מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

פסק דין על דרך פשרה בסכסוך גדר בטון

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2015 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 13202-05-10 קובלנקו ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' בס"ד י' מנחם אב תשע'ה, יום צום המציין 1947 שנים לחורבן. בפני כב' השופט ד"ר מנחם (מריו) קליין התובע: בוריס קובלנקו הנתבעים: 1.כלל חברה לביטוח בע"מ 2.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ 3.עירית ראשון לציון 4.מדינת ישראל 5.בית ספר פרטי דתי שובו [צד ג' – עמותת שובו] 6.בית ספר מלכתי דוד רמז פסק דין
משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר בינם לבין עצמם וגם לא היו מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').
טענות הצדדים ב"כ התובע טען בסיכומיו (סעיפים 5-7) כי הנתבעים התרשלו בכך שלא פעלו על מנת למנוע את זריקת האבנים וכי הגדר המפרידה (גדר לא אטומה, בעלת רווחים) בין חצרות שני בתי הספר אינה מתאימה לנסיבות העניין שכן דרכה יכלו התלמידים לראות אחד את השני וכן לזרוק אבנים דרך הגדר וגם מעליה.
ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טען בסיכומיו כי טענותיו של ב"כ התובע אינן סבירות וכי התובע לא הביא כל דוגמא לבתי ספר המוקפים בחומת בטון אטומה, כזו המסוגלת למנוע זריקת אבנים.
...
על כן אני סבור כי יש לקבל חלקית את טיעוני התביעה ולהעמיד ראש נזק זה בשיעור גלובאלי של 25,000 ₪.
לאחר ששקלתי את שיעור הנכות אשר הותירה הפגיעה אצל התובע, נסיבות הפגיעה, הניתוחים שעבר התובע, גילו והליכים המשפטיים לרבות העובדה שנאלץ לעמוד על דוכן העדים בחקירות נגדיות צולבות, אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של 70,000 ₪.
סוף דבר פסק דין זה נכתב בעיצומם של "ימי בין המצרים" שבין י"ז בתמוז לט' באב, ונחתם ביום י' אב, בו אנו מבכים על חורבן בית המקדש, איבוד הריבונות היהודית בארץ ישראל והגלות הארוכה והכואבת שבאה בעקבות זאת, עם הפוגרומים, אינקוויזיציה והשואה הנוראית שהיו מנת חלקם של עמנו בגלות ולכן מצאתי לנכון לסיים את פסק הדין בקטע שלהלן: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם..." (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט' עמ' ב') מי יתן ונוכל להתגבר על שנאת החנם האוכלת בנו, בדרך לבניית בית המקדש השלישי, בקרוב בימינו ממש.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2017 בשלום חיפה נפסק כדקלמן:

על פי החלטתי הצדדים נדרשו בפתח סיכומיהם להביע עמדתם לפיה פסק הדין יינתן על דרך הפשרה אך אף אחד מהצדדים לא מצא לנכון למלא אחר החלטה זו. לכן אתן פסק דין מנומק שלא על דרך הפשרה.
בהחלטתי מיום 23.12.2014 התייחסתי לבקשת הנתבעת להעביר את הסיכסוך לבוררות וקבעתי כי אין מקום להעתר לבקשה.
צימצום גדר המחלוקת המומחה קבע כי קיימים ליקויים בדירה בעלות כוללת של 31,022 ₪ כולל מע"מ ועלות פקוח הנדסי.
הנתבעת מופנית בעיניין זה לחוו"ד המומחה בה נכתב כי "הקבלן טוען שהוא רק יצק ריצפת בטון בעובי 10 ס"מ שהיא נמוכה מ-12 ס"מ ממפלס הריצוף של הדירה כהכנה לריצוף חוץ שהדיירים ביצעו, אך ריצוף החוץ הנ"ל בוצע בצורה לקויה כך שעלות התיקון תחול עליהם. בכל אופן זה עניין עובדתי שצריך להתברר בבית משפט..." (ההדגשה שלי – א.כ.).
...
התוצאה בשים לב לאמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 31,022 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד עריכת חוות דעת המומחה קרי 28.8.15 ועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 8,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.
באשר להוצאות המשפט ותוך התחשבות בסכום שנפסק לעומת הסכום שנתבע אני מחייב את הנתבעת לשלם שכר טרחת עו"ד בסך של 5,200 ₪ והוצאות משפט בסך של 4,074 ₪.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2017 בשלום חיפה נפסק כדקלמן:

