פסק דין לחיוב הוצאות משפט גבוהות בגין התנהלות שגרמה להתמשכות ההליך

עוד ביקשה המדינה לחייב את התובע בהוצאות משפט בשל התארכות ההליך המשפטי שלא לצורך ולאור היתנהלותו של הנתבע אשר ביזבז זמן יקר הן של בית המשפט והן של הצדדים במיוחד כאשר לא טרח להודיע על הסכמתו להכריע בתביעה ללא צורך בניהול הוכחות מבעוד מועד והמתין עד למועד דיון ההוכחות אשר נדחה מעת לעת כדי להודיע את הודעתו, כאשר כל המשאבים וההכנות כבר בוצעו.

לגירסתו, הנתבע באופן אישי ביקש לסיים את ההליך אך בא כוחו הקודם הוא אשר גרם להתמשכות ההליכים והתעקש לקיים דיון הוכחות.

באשר לגובה דמי השמוש ואופן עריכת השומה, הצדדים אינם חולקים על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מר דותן דרעי, הם לא ביקשו לחקור את המומחה או לחלוק על מסקנותיו ובהתאם אני מאמצת את קביעות המומחה מטעם בית המשפט, הן לעניין שטח המיגרש לצורכי חישוב (590 מ"ר) והן לעניין שיעור דמי השמוש יחסית לערך המיגרש אותו העמיד על 5% לשנה.

הדרך סלולה לפני הנתבע לפנות בהליך מתאים לרשם ההוצאה לפועל, לפי שיקול דעתו, ובהתאם להוראות הדין לאחר מתן פסק הדין.

...

באשר לטענות התובעת כי יש להורות על הצמדת הסכומים הנ"ל למדד תשומות הבנייה בהתאם למועד החישוב מצאתי כי דין בקשתה להידחות.

באשר לבקשת הנתבע לפרוס את הסכומים בהם יחויב לתשלומים, מצאתי כי דין בקשתו דחייה.

סוף דבר: בהתאם לכל המפורט לעיל אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש עבור השנים 2008 ועד שנת 2014 (כולל) כאשר הסכומים מוצמדים למדד לצרכן לפי הטבלה הבאה: שנה דמי שימוש לפי חישוב 5% לשטח 590 מ"ר הסכום לאחר הצמדה ממועד החישוב ועד למועד הגשת התביעה בחודש דצמבר 2015 2008 10,325 ₪ 12,027 ₪ 2009 10,325 ₪ 11,508 ₪ 2010 13,275 ₪ 14,251 ₪ 2011 13,275 ₪ 13,933 ₪ 2012 13,275 ₪ 13,587 ₪ 2013 15,488 ₪ 15,627 ₪ 2014 15,488 ₪ 15,334 ₪ סכ"ה לאחר הצמדה למדד הצרכן 96,267 ₪ סכום זה על סך 96,267 ₪ יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לענין הוצאות המשפט קבע בית הדין כי "נוכח היתנהלותה הדיונית של המדינה בתיק דנן ובכלל זה בהתנהלותה הדיונית שגרמה להתמשכות ההליכים דנן ועינוי דין לתובעים" חויבה המדינה לשאת בשכר טירחת ב"כ התובעים בסכומים משתנים לכל תיק שנעו בין 1,500 ש"ח ל 3,000 ש"ח שישולמו לכל תובע לחוד ובין 500 ש"ח ל 1,000 ש"ח הוצאות משפט לכל תובע.

שעה שבית הדין קבע כי על העסקה בחוזה מיוחד צריכים לחול תנאים מיטיבים לעומת תנאי השכר בדרוג דרגה, אין להסתפק רק בהגדלת רמת השכר ב 20% מעל גובה השכר על פי ההסכמים הקבוציים, אלא יש לתת לעובדים את מלוא מתח דרגות כפי שמופיע בטבלה שצורפה לחוזר הנציב מירמה ח' עד י"ב. הכוונה היתה ליצור לעובדים מסלול קידום המאפשר קידום לעובדים החיוניים בכל רמות השכר, כפי הנהוג בשירות המדינה המאפשר קידום לפי פז"מ במתח דרגות של עד 6 רמות שכר במקרים המתאימים.

לעומת זאת צד זר לא נושא בסיכון למשגה שנפל בפסק דין בהליך הראשון, כי לא לקח בו חלק, ולכן אין זה הוגן שיקצור את פירותיו (דורון מנשה "הערך שבשימור תנאי ההדדיות בדוקטרינת השתק פלוגתא" עיוני משפט כג 343 (2000); אבישי אדר, טיעון בלתי עקיב; סופיות, מניעות והשתק, (2021) עמודים 161-169)).

