פסק דין לטובת תובע למרות סתירות בעדותו

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת אילת שומרוני ברנשטיין ונציגות הציבור גב' מלכה טל וגב' נירה גרין; ב"ל 101-10-18), במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכרה בפגיעה מיום 11.6.17 כתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק).

בית הדין ציין כי אין בדברים אלה משום הסבר לשאלה כיצד איתר המערער את באסל, ולכן "אנו חושדים שמר בוסתא לא היה נוכח כלל בארוע ואינו קשור כלל לתיק אלא מדובר בשחקן או חבר של התובע אשר הובא על ידו לבית הדין כדי להעיד לטובתו. מיותר לציין, כי עניין זה משפיע על אמינותו של התובע". בית הדין הוסיף והתייחס בשלילה לעדותו של באסל, למשל בכך שזכר את שמה הפרטי של גב' דואיב אך לא זכר את שמו של הקבלן באמצעותו עבד.

לכך הוסיף כי הנטל להוכחת התביעה מוטל עליו, ולמרות זאת לא עשה כאמור כל ניסיון לאתר ולהביא לעדות את דורון וחוסני.

המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האיזורי, מטעמיו, וסבור כי מדובר בקביעה עובדתית המבוססת על הערכת העדויות שאין כל הצדקה להתערב בה. הסתירות בעדותו של המערער היו מהותיות וכך גם ההתפתחויות התמוהות בגירסתו של באסל לגבי הכרותו המוקדמת עם המערער ולגבי יכולתו לתאר בפרטי פרטים את התאונה (אף מעבר למערער עצמו ותוך ציון בול עץ גדול שלא הוזכר על ידי איש מלבדו).

בפועל ניתן לטעמנו משקל משמעותי על ידי בית הדין האיזורי להודעת חוסני במישטרה, והדבר ניכר כבר בסעיף הראשון של פסק הדין בו ציין בית הדין באופן בולט את התזה החלופית, על אף שלמעשה לא נימסרה על ידי אף אחד מהעדים שהגיעו להעיד.

...

לסיום טוען המוסד כי ממילא וגם אם היה המערער מוכיח את כל טענותיו ספק אם ניתן היה להכיר בנסיבות המקרה כמגבשות יחסי עובד-מעסיק, "בשים לב לארעיות הנטענת, לכך שהמערער (על פי טענתו) העמיד את מומחיותו לכל דורש, כי לא הייתה קביעות או מחויבות כלשהי... ובכל מקרה המערער לא הוכיח כי השתלב במפעל כלשהו ככל שהיה למי ממעסיקיו הנטענים". דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לכל חומר התיק ולטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער עמד בנטל להוכיח כי נפילתו מגג משפחת דואיב בפרדס חנה בבוקר יום 11.6.17 אירעה תוך כדי ביצוע עבודה עבור מעסיק ישראלי ומשכך יש להכיר בה כתאונת עבודה.

נסיבות אלה של זמן ומקום שאינן במחלוקת משמשות כחיזוק משמעותי לגרסת המערער לפיה אכן עבד עבור דורון וביצע עבודות על הגג אותו יום בהתאם להנחיותיו, שהרי לא נטען שהיו קבלנים נוספים שביצעו עבודה על הגג ועל פני הדברים לא הייתה סיבה למערער להימצא בשטחה הפרטי של משפחת דואיב ככל שלא אמור היה לעבוד שם. תמיכה משמעותית נוספת לכך מצאנו בעדותו של דן, שראה את המערער שרוע על הקרקע מיד לאחר נפילתו מהגג וכן ראה את התנהלותו של דורון בסמוך לאחר אותה נפילה, לרבות בקשר להזמנת האמבולנס ופינויו של המערער לבית החולים.

לטעמנו די בחומר הראיות כדי להשיב בחיוב גם על שתי השאלות הנוספות שפורטו בהלכת טנינה, ולקבוע כי המערער היה עובד של דורון, שאינו "עובד לשעה", ומשכך יש להכיר בנפילתו כתאונת עבודה (לפירוט מלא של ההוראות החוקיות ראו בהלכת טנינה).

שוכנענו כאמור שכן גם אם תקופת העבודה המתוכננת הייתה קצרה; גם אם לדורון לא היה "מפעל" בהיבט הפיזי שכן נתן שירותים באתרי בנייה שונים; וגם אם העדיף לנהל את עסקו באמצעות עובדים הנשכרים לעבודה "פר פרויקט" ואינם עומדים לרשותו דרך קבע, העובדות שהוכחו מלמדות שהתקיימו יחסי עובד-מעסיק.

סוף דבר - הערעור מתקבל והתאונה שאירעה למערער ביום 11.6.17 מוכרת כתאונת עבודה כמשמעה בחוק.

בע"פ 287/13 פלונית נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 16.6.13), היתייחס בית המשפט העליון לנטל הדרוש מהמשיבה כדי להוכיח תקינות מערכת רמזורים בקובעו כי: "במישור העקרוני, אנו מבקשים להקדים ולדחות את הטענה שנסבה על כך ששיטת העבודה של מערכת הרמזורים בצומת לא הוכחה כדבעי. התביעה הגישה תעודת עובד ציבור הנוגעת לשיטת ההפעלה של הרמזורים וכן הביאה ראיות לכך שלא נרשמו תקלות הנוגעות להפעלתה. בנסיבות רגילות, זוהי הוכחה ברמה מספקת לצורך הוכחת תקינותה של מערכת רמזורים. בהיעדר אנדיקאציה כלשהיא המורה לכיוון ההפוך, ניתן להניח בעיניין זה 'חזקת תקינות' על בסיס הראיות שהובאו, כפי שנפסק בעבר גם לעניין תקינותן של מערכות אחרות, כדוגמת מכשירים לבדיקת מהירותם של כלי רכב (ראו והשוו: רע"פ 7093/10 מדינת ישראל נ' דרייזין (1.7.2012)). אין בכך כדי לגרוע מכך שנטל ההוכחה מוטל על התביעה. אולם, התביעה עמדה בנטל זה בנסיבות שבהן לא היו כל אינדיקאציות לכיוון האחר. לא למותר לציין בהקשר זה כי בא כוחה של המערערת ויתר על האפשרות שעמדה בפניו לחקור את עורך התעודה בכל הנוגע למערכת הרמזורים, ואף המנעות זו פועלת במקרה זה לטובת התביעה". זאת ועוד ברע"פ 1733/17 אחסאן עראבי נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 27.2.17), דובר במקרה דומה למקרה שלפנינו שבו הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה כשברמזור אור אדום, נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק.

המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי שקבע כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בקובעו כי: "הואיל ובית משפט קמא ראה להאמין באופן חד משמעי לגירסת הנהגת ברכב המזדה ונהג הרכב שנסע אחריה וקבע בצורה קטגורית כי זו חצתה את הצומת כאשר ברמזור בכיוון נסיעתה דלק אור ירוק ומאחר והוכחה תקינות מערכת הרמזורים בצומת, המסקנה המתבקשת היא כי המשיב חצה את הצומת כשברמזור בכיוון נסיעתו היה מופע אדום. זו המסקנה המתחייבת מהתשתית הראייתית שהוצגה. הדבר מוביל להרשעתו של המשיב בעבירות נשוא כתב האישום". בית המשפט המחוזי ציין כי עדות הבוחן שערך פיענוח לתוכנית הרמזורים והאשור מאת חברת מנורה, שלפיו לא התקבלו הודעות על תקלות ברמזור ובהיעדר כל ראיה שתצביע אחרת, היה נכון לקבוע שתקינות מערכת הרמזורים בצומת הוכחה כראוי, תוך שהוא מפנה לפסק הדין בעיניין פלונית שם נקבע כי "בהיעדר איניקציה כלשהיא המורה לכיוון ההפוך, ניתן להניח בעיניין זה 'חזקת תקינות, על בסיס הראיות שהובאו". בקשת רשות העירעור שהגיש הנאשם לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית משפט המחוזי נדחתה תוך קביעה כי "לא מצאתי כל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא הוכח כי מערכת הרמזורים לא היתה תקינה על סמך הראיות שהובאו בפניו, זאת בפרט כאשר המבקש נימנע מלהזמין לעדות את מנהל מערך הבקרה של הרמזורים". השאלה הטעונה הכרעה היא : אם המשיבה עמדה בנטל ההוכחה שמקים את חזקת תקינות מערכת הרמזורים? המשיבה הגישה מיסמך שכותרתו "הודעה על תקינות הרמזור בעת התאונה" (מוצג ת/1) שנועד להגשה כתע"צ המעיד על תקינות הרמזורים בצומת בעת התאונה.