בגין כך דורשת התובעת פיצוי בסך של 150,000 ש"ח. בנוסף, התובעת הקימה גדר בטון בין שתי החלקות, ודורשת לחייב את הנתבעים בתשלום מחצית עלותה בסכום של 13,359 ש"ח. התובעת מוסיפה, כי בגין היתנהלות הנתבעים נגרמה לביתה ירידת ערך בשווי מוערך של 300,000 ש"ח. התובעת ביקשה היתר לפיצול סעדים, ככל שיסתבר כי לחריגות הבנייה שעשו הנתבעים יש השלכה על זכויותיה או על אופן רישום נכסי הצדדים.
ביום 27.11.16 הצעתי לצדדים כי יינתן פסק דין, בין מנומק ובין על דרך הפשרה, על יסוד החומר המצוי בתיק וסיכום טענות בכתב.
מעבר לעובדה כי לא התבקש, וממילא גם לא הותר לצדדים לצרף ראיות לסיכומיהם, לא ברור מדוע מסמכים אלה, ככל שהיו רלוואנטיים – לא צורפו ע"י התובעת לכתב התביעה, וניכר מהם כי הם חלקיים ביותר ולא מציגים תמונה מלאה של הסיכסוך שהיה קיים בין הנתבעים (כאן) למי שככל הניראה היו בעלים קודמים של חלקת התובעת.
...
12.7 על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים בעניין זכות כלשהי שיש להם בשטח הנפלש.
12.9 על כן, ומשהוכח כי הנתבעים פלשו לחלקת התובעת, אני מחייבת את הנתבעים בתשלום דמי השימוש הראויים בסך של 4,000 ש"ח לשנה מיום 1.1.11 ועד למועד הגשת התביעה (4.6.15) בסכום כולל של 18,000 ש"ח. בנוסף, אני מורה על הסרת גדר הרשת, ומתירה לתובעת לבנות את שאר גדר הבטון בהתאם לתוואי שבחוות דעת המומחה מטעמה; משמעותה של הורייה זו היא סילוק ידם של הנתבעים מהשטח הנפלש.
14.4 נוכח צירוף מסמכים לסיכומי התובעת ללא רשות כמפורט לעיל, ומשמצאתי לדחות את רוב טענותיה ודרישותיה של התובעת, אני מחייבת את התובעת לשאת בשכר טרחת ב"כ הנתבעים בסך של 8,000 ש"ח, אך אני מורה כי סכום זה יקוזז מסכום חיובם של הנתבעים בסע' 14.1 לעיל, באופן שעל הנתבעים לשלם לתובעת סכום כולל של 10,000 ש"ח בלבד.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2021 בשלום קריות נפסק כדקלמן:

