פסק דין מזונות נגד תושב זר

ואלו התנאים הקבועים בתקסד"א להוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ · לא יינתן צו עיכוב כנגד "תושב חוץ", "אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 384(א)).

· על שווי התובענה לעלות על 50,000 ₪, "זולת אם התובענה היא למזונות, כאשר ביהמ"ש מוסמך ליתן צו עיכוב גם כאשר השווי נמוך מכך, "אם שוכנע שקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת" (תקנה 384(ג)).

· כאשר בית המשפט "שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין" (תקנה 374(ב) – זו תקנה הממוקמת בסימן "עיקול זמני" של פרק "סעד זמני").

...

במקרה שלנו לא הוכח שקיים חשש סביר שהנתבע 2 עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, ואלו נימוקיי, בתמצית: · שוכנעתי כי לא היה לתובע כל מידע של ממש על כוונת הנתבע 2 לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, והתובע יצר למעשה מצג בלתי מדויק בבקשתו במעמד צד אחד למתן צו עיכוב יציאה מהארץ: ראשית, בסעיף 32 לבקשת התובע מיום 21.4.16 נרשם באופן הכללי והסתמי ביותר כי עולה חשש שהנתבע יעזוב את הארץ "בניסיון להתחמק מהשבת הכספים למבקש" (יוזכר כי בקשה זו נתמכה בתצהיר בג"צי); שנית, בתצהיר התובע שניתן בתמיכה לבקשתו מיום 21.4.16 לעיון מחדש נולדה עובדה חדשה (שנוסחה בלשון חמורה, דרמטית ומדאיגה מאוד), לפיה נודע לתובע (עדות מפי השמועה) מפי צד ג' ששוחח באותו יום עם הנתבע כי בכוונת הנתבע לעזוב את הארץ עוד באותו היום בשעות הערב המאוחרות.

לסיכום צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא ביום 21.4.16 בתיק זה נגד הנתבע 2 – מבוטל, ללא כל תנאי.

משהנתבע לא ביקש (בסיכומיו) לחייב את התובע בהוצאות ההליך, לא אחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות בגין הליך זה. המזכירות תיישם הדרוש ותשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

במסגרת פסק דין סבג, בו נפסק כאמור כי אין לבית הדין הרבני סמכות לידון בעיניינה של עגונה שהיא תושבת ואזרחית חוץ, היתייחס חברי, השופט רובינשטיין, להצעת החוק הרלוואנטית: "(1) לאחרונה הוגשה לכנסת, על ידי ח"כ הרב יצחק לוי, הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון עגונות שאינן אזרחיות או תושבות ישראל), התשס"ה-2004. הצעה זו באה להקנות לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט במקרי עגינות גם כלפי יהודים שאינם אזרחי ישראל או תושביה שנישאו בכל מקום שהוא כדת משה וישראל. בדברי ההסבר נומקה ההצעה ברצון למנוע ממזרות ובהיות ישראל מדינת העם היהודי. הדעת נותנת כי מקורה של ההצעה הוא במקרה שלפנינו, בעקבות פניית בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו.

בסעיף-קטן (ב)(2) נקבע כי "הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לידון ולהכריע בגירושין האזרחיים". סעיף 4א טומן בחובו את הרגישות להתדיינות הצדדים במדינה זרה במסגרת גירושין אזרחיים, ומורה בפירוש כי ההיתדיינות המקבילה בבית הדין הרבני לא תתערב בתוצאות של אותם הליכים.

נקבע בתקנה כי: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין". מהו לענייננו "חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין"? ברור שהחשש בנידון דנא הוא שאלת הגירושין הדתיים של בני הזוג.

הסיפא של תקנה 384 לתקנות סד"א קובעת את השוני בין תושב ישראל לבין תושב חוץ לעניין זה: "היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו". בהקשר זה כבר נאמר בפסיקה כי אין לעכב את יציאתו של תושב חוץ מן הארץ אלא במקרים חריגים במיוחד (ראו בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4) 529 (1994)).

בית הדין פסק בעיניין מזונות העותרת (למשל בהחלטה מיום 15.2.2012), ואף ביקש להשאיר בידיו את הסמכות להכריע בעיניין הגירושין האזרחיים של הצדדים (כגון בהחלטה מיום 24.1.2012) – כאשר במסגרת סעיף 4א אין לבית הדין הרבני סמכות לידון בשני תחומים אלו.

...

ואולם, וכפי שיובהר, סלע המחלוקת ואורכם של ההליכים מובילים למסקנה ברורה שבקנה-מידה רציונאלי, גם על-פי האינטרסים של הצדדים וציפיותיהם, נעדרת מידתיות בין ההשקעה של הצדדים בהליך השיפוטי לבין הפער בעמדותיהם ומהותן.

מסקנה זו נגזרת מגבולות ההליך השיפוטי בישראל.

לסיכום, אמת-המידה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים היא חשש כן וממשי שמא הימנעות ממתן הצו תביא לידי עיגון.

ניתן להגדיר הבדל זה כהבדל בין "סמכות פנים" מול "סמכות חוץ", או "סמכות מקומית" מול "סמכות בינלאומית". סוף דבר המסקנה היא שיש להפוך את הצו על תנאי שניתן לחלוט, באופן שיפורט להלן.

