בהתאם לפסק-דינו של בית המשפט קמא, המערער והמשיב 2 (להלן – המשיב) חויבו, יחד ולחוד, בתשלום חוב הארנונה הכולל וכן חויבו לשאת בהוצאות המשפט של המשיבה 1 (להלן – המשיבה או הערייה) ובשכר-טירחת באי-כוחה בסך 20,000 ₪.
אמנם הסכם השכירות היה למשך שנתיים, אך לטענת המערער, על-פי פסק הדין בתביעות ההדדיות, דובר בשכירות בת חודש בלבד ולכן על המשיב לשאת בחוב הארנונה לאותה תקופה.
תשובת המשיבה (עריית ירושלים)
המשיבה טענה כי המערער ניסה לייצור מצגי שוא שלפיהם אין לחייבו בתשלום הארנונה בקשר לנכס וכן כי יש להטיל ספק באמינות גירסתו, כפי שאף נקבע בפסק הדין בתביעות ההדדיות.
...
לאחר עיון בפסק-דינו של בית המשפט קמא, בתשובתה של המשיבה ובנספחיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי ללא צורך בקיום דיון (בהתאם לתקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות)).
מסקנה זו נסמכה בעיקרה על קביעת בית המשפט בפסק הדין בתביעות ההדדיות, כי בין השניים נחתם הסכם שותפות להקמת עסק וכי כל עוד שותפות זו לא פורקה, על שניהם לשאת בהוצאות השותפות ובכלל זה במלוא חוב מסי הארנונה החל על הנכס בתקופת השותפות.
מסקנה זו אף נתמכה בכך שהמערער לא הודיע למשיבה על עזיבתו את הנכס במועד וכן על כך שהוא אף הותיר במקום ציוד מתוך כוונה למכור אותו.
לנוכח כל האמור, הערעור נדחה.