הנתבעות שנמחקו טענו, בכתבי ההגנה שהגישו ובדיונים שהתקיימו, כי אין מקום ליגרור אותם לסכסוך בין הצדדים וכי לא תהיה היתנגדות עקרונית מצדם להעתיק את המתקנים נשוא התביעה, ובילבד שתהיה הסכמה של בעל המקרקעין אליהם יועתקו, כי הדבר ייעשה לפי הדין ולאחר בדיקת התכנות טכנית והנדסית של ההתקנה החדשה, ועל חשבון הצד שיהיה מחויב בהעתקה.
הוא טוען לזכויות מכוח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 17388/75 דיב מוחמד הואש נ' רשות הפיתוח, שאוחד עם בש"א 2825/95 ותיק הסדר טמרה/388, מיום 9.7.2003 שאישר הסכם פשרה בין התובע באותו הליך לבין רשות הפיתוח (להלן: "הרשות") לפיו המגרשים המפורטים בהסכם, הכוללים מגרשים 278 ו -280 (מיגרשי התביעה), יוכחרו לתובע דיב הואש ובני משפחתו החתומים על ההסכם.
התובע טען במסגרת תביעה זו, כי הנתבעים היו מודעים לפסק הדין שניתן עוד בשנת 2003 בדבר זכויותיו במגרשים וחרף זאת, המשיכו לפלוש לשני המגרשים ולהשאיר בהם ציוד השייך להם ובין היתר, פילרים לחשמל, גדרות במקום יציקת בטון במקום, ודברים אחרים והם אף הרשו לעצמם להחנות את רכביהם במגרשים אלו.
איסור זה אינו תולדה של ההליך כאן, אלא של פסק הדין המוסכם, שניתן על בסיס הסכמתם שלהם עצמם בהליך הקודם!! על רקע דברים אלה, ברור כי הסייג לפיו צו המניעה ניתן מבלי לקבוע זכויות הצדדים ומבלי שפסק הדין ישמש מעשה בית דין, לא בא כדי ללמד שהצדדים יכולים לעורר מחדש את אותן טענות ביחס לכניסת הנתבעים למגרשים של התובע, אם כי כדי להבהיר שהדרך בפני הנתבעים פתוחה לפנייה אל בית המשפט המחוזי בעיניין זכויותיו של התובע במגרשים.
...
בהקשר זה אפנה לרע"א 1798/16 אבו אלדבעאת נ' אלג'עברי (14.3.17) שם נדחתה טענת בר רשות כנגד נותן הרשות כאילו שהוא נעדר זכות טובה בנכס ונקבע: "מכל מקום, הן תביעה למניעת הפרעה לפי סעיף 17 לחוק המקרקעין והן תביעה להשבת המקרקעין לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין ... אינן נדחות בשל טענת נתבע כי אין למחזיק זכות טובה בנכס. טענה זו, המכונה ius tertii נשללה בעבר במשפט האנגלי ובעקבות כך גם בשיטת המשפט שלנו כטענת הגנה אפשרית של נתבע, שכן זו המשמעות המקופלת במתן ההגנה על השימוש וההחזקה גם למי שמחזיק במקרקעין שלא כדין ... על כן, בצדק דחה בית משפט השלום את טענות המשיב לפיהן זכותו של המנוח בנכס אינה טובה. הן הטענה כי זכות הבעלות בנכס הייתה מלכתחילה של פמ"י וסעידה לא יכול היה להשכירו בדיירות מוגנת למנוח, והן הטענה כי עם כיליון הנכס פקעה זכותו של המנוח לדיירות מוגנת, הן טענות הגנה הכופרות בזכותו המשפטית של המנוח להחזיק בנכס. טענות אלה, כאמור, לא יכולות להישמע מפי נתבע מסיג גבול שלא הוכיח כי לו עצמו יש זכות להחזיק בנכס." מהאמור לעיל ניתן ללמוד כי התובע רשאי לדרוש את סילוק המתקנים, אך מכוח העובדה כי הוא מחזיק במגרשים מזה שנים.
אי לכך, אני סבורה כי די בחזקה של התובע ובני משפחתו במקרקעין כמפורט לעיל, כדי להקנות לו זכות כלפי הנתבעים.
סוף דבר לאור המקובץ, על בסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שאישר את זכויותיו של התובע במגרשים נשוא התביעה במסגרת הליכי הסדר, נוכח חזקתו מרובת השנים של התובע במגרשים, על בסיס פסק דינו המוסכם של בית המשפט בהליך הקודם, ובהעדר כל זכויות לנתבעים במגרשים, אני מורה על קבלת התביעה; הנתבעים יפעלו: להעתקת והזזת פילרים של חשמל, המשמשים את הנתבעים, והנמצאים במגרשים נשוא התביעה; להעתקת והזזת קווי טלפון, המשמשים את הנתבעים והעוברים במגרשים נשוא תביעה; ולהעתקת והזזת קווי מים ומדי מים, המשמשים את הנתבעים והמונחים במגרשים נשוא התביעה.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2024 בשלום קריות נפסק כדקלמן:

התובע טוען עוד, כי לאחר ביצוע ההריסה, הערייה חתמה ביום 7.6.23 (קרי לאחר הגשת הבקשה לביזיון דנן), על תכנית הגידור והפיקה לו אישור לפי סעיף 145(ד) לחוק התיכנון והבניה.
כן שבו וטענו הנתבעים, כי ההריסה של קיר הבטון, שביצע התובע בפועל, הייתה הריסה חלקית בלבד, והוא נותר כפולש לתוך שטח הכביש.
במענה להודעת הנתבעים, ובהתאם להחלטה שניתנה, הגיב התובע כי הביע נכונות לסיום המחלוקות בדרכי פשרה, אולם הנתבעים הם שסרבו להצעה, מתוך מטרה שלא למלא אחר הוראות פסק הדין המחייב אותם להעתיק את מתקניהם למגרשם.
יתרה מזאת - בית המשפט קם מכסאו ביום 7.12.22, עת נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, ואילו הבירור העובדתי אותו מבקשים הנתבעים לקיים כעת, יש בו כדי לחדש את הסיכסוך הניטש בין הצדדים.
...
דיון והכרעה: לאחר שבחנתי כלל טענות הצדדים אשר הובאו בפני, וכן שמעתי את ב"כ הצדדים וב"כ העירייה במהלך הדיון אשר התקיים – אני סבור כי אין מקום להיעתר לבקשה לביזיון פסק הדין של הנתבעים.
מסקנה זו מתבקשת אף מכך שבמסגרת הליך הביזיון, אין לבית-המשפט סמכות לשקול את הסעדים המתאימים בגין הפרת ההסכם.
מכאן עולה כי אין מקום לבקשה לביזיון, ואני מורה על דחייתה.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו