פסק דין משלים בעניין חלקו של שותף בשותפות

הנתבעים הוסיפו והפנו לשורת פסקי דין שחזרו והדגישו, כי אין מקום ליתן פסק דין המורה על פירוק חלקי בלבד של השותפות וכי לא ניתן לכפות על בעל זכויות, המשך שותפות עם בעלי זכויות אחרים ללא הסכמתו (סעיף 41(ב) לחוק המקרקעין).

מן הכלל אל הפרט למקרא הפסיקה והוראות החוק עולה, כי נסיבות המקרה שלפני שונות בתכלית, ומכאן שהוראות סעיף 41 לחוק המקרקעין אינן חלות, ואפילו חלות, יש לאבחן את המקרה שלפני מפרשת בנדיקט והלכת גן בועז, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: בנסיבות שבפני לא קיימת מניעה לחלוקה בעין בין כל השותפים, שכן לפי הצעת החלוקה גם הנתבעת 6 תקבל מיגרש בשטח של 585 מ"ר, הגם שהוא קטן יותר ולטענתה תפוס שלא כדין, מנגד בפרשת גן בועז דובר במקרה שבו: "(ש)בין המשיבים יש כאלה שחלקיהם קטנים מכדי לאפשר את חלוקתם בעין על-פי דיני התיכנון". חרף האמור, יש להעדיף בנסיבות המיוחדות לפרק את השתוף בשני שלבים, כאשר תחילה ינתן פסק דין חלקי ביחס לתובעת ולאחר מכן פסק דין משלים לפירוק שתוף בין הפרטיים וזאת במסגרת אותו הליך.

ויוטעם, במקרה שלפני, פירוק השתוף בשני שלבים, נועד להקל ולאפשר את פירוק השתוף גם בין הפרטיים בשלב השני, וזאת לאור העובדה שמדובר בחלקה גדולה יחסית (כ-30 דונם) כאשר אחד השותפים המרכזיים (התובעת שבעלת מחצית מהזכויות) מוכנה ליטול על עצמה (במסגרת פסק הדין החלקי בלבד) "שטחים צבוריים" בשיעור לא מבוטל מעבר לחלקה היחסי, ומעבר לחלקם היחסי של הבעלים הפרטיים וכן לקבל שטח נטו (לאחר הפרשות) הקטן מהחלק היחסי המגיע לה. לכך יש להוסיף כי המחלוקות הקנייניות שבין בעלי הזכויות הפרטיים (בין חלקם) אינן נוגעות ואינם קשורות כלל לתובעת, שכן היא אינה צד לאותן עיסקאות ואינה קשורה אליהן.

...

לכך יש להוסיף כי ב"כ הנתבעת 6, עו"ד רביב מייצג נתבעים נוספים במסגרת ההליך הנוכחי (את הנתבעים 1, 2, ו-12) וגם שאר הנתבעים המיוצגים על ידו הודיעו כי החלוקה שהוצעה בתשריט המודד איוב מקובלת עליהם למעט ביחס לנתבעת מס' 6 (ר' הודעת הנתבעים מיום 05.09.21 וכן סעיף 5 לסיכומי הנתבעים).

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות, מצאתי כי בנסיבות המיוחדות שבפני מתן פסק דין חלקי יסייע, יקדם וייעל גם לאחר מכן את התביעה לפירוק שיתוף שבין בעלי הזכויות הפרטיים.

מן הכלל אל הפרט למקרא הפסיקה והוראות החוק עולה, כי נסיבות המקרה שלפני שונות בתכלית, ומכאן שהוראות סעיף 41 לחוק המקרקעין אינן חלות, ואפילו חלות, יש לאבחן את המקרה שלפני מפרשת בנדיקט והלכת גן בועז, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: בנסיבות שבפני לא קיימת מניעה לחלוקה בעין בין כל השותפים, שכן לפי הצעת החלוקה גם הנתבעת 6 תקבל מגרש בשטח של 585 מ"ר, הגם שהוא קטן יותר ולטענתה תפוס שלא כדין, מנגד בפרשת גן בועז דובר במקרה שבו: "(ש)בין המשיבים יש כאלה שחלקיהם קטנים מכדי לאפשר את חלוקתם בעין על-פי דיני התכנון". חרף האמור, יש להעדיף בנסיבות המיוחדות לפרק את השיתוף בשני שלבים, כאשר תחילה ינתן פסק דין חלקי ביחס לתובעת ולאחר מכן פסק דין משלים לפירוק שיתוף בין הפרטיים וזאת במסגרת אותו הליך.

יצוין כי לאחרונה קבע בית משפט זה כי את ההסדרים הקבועים בחוק הפונדקאיות יש לפרש כך שגם בני זוג מאותו מין יוכלו להחשב כהורים מיועדים לצורך החוק, ועל כן גם בעיניינם בן הזוג נטול הקשר הביולוגי ליילוד יוכר כהורה (בג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ"ו-1996, פסקה 6 (11.7.2021) (להלן: פסק הדין המשלים בעיניין ארד-פנקס).