...

כך מצאנו לגבי העובדת ולטר איריס והעובד זועבי עבד אל סאלם שעבדו במשרד התעשיה המסחר והתעסוקה כי הוצע להם לעבור להיות מועסקים בכתב מינוי והם בחרו לוותר על כך, זאת לאחר שנערכה להם סימולציית שכר (עמודים 193-200 לקלסר 2 למוצגי המדינה).

ערעור העובדים כפועל יוצא מקבלת ערעור המדינה, יש לדחות את ערעור העובדים בעניין אי חיוב המדינה בפיצויי הלנת שכר.

סוף דבר ערעורי המדינה מתקבלים, ערעורי העובדים נדחים.

לטענתה, היתנהלות הערייה אשר גרמה להתמשכות ההליכים מצדיקה חיובה בהוצאותיה, וזאת לא רק הוצאות להן נדרשה אגב ניהול התביעה לפירוק השתוף, אלא גם את כלל ההוצאות, לרבות שכ"ט עורך דין, בהן נדרשה לשאת כולל בהליכים אחרים הקשורים בהליך פירוק השתוף.

לטענת מרינה, היא זכאית להוצאות ריאליות נוכח היתנהלותה של הערייה העולה לטעמה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט.

כמפורט שם, לאחר שהצדדים טענו בפני ערכאת העירעור במסגרת העירעור הראשון גם לעניין ההוצאות להן נדרשו, ציינה ערכאת העירעור בהחלטה מיום 21.6.2012 כי "...בהנתן שההליך בבית משפט קמא עדיין לא הסתיים, יוכל בית משפט קמא להדרש גם למאמץ שהשקיעו הצדדים היום לפנינו במסגרת פסק הדין הסופי, ובילבד שיתבקש לכך על ידי מי מהצדדים" (החלטה מיום 21.6.2012, עמ' 9, ש' 13-15).

בהקשר זה, אינני סבור כי בית המשפט נידרש לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד בקשר עם הליכים חצוניים שהתנהלו בפני מותבים אחרים ו/או בפני ערכאות אחרות, לרבות ערכאות גבוהות יותר, אלא אם הדבר נקבע במפורש בהחלטה של הערכאה האחרת (למשל במקרים בהם ערכאת העירעור שדנה בהחלטה במסגרת הליך פירוק השתוף, "הסמכה" את בית המשפט להיתחשב בפסיקת ההוצאות גם בהליך שהתנהל בפניה – ראו למשל פס"ד מיום 12.6.2021 בע"א 15766-05-10 או פס"ד מיום 14.9.2023 ברע"א 4635/23).

...

מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, אני סבור כי יש מקום לשפות את מרינה בגין הוצאות להן נדרשה, ולמעט ההוצאה בעניין חוות דעת בצלאל קציר, וזאת מאחר שאיני סבור כי יש להשית הוצאה זו על כתפי העירייה בנסיבות העניין.

בסיכומו של דבר, לאחר בחינת מכלול השיקולים לעניין שכר הטרחה כמפורט לעיל, לרבות היקף ההליכים והעבודה, משך ההליך, התנהלות הצדדים, הדיונים שנערכו, מידתיות וסבירות התשלום וכיו"ב, מצאתי בנסיבות מקרה דנן להעמיד את סכום שכר הטרחה שהעירייה תשיב למרינה בקשר עם הליך פירוק השיתוף, על סך של 350,000 ₪.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, העירייה תישא בהוצאות מרינה כמפורט בסעיף 47 לעיל וכן בתשלום שכ"ט כמפורט בסעיף 53 לעיל.

התובע עותר לקבל את התביעה במלואה בתוספת שכר טירחה והוצאות בשיעור גבוה נוכח היתנהלותה הדיונית של הנתבעת.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי שולם לתובע סך של 650,000 ₪ המגלם את מלוא החיוב כלפיו ואף ביתר נוכח היתנהלותו הנטענת לשיטתה, לרבות עבודה לקויה וחסרה שבוצעה על ידו במסגרת שני הפרויקטים.

הקישור לאי חקירת עובד הציבור נראה בעיניי מלאכותי וככל שהדבר היה כה מהותי לנתבעת היה עליה לעמוד בהחלטות בית המשפט במועדן; · ממילא בהיתחשב בתוצאה אליה הגעתי בסופו של פסק הדין, לא מצאתי כי נגרם לנתבעת עוות דין כלשהו מאי העתרות לבקשה.

בזהירות המתחייבת מגורם שפוטי, אציין כי התרשמתי כי הנתבעת עושה כל שלאל ידה על מנת להביא להתמשכות ההליכים שלא לצורך תוך גרימת הוצאות לצד שכנגד ובזבוז זמן שפוטי אם בהגשת בקשות בשלב מאוחר, אם באופן ניהול החקירות הנגדיות של חלק מהעדים ועוד.

...

יתר טענות התובע -נדחות.

למען הסר ספק, כל טענות הנתבעת לקיזוז/הפחתה מהסכום הפסוק וכו' - נדחות.

סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי.

בית הדין ציין במסגרת ההחלטה, כי הוא שוקל לחייב את התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בגין היתנהלותה, אולם טרם יעשה כן, ניתנה לתובעת היזדמנות להגיב לאמור בהחלטה ולצרף את תצהיר עורך המסירה לתיק.

בתגובת הנתבעת מיום 24.12.23 (בנט המשפט מופיעה ביום 25.12.23) נרשם, כי הנתבעת מסכימה למחיקת התביעה כנגדה אולם מבקשת לחייב את התובעת בהוצאות לדוגמה ובשכ"ט עו"ד בשיעור ריאלי או בהתאם לשיקול דעת בית הדין.

המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים עניינה כאמור סוגית החיוב בהוצאות ובשכר טירחת עו"ד. תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת כדלקמן: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוואנטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ובחנתי את טענות הצדדים וכן לאחר שנתתי דעתי לשיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה להתמשכות ההליך חרף סיווגו כדיון מהיר, כאשר עיכוב בירור ההליך נבע בעיקר מהתנהלות התובעת והיעדר התייצבותה לדיונים שנקבעו בעיניינה ובכך לא ניתן היה לברר את המחלוקת העובדתית בתיק, קל וחומר עת כבר בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת באמצעות בנה את העסקת התובעת אצלה, כך שמדובר היה במחלוקת עובדתית מהותית ונוכחות התובעת עצמה בדיון היא הכרחית לבירורה; וכן בשים לב למשאבים שנדרשו לניהול ההליך, לכך שהצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ובקשות ותגובות שונות, בין היתר, לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד; וכן בהיתחשב במועד בו הוגשה בקשת התובעת למחיקת התביעה, ערב דיון ההוכחות, שנידחה אף הוא מספר פעמים לבקשת התובעת, וכן עת הבקשה למחיקת התובענה שהוגשה כאמור בשלב מיתקדם מאוד בהליך הוגשה אף היא ללא ציון עמדת הצד שכנגד – מצאתי, כי לנתבעת אכן נגרמו הוצאות לא מבוטלות בניהול הגנתה ואין בנסיבות העניין טעמים המצדיקים העידר חיוב התובעת בהוצאות, תוך גרימת חיסרון כיס לנתבעת.

...

המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים עניינה כאמור סוגית החיוב בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד. תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת כדלקמן: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוונטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סכסוך קיבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ובחנתי את טענות הצדדים וכן לאחר שנתתי דעתי לשיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה להתמשכות ההליך חרף סיווגו כדיון מהיר, כאשר עיכוב בירור ההליך נבע בעיקר מהתנהלות התובעת והעדר התייצבותה לדיונים שנקבעו בעניינה ובכך לא ניתן היה לברר את המחלוקת העובדתית בתיק, קל וחומר עת כבר בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת באמצעות בנה את העסקת התובעת אצלה, כך שמדובר היה במחלוקת עובדתית מהותית ונוכחות התובעת עצמה בדיון היא הכרחית לבירורה; וכן בשים לב למשאבים שנדרשו לניהול ההליך, לכך שהצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ובקשות ותגובות שונות, בין היתר, לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד; וכן בהתחשב במועד בו הוגשה בקשת התובעת למחיקת התביעה, ערב דיון ההוכחות, שנדחה אף הוא מספר פעמים לבקשת התובעת, וכן עת הבקשה למחיקת התובענה שהוגשה כאמור בשלב מתקדם מאוד בהליך הוגשה אף היא ללא ציון עמדת הצד שכנגד – מצאתי, כי לנתבעת אכן נגרמו הוצאות לא מבוטלות בניהול הגנתה ואין בנסיבות העניין טעמים המצדיקים העדר חיוב התובעת בהוצאות, תוך גרימת חסרון כיס לנתבעת.