיקתו, תוך ניסיון להיאחז בו לצורך הנמקת דחיית רכיבי תביעה במקום הבורר, במצב דברים שבו הבורר כלל לא הכריע בהם.