להכרעה זו, באשר לאופי הקשיח של מיגבלת הזמן, הצטרף השופט מ' מזוז, שציין כי – "אני שותף לעמדת חברי השופט הנדל כי קיימת חשיבות רבה בקביעת מיגבלת זמן ברורה ואחידה להחלה רטרואקטיבית כזו, מהטעמים עליהם עמד.

דנ"א 1297/20: על צוי הורות פסיקתיים והזכות להורות צו ההורות הפסיקתי, כפי שהראתה חברתי הנשיאה וכפי שאבאר אף אני בחוות דעתי, הוא מוסד משפטי שנועד ליתן מענה במצבים שבהם בני זוג חלקו כוונה ותכנון משותפים להבאת ילד לעולם, אך רק אחד מהם הוא בעל זיקה ביולוגית לילד; במצב דברים זה, נזקק בן הזוג שנעדר זיקה ביולוגית לילד לצוו ההורות הפסיקתי (פסקה 22 לחוות דעתה של הנשיאה; עניין ארד-פנקס, פסקה 2 לפסק הדין של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל).

בנוסף, הוחלט, פה אחד, כאמור בפסק דינה של הנשיאה א' חיות, כי לצורך רישום הורות מכוח "זיקה לזיקה" יש להציג תעודה ציבורית מתאימה, ולא ניתן להסתפק בהודעה בדבר לידה או הודעה משותפת של בני הזוג.

...

(ד) צו מכונן: קשיים לצד עמדתי כי במהותו, צו ההורות הפסיקתי מצהיר על הורות קיימת, אני סבור שהקביעה כי מדובר בצו מכונן מעוררת מספר קשיים.

משכך, איני סבור כי טיעון "ההורות ההסכמית" מוליך למסקנה כי צו ההורות הפסיקתי הוא מכונן.

סיכום: צו ההורות הפסיקתי מצהיר על הורות קיימת הנה כי כן, אני סבור כי צווי ההורות הפסיקתיים מצהירים על הורותם הקיימת של הנזקקים להם.

לאחר שנשמעו דיוני הוכחות והוגשו סיכומי הצדדים הן במסגרת תביעת סמילה והן במסגרת תביעת נעמן, ניתן ביום 22.3.2020 פסק דינו החלקי של כב' השופט כהן (להלן: "פסק הדין החלקי").

בתמצית שבתמצית אציין כי בעוד שסמילה טוען כי יש לפרק את השותפות בדרך של היתמחרות או BMBY או חלוקה בעין של נכסי השותפות או בכל דרך אחרת שבית המשפט יחליט, נעמן טוען כי יש לבצע "פירוק טכני" בהתאם להלכה שנקבע בעיניין רע"א 8521/09 בירן נ' הרמולין (נבו 2.10.2014) (להלן: "עניין בירן"), שמשמעו כי השותפות מתפרקת להלכה, ואולם היא ממשיכה להתקיים כמו שותפות חדשה ללא השותף שפרש, כאשר לדידו הוא זה שאמור לרכוש את חלקו של סמילה בשותפות שעה שהוא זה שמנהל את השותפות בפועל (סעיף 4 לתגובה לתשובה).

נוכח האמור לעיל, מצאתי להורות למומחה להגיש חוות דעת משלימה באשר לשווי נכסי השותפות היום ופירוט סוגם ואופיים, כאמור לעיל.

...

באשר לטענת סמילה כי יש להורות למומחה להתייחס לשאלת ההוצאות הפרטיות שנמשכו על ידי נעמן ולשכר שנמשך על ידי נעמן ובני משפחתו, הרי שטענה זו כבר נדונה והוכרעה במסגרת החלטתי מיום 6.8.2020.

דווקא בנסיבות אלו, שעה שלדידי אין מנוס אלא מלהורות על השלמת חוות הדעת ועם חלוף שנים, דומה כי זהו אינטרס משותף של שני הצדדים להתכנס להליך גישור אצל מגשר המתאים לנסיבות תיק זה על מנת לסיים ההליך בדרך הנכונה והקצרה ביותר.