אחר שנים בהם לא קיים המשיב כל קשר עם המבקשת ולא שילם את מזונותיה, הגיעו המשיב ואמהּ של המבקשת לידי הסכם לפיו המשיב יעבור בדיקת אבהות, יינתן פסק דין הדוחה את תביעת המזונות נגדו, וככל שיימצא שהוא אבי המבקשת יגיע לבקרה בישראל פעמיים בשנה.

בבקשתו טען, כי ב-1.5.2015 לקה בהתקף לב קשה ועבר צינתור ראשוני, וכי בהיותו תושב חוץ אין הוא מבוטח ומטופל רפואית בישראל.

...

דין הבקשה למתן צו עיכוב היציאה מן הארץ להידחות.

בפני: כב' השופט הבכיר, אסף זגורי תובעת פלונית (תושבת חוץ) אלמוני (קטין) דרכון זר, ע"י ב"כ עוה"ד שרה מינוטה מטעם הלישכה לסיוע משפטי נתבע פלוני ע"י ב"כ עוה"ד יהושע רובין פסק דין

21 הנתבע לא התגונן בפני אותה תביעה וניתן כנגדו פסק דין בהעדר המחייבו לשלם 1,250 ₪ בחודש למזונות בנו הקטין מיום 25/2/2015 ועד הגיעו לגיל 18 שנים וכן חויב בהוצאות רפואיות חריגות בסך 137 ₪ בחודש.

2 ) להבדיל, פסק דין שניתן במדינה זרה בהעדר התייצבות ו/או הגנה והשית חיוב במזונות, אכיפתו תתאפשר ולא יהיה מדובר בפסק הנוגד את תקנת הציבור (שכן הדבר גם אפשרי בשיטת המשפט שלנו) וראו תמ"ש (ת"א) 56620/04 א.א. נ' י.ב. ( 25/12/05 , נבו)).

...

מכל הטעמים לעיל אני קובע כי פסק החוץ עומד בתנאי כל סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ התשי"ב – 3) ואין באמור בו או בתוכנו כדי לנגוד את תקנת 17 ) 1958 לרבות תנאי סעיף הציבור.

אציין עוד כי בשום שלב לא טען ב"כ הנתבע כי הוא חוזר בו מההסדר הדיוני שאושר בין הצדדים ולפיו הוסכם כי אם יימצא שהוא אביו של הקטין הרי שפסק החוץ ייחשב לאכיף (ראו גם החלטתי מיום 5/8/2021 ).

כן מקובלת עלי הטענה שאין באמנת ניו יורק סעיף הקובע מגבלת זמן לאכיפתו וכי יש להבחין בין גביית מזונות עבר שנפסקו בישראל לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט – 1959 לבין אכיפת פסקי חוץ בעניין מזונות אך שאלה זו כמעט ולא מתעוררת מקום שהנתבע לא טען דבר וחצי דבר בהקשר זה. סוף דבר, התביעה לאכיפת פסק חוץ מתקבלת ואני מתיר בזה גביית המזונות שנפסקו בפסק החוץ מיום 4/6/2018 בתיק 645/1883/17 של מדינת אוקראינה כנגד הנתבע.

במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי המשיב נהג כלפיה וכלפי אחרים במירמה, והוא מיתחמק מתשלום החוב; המשיב הוא תושב זר, אשר אין לו מקום מגורים או נכסים או מקום עבודה בישראל, והוא עומד לעזוב את הארץ, באופן שיסכל את גביית החוב שייפסק בסופו של ההליך העקרי ואת ביצוע פסק הדין.

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), לא יינתן צו עיכוב ליציאה מן הארץ בהתקיים אחד מהמפורטים להלן, זולת אם בית המשפט שוכנע שקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת: (1) המשיב הוא תושב חוץ; (2) שווי התביעה אינו עולה על 100,000 שקלים חדשים, זולת אם התביעה היא למזונות.

וכך נפסק: "ראשית, הפגיעה הכרוכה במתן צו כאמור בזכויותיו של מי שחייו מתנהלים במדינה אחרת היא קשה יותר מהפגיעה הכרוכה במתן הצוו כלפי תושב ישראל. שנית, ההנחה היא כי לכתחילה הציפייה של מי שמגיש תביעה נגד תושב חוץ, שנכסיו בדרך כלל מצויים בחו"ל, לאכוף את פסק הדין בישראל, נמוכה יותר (ראו: ע"א 703/70 סומך נ' עוזר, פ"ד כד(2) 799, 805 (1970) (להלן: עניין סומך); עניין וייסגלס; רע"א 7474/06 לוי נ' בנק לאומי [פורסם בנבו] (12.12.2006); רע"א 1667/07 דדון נ' רפא"ל [פורסם בנבו] (3.6.2007) (להלן: עניין דדון)).

...

לפיכך, ויחד עם העובדה שגובה הסכום אשר את גבייתו אמור להבטיח מתן הצו מקים חריג על-פי התקנות, אין מקום להיעתר לבקשה בהיעדר טעמים מיוחדים שיצדיקו מתן צו המהווה אמצעי קיצוני.

לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל, סבורני כי מדובר בבקשה אשר לא מגלה עילה על פניה, ולפיכך מוצדק לדחותה גם ללא צורך בתשובה (ר' רע"א 1556/21 עירון נ' בר אור [פורסם בנבו, 22.4.2021].

אשר על כן, הבקשה נדחית.