למרות שבית משפט קמא וגם הצדדים התייחסו למסמך כתע"צ, המסמך,לעניות דעתי, אינו עונה על התנאים להוות "תעודת עובד ציבור" על פי דיני הראיות זאת על פי המבחן הצורני והמהותי הדרוש.

זאת ועוד גירסתו של המערער שסתר עצמו בעדותו כאשר העיד תחילה כי לא ראה את הרכב המעורב לפני התאונה וכי כשהגיע לצומת לא היו רכבים, ואילו לאחר מכן העיד כי הרכב המעורב עמד ברמזור כשהגיע לצומת, דבר המתיישב עם עדויותיהם של הנהג המעורב, העד הניטרלי והנוסע הנוסף אשר העידו כולם כי הנהג המעורב עצר ברמזור אדום והחל לנסוע כאשר הרמזור התחלף לירוק.

ראוי לציין כי בעניינינו עמדה בפני המערער האפשרות להזמין לעדות את מנהל מערך הבקרה של הרמזורים על מנת להוכיח טענתו בדבר אפשרות היתרחשות תקלה רגעית ברמזור, אך המנעותו מלעשות כן, פועלת לטובת המשיבה.

...

על אף שאני סבור כי העונש שהושת על המערער הולם את חומרת העבירות בהן הורשע המערער ואינו עונש חמור, הגעתי למסקנה כי יש מקום להתערבות ברכיב הפסילה שהוטל על המערער.

בשקלול הנתונים האמורים, מחד גיסא את מידת הרשלנות שנקבעה ע"י בית משפט קמא שהיתה ברף הבינוני, לצד עונש המאסר בדרך של עבודות שירות שהוטל על המערער ומאידך גיסא, עברו התעבורתי של המערער הכולל גרימת תאונת דרכים לפני שלושה חודשים מהתאונה נשוא תיק זה והפגיעה החמורה בנוסע הנוסף; החלטתי להקל במידה מסוימת בעונש הפסילה שהוטל על המערער ולא מצאתי מקום להתערב ביתר הוראות גזר הדין.

אשר על כן, אני מקבל את הערעור על חומרת הדין באופן חלקי, במובן זה שעונש הפסילה יעמוד על 15 חודשי פסילה בפועל (תחת 30 חודשי פסילה), בניכוי 60 ימי פסילה מנהלית.

בפסק הדין בתביעת אלרחמה שניתן בתאריך 17/07/16 (להלן: "פסק הדין") נקבע כי על אלרחמה להשיב לתובע סך של 12,000 ₪ (הוא הסכום אשר לקביעת בית המשפט קוזז על ידי אלרחמה שלא כדין) וכן הוחלט שלא תיפסקנה הוצאות לטובת התובע ובכך יפורט בהמשך.

הנתבע הדגיש כי בסופו של יום תביעת אלרחמה נדחתה ברובה המכריע מטעמים שאינם קשורים אליו כלל וכי ממילא, מתוקף תפקידו כעורך דין, הוא אינו אחראי ולא יכול להיות אחראי לתוצאת פסק הדין אף לא בבחינת "חוכמה בדיעבד". העדויות: מטעם התובע הוגשו תצהירו שלו וכן תצהירי העדים רפעאת היג'אוי (להלן:"היג'אוי") ומוחמד חיג'אזי (להלן:"חיג'אזי").

עו"ד חזן לא נחקר על כך, וגירסתו לא נסתרה.

עד זה לא ידע להסביר מדוע התובע לא זימן אותו לעדות בתביעת אלרחמה, וזאת חרף העובדה שהשניים מתגוררים באותו ביניין: "אח שלי כן, הוא אמר לי, אתה לא יודע למה... לא הזמין אותי, לא הזמין אותי. ש: יא חביבי, אחיך גר איתך באותו ביניין ת: בטח" (עמ' 16 ש' 21-23).

...

לעניין זה העיד הנתבע כי התובע התחייב לספק את ההוכחות לגבי אובדן לקוחות ואובדן המוניטין (עמ' 4 ש' 10-14), ועדותו זו מקובלת עלי, ומשתלבת עם יתר הראיות (או יותר נכון לומר, העדרן של הראיות) אותן מציין ביהמ"ש בפסק הדין.

סוף דבר: על כל האמור – דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבע שכר טרחה בסך של 19,000 ₪ (כולל מע"מ) וכן הוצאות ההליך בסך של 2,000 ₪.

כלומר חרף הניסוח הסותר את תכלית התנאים המתלים בהסכם המכר, מירמר רואה עצמה 'מחויבת חוזית' לקיימם וטוענת כי מבחינתה התנאים המתלים היתקיימו במלואם, הגם שמסקנה זו של מירמר אינה מתיישבת עם התרשמותי מהנסיבות, ועל כך בהמשך.

לא רק שמר שטרן אישר כי יתרת התמורה לא שולמה לעו"ד יפה, אלא שגם מהמסמכים שצורפו לתצהירו עולה כי עו"ד גל התריע על כך במפורש בדוא"ל מיום 14.2.2011 (מועד המאוחר לסיום התביעה הירושלמית שבה ניתן פסק דין ביום 3.6.2010), כי "עו"ד צבי יפה... לא ישתף פעולה ולא יחתום על שום מיסמך קודם שיקבל את היתרה בסך 180,000 יורו שהתחייבתם לשלם לו" כך גם עולה כי עו"ד גל התריע בפני מירמר "פעמים רבות" בדבר המשך ההליכים של עו"ד יפה חרף התחייבותו לעכבם בהסכם שחתם עם מירמר וכי "לאחרונה ניתן לזכותו פסק דין ע"ס העולה על מיליון ₪!!!!". להתכתביות זו צורפה "טיוטת הסכם ההארכה" וב"כ מירמר הוזמן לאשרה "כדי שניתן יהיה לחתום... תוך מספר ימים" (נספח 54 לתצהיר שטרן).

בעיניין זה העיד עו"ד גל כי "אני זוכר שלא ניתן היה לעמוד במועד הזה...ולא עמדנו במועד" (עמ' 96 שורות 21-23); כמו כן קיימות טענות הדדיות לחוסר תום לב. נסיבות נוספות שיש להכניס ל'משוואת' האיזון, הן נתוני נסח הרישום לפיהם הקרקע רשומה על שם המדינה עם הערת אזהרה לטובת מכמורת, כך שגם למצב הרישומי במקרקעין משקל באיזון ה"צדק"; השנים הרבות שחלפו כפי שציינתי לעיל, ממועד החתימה על הסכם המכר ועד מועד מתן פסק דין זה במהלכן אף התחלפו דורות של בעלי דין, מעצימות לטעמי את חוסר תום הלב בתביעת מירמר ששילמה בקשר לעיסקה כולה רק 180,000 יורו וגם זאת לעו"ד יפה כתשלום חלקי של אחד מהתנאים המתלים, ולהזכיר כי התמורה שנקבעה בהסכם המכר עמדה על של 9,000,000 יורו (בסעיף 7.7), פער גדול לכשעצמו, ועדיין עותרת לאכיפת ההסכם במקרקעין שנראה כי עם חלוף השנים עלה שוים בשוק החופשי משמעותית, כך שסביר בעיני שהפער בין הסכום שהוציאה מירמר בעיניין העיסקה כחלק ממילוי חובותיה בהסכם המכר לבין שווי הנכס כיום אף גדול יותר; לכך נוספת התרשמותי מעדויותיהם התמוהות של עדי מירמר שמצאתי ספק באמינותם.

...

בהתאם אני מורה על מחיקת הרישומים בלשכת רישום מקרקעין/ברשם המשכונות/ברשם החברות, ככל שנותרו כאלה, כתוצאה מההסכם שהתבטל; אני דוחה את עתירת בראונר לקבלת הפיצוי המוסכם מהטעמים שצוינו לעיל.

אני דוחה אפוא את התביעה השנייה.

אני מורה למזכירות להעביר למירמר את יתרת סכום הערבות שהופקדה בקופת בית המשפט להבטחת הוצאות התובעים בהתאם להחלטה מיום 11.3.2021 בבקשה 2.

יצוין כי לתביעה המאוחדת אוחדה גם תביעתה של המתווכת מטעם התובעים, הגב' ג'נט אמיתי, לתשלום דמי התיווך וביום 19.2.2019 ניתן פסק-דין לטובתה; כי תחילה הוגשה התביעה גם נגד המתווכת מטעם הנתבעים, הגב' רות-לי פלאי, שנטען כי הציגה בפני התובעים מצג שוא לפיו יש לדירה מחסן וחנייה, זו הגישה הודעת צד ג' נגד ב"כ התובעים, עו"ד פנחס ממן ונגד רשות מקרקעי ישראל שהגישה הודעת צד ד' נגד חברם נופרם, היא החברה המשכנת, ונגד עורך הדין שייצג את הנתבעים בהסכם המכר, עו"ד דעואל פלאי.

מדובר, לטענתו בסתירה בגירסתה כאשר אמרה קודם לכן כי לא עידכנה איש על כך שאין מחסן, וכן הפנה לעדותה של המתווכת אמיתי שהעידה כי היא והמתווכת פלאי לא ידעו היכן נימצאת החנייה בעוד המתווכת פלאי העידה כי הראתה את החניה.

התובע הפנה לדווח של עו"ד דעואל למיסוי מקרקעין על עסקת המכירה, ובסעיף 5 לדווח זה נרשם כי קיים בדירה מחסן וחניה כל אחד בגודל של 9 מ"ר, תוך שהוא חותם גם בשם הקונים למרות שלא היה לו ייפוי כוח לעשות כן. אי לכך, למחרת היום, פנה בא כוחו כמייל לב"כ הנתבעים בו הביעו חשש מפני הפרה בוטה של הסכם כאשר לפתע מודיעים שלא יודעים אם יש בכלל מחסן וחניה.

אם כן, לשון פסק הדין ברורה, ולפיה הסך הנותר של 25,000 ₪ היה אמור לעבור לחשבון הנאמנות של בו כוח הנתבעים עד ליום 14.2.2019 ללא תנאי כלשהוא, ואיני מקבלת את טענת התובעים כי העברה זו היתה מותנית בהעברת מיסמכי העברת הזכויות.

...

אם כן, לשון פסק הדין ברורה, ולפיה הסך הנותר של 25,000 ₪ היה אמור לעבור לחשבון הנאמנות של בו כוח הנתבעים עד ליום 14.2.2019 ללא תנאי כלשהו, ואיני מקבלת את טענת התובעים כי העברה זו היתה מותנית בהעברת מסמכי העברת הזכויות.

10.3 לא שילם הקונה את התשלומים או כל חלק מהם החלים עליו על פי הוראות הסכם זה במועדם, יישא כל סכום שלא שולם במועד, ריבית פיגורים כאמור בסעיף 10.2 לעיל, מן היום הראשון לפיגור, וזאת בלא לגרוע מכל תרופה אחרת העומדת למוכר על פי כל דין והסכם" בהעדר הצדקה להותרת הסך של 25,000 ₪ בידי ב"כ התובעים, מהמועד האחרון שבו היה עליהם להעבירו (22.3.2017) ועד למועד בו עבר בפועל (21.2.2019), אני מורה כי על התובעים (גכטמן)0, שהם הנתבעים בהליך השני) לשלם לנתבעים (בליוויס, שהם התובעים בהליך השני) 25,000 ₪ בצירוף ריבית פיגורים בשיעור המרבי הנהוג לגבי יתרת חובה חריגה בחשבון חח"ד בבנק לאומי לישראל בע"מ, מיום 23.3.2017 ועד ליום 21.2.2019.

בשים לב לכך שתביעתם של התובעים גכטמן, בתביעה הראשונה, עמדה על סך של 463,000 ₪ ונדחתה, ובשים לב להיקף ההליכים הרב, עשרות הבקשות, שמונה ישיבות שהתקיימו, היקף הסיכומים והעבודה הרבה שנעשתה בתיק, אני מורה כי התובעים (גכטמן) ישלמו לנתבעים (בליוייס) 25,000 ₪ בצירוף ריבית פיגורים בשיעור המרבי הנהוג לגבי יתרת חובה חריגה בחשבון חח"ד בבנק לאומי לישראל בע"מ, מיום 23.3.2017 ועד ליום 21.2.2019, כפי שנפסק בסעיף 60 לעיל, ובנוסף ישלמו התובעים גכטמן לנתבעים בליוייס הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ (בשים לב לכך שרק האגרות בתיק עומדות על כ- 13,000 ₪) ושכ"ט עו"ד בסך 55,000 ₪.