המזכירות תדוור העתק החלטתי זו למומחה ולב"כ הצדדים.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 20057-11-20 קרויז ואח' נ' יעוז-חברה לנאמנות והחזקה בע"מ ואח' בפני כבוד השופטת מוריה צ'רקה תובעים 1. משה קרויז 2. הלל זוריבין 3. אילה זוריבין ע"י ב"כ עוה"ד אברהם גרוניך ו/או דן כרמון נתבעים 1. יעוז-חברה לנאמנות והחזקה בע"מ 2. עוזיאל עצמון ז"ל ע"י ב"כ עוה"ד אבנר סאלם 3. אלכס כצוב 4. אורית כצוב ע"י ב"כ עוה"ד דוד הרשקוביץ 5. יצחק כהן ז"ל 6. אילנה כהן 7. אדוארד רפאל כהן ע"י ב"כ עוה"ד יצחק הניג 8. חואטי מימון ע"י ב"כ עוה"ד שמואל מימון 9. יוסף גרז פסק דין משלים

יצוין כי כאשר נרשמה התכנית, ביום 18.5.16, נרשמה בעלותם המשותפת של כל השותפים בכל אחד ממגרשי התמורה על פי חלקיהם בחלקות המקור.

במהלך ישיבת קדם המשפט הראשונה ביום 26.1.22, הסכימו כל הצדדים שיינתן פסק דין חלקי לפירוק השתוף באמצעות חלוקה בעין, באופן שלכל שותף (או קבוצת שותפים) תוקצה חלקה.

על ההלכה שנפסקה בעיניין בוקובזה חזר בית המשפט העליון גם ברע"א 4029/03 שמואל עוודי נ' ברוך חרמוני (11.1.04)‏‏, והיא סוכמה ב רע"א 6948/11 אורי חזקיהו נ' עיזבון המנוח עוזיאל לוי ז"ל (28.2.12) כדלקמן: "בעיניין בוקובזה נידון מקרה של שותפים שבקשו לעשות שימוש בסעיף חוק זה כדי לחלק ביניהם את זכויות ההחזקה והשמוש בשטחי חלקתם: "כל אחד מאתנו יהיה בעל זכות חזקה והנאה בלעדיים על מחצית המיגרש... באופן שאני אחזיק ואיהנה מהמחצית שעליה עומדת הוילה, ואתה תחזיק ותיהנה מהמחצית בה נמצא החדר המושכר". ההסכם נעשה לצמיתות.

...

יתר על כן, אני סבורה שאף אם השותפים המקוריים לא הסכימו מפורשות על פירוק השיתוף וחלוקת הבעלות, בהעדר דרישה לתשלומי איזון משך למעלה משלושים שנה, סביר להניח שהשותפים המקוריים ויתרו זה לזה על הזכות לדמי איזון.

לסיכום קשה במרחק של למעלה משלושים שנים לקבוע מה היה תוכנה של הסכמה לחלק את שמונת המגרשים שהיו בבעלות משותפת של השותפים המקוריים.

אולם על פי מאזן ההסתברויות, אני קובעת שהרוכשים המקוריים ביקשו לחלק ביניהם את הבעלות במגרשי התמורה, בלי לשלם תשלומי איזון, אף שחלוקה זו לא נרשמה בזמן אמת, וגם לא כעבור עשרות שנים, כאשר נרשמה בחלקות תכנית האיחוד והחלוקה.

השופטת שושנה שטמר: "36. אזכיר כי בפסק דינו הראשון סבר בית משפט קמא שאין להכנס למחלוקת בין עמוס לבין אביב באשר לחלקו של כל אחד בשותפות, אלא יש להשאירה להתדיינות אחרת בין עמוס לבין נתן (עמוס טען כי הגיש תביעה לפירוק שתוף ולקבלת חלקו בשותפות על פי 'הסכם המייסדים'). אני סבורה שקביעה זו הייתה נכונה. בית משפט קמא טעה, לדעתי, כאשר ניכנס לעובי הקורה של סוגיה סבוכה זו בפרשו, לעמדתי בטעות, את פסק המחוזי (בעירעור הראשון – ח"ש) כמורה לו לפסוק מהו חלקו של כל אחד משני השותפים – עמוס ופ.ל.מ. בחלקה.

במצב דברים זה, ולנוכח דברי בית המשפט בעירעור השני כי לא היה מקום להכנס בפסק הדין המשלים למערכת היחסים שבין עמוס לאביב, קבע כב' השופט פרידמן בהחלטה מיום 10.5.2021 בתיק נשוא פסק הדין המשלים כי: "לפיכך קביעותי בפסק הדין המשלים, ביחס ליחסים שבין עמוס ל'קבוצת אביב' וחלקו של עמוס –אינן מחייבות....". (קביעתו זאת של השופט פרידמן ניתנה במענה לבקשת עמוס שם לרשום הערת אזהרה על חלקה 162, לנוכח פסק הדין המשלים והקביעה כי הוא שותף לרווחים בשיעור של 25% מכל עסקה בחלקה זאת.

...

תחת זאת פירט ליאור בעדותו את פעולותיו לקידום פרוייקט פינוי בינוי נשוא הסכם המייסדים, אף לאחר מכתב הביטול, והתוצאה היא שהפרוייקט לא הצליח.

סוף דבר עמוס לא הוכיח שותפות בחלקה 162 עצמה וכשלעצמה, ועל כך מתבססת תביעתו.

משכך דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.