אין מחלוקת כי ביום 29.8.12 נחתם הסכם מכר בין אבנטל לבין הנתבעים (ראו נספח ה' לכתב התביעה) (להלן: "הסכם מכר אבנטל-נתבעים"); הסכם מכר זה הוביל לסיום התביעה בבית המשפט השלום (ראו הסכם הפשרה אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה).
סעיף 10 נושא את הכותרת "הפרה ופצוי". בסעיף א' שבו נקבע כי פגור במילוי תנאי עקרי שיעלה על 10 ימים, ייחשב כהפרה יסודית; נקבע כי פיצוי גורר תשלום של פיצויים מוסכמים בסך 30,000 ₪.
ביחס לטענת התובעת לפיה הנתבע הביא רוכש פקטבי, נטען שהדבר נעשה רק לאחר שהנתבע הביא רוכשת פוטנציאלית שהודיעה לו שהתובעת מטרפדת את העסקה ושהיא לא מעוניינת לתת לנתבע למכור את חלקו (ראו סעיפים 39-41 לתצהירו).
על מנת לבחון האם התובעת אכן זכאית לסעד ההצהרתי המבוקש, עליי להוסיף ולקבוע מספר ממצאים (מעבר לאלו שכבר הזכרתי לעיל, ועליהם איחזור בקצרה במידת הצורך), וביניהם: מהם הסכומים ששילמה התובעת עבור המקרקעין; מהם הסכומים ששולמו על ידי הנתבעים או מי מהם; מה היתה כוונת הצדדים בעת ההיתקשרות וכיצד נהגו במשך השנים; מה דינו של ההסכם המשודרג.
היטיב לתאר זאת אהרון בעמ' 60 שו' 16-25, ובעמ' 62 שו' 5-17: " תראה, הסיבה שזה יצא, נוצרה מציאות, הם בהתחלה רצו להביא כסף מהצד שלהם לקנות, לא הסתדר, רצו משכנתא לא יודע, עשו בדיקות, הם לא הצליחו להשיג את מה שהם רצו. בסופו של דבר, אני הייתי צריך לתת את כל הכסף. אם אני נותן את כל הכסף, אני רוצה את כל הבטחון בידיים שלי. אני לא מוכן לתת להם בעלות, כן? לפני שיש לי את כל הכסף על החלק שלהם. זה היה ברור לי מההתחלה שאני לא עושה כזה דבר. לכן, היה צריך למצוא איזה דרך משפטית שהבעלות היא שלי עד הסוף, עד הרגע האחרון, וזה מה שעשינו. עשינו בהתחלה, כיוון שלא היה הסכם בנינו, קודם כל אני קונה את הכל כדי לגמור עם הפשרה, שלא יהיה פה לחץ מהצד של עורך הדין של אבנטל, שלא יהיה פה בלאגן, אחר כך בנינו מסתדרים, נמכור להם את החלק השני. אם היינו יכולים לסדר את הכל מראש לא יודע, אולי זה היה ניבנה אחרת, אני לא יודע. אבל בכל מקרה לא היה מציאות אחרת, אני הייתי צריך בטחון על כל השטח עד שאני לא מקבל את הפרוטה האחרונה" (הדגשות שלי).
אולם אין לעשות קיצורי דרך ולא ניתן לקבוע כי כנגד הסכומים ששילמה התובעת עבור הדירה הצפונית (308,000 ₪, ללא ריבית והצמדה, מחודש ספטמבר 2012, ובקיזוז הסך של 60,000 ₪ שהוחזר ע"י הנתבעים, ובתוספת הסך של 200,000 ₪ ששולם לנתבע ביום 18.8.14 סך הכל 448,000 ₪ קרן בלבד), היא הבעלים של דירה זו. אין כל הוראה שכזו בהסכמים והמנגנונים שנקבעו בטיוטת הסכם המכר עומדים בנגוד לטענה זו.
לפיכך, ובהנתן כי על הדירה הצפונית רובצים חובות לעירייה, מורה אני על מינויו של ב"כ התובעת ככונס נכסים לדירה, כמבוקש בסעיף 29.10 לכתב התביעה, בסמכויות המפורטות בפסק דין זה. כונס הנכסים יפעל לפרסומה של הדירה לכל המרבה במחיר.
...
אולם אין לעשות קיצורי דרך ולא ניתן לקבוע כי כנגד הסכומים ששילמה התובעת עבור הדירה הצפונית (308,000 ₪, ללא ריבית והצמדה, מחודש ספטמבר 2012, ובקיזוז הסך של 60,000 ₪ שהוחזר ע"י הנתבעים, ובתוספת הסך של 200,000 ₪ ששולם לנתבע ביום 18.8.14 סך הכל 448,000 ₪ קרן בלבד), היא הבעלים של דירה זו. אין כל הוראה שכזו בהסכמים והמנגנונים שנקבעו בטיוטת הסכם המכר עומדים בניגוד לטענה זו.
לפיכך, ובהינתן כי על הדירה הצפונית רובצים חובות לעירייה, מורה אני על מינויו של ב"כ התובעת ככונס נכסים לדירה, כמבוקש בסעיף 29.10 לכתב התביעה, בסמכויות המפורטות בפסק דין זה. כונס הנכסים יפעל לפרסומה של הדירה לכל המרבה במחיר.
סוף דבר, ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו התובעת היא בעלת הזכויות הבלעדיות בדירה הדרומית, על התובעת לפעול להשגת כל האישורים הנדרשים על פי דין לצורך הרישום; לגבי הדירה הצפונית – ניתן בזאת צו למינוי כונס נכסים, אשר יפעל כאמור בסעיף 50 לעיל.
מאחר והתביעה התקבלה ברובה, ולאור ממצאי בדבר החוב כלפי התובעת, חוב אשר לכל הדיעות הצדיק את הגשת תביעה זו, הנני מחייבת את הנתבעים בתשלום הוצאות משפט לתובעת בסכום גלובלי של 30,000 ₪.
