בקשת רשות העירעור על החלטה זו התקבלה, בפסק דינו של המשנה לנשיאה ע' פוגלמן (רע"א 1656/22 בן שטרית נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה (25.8.2022)).
שנית, ובאשר ליחס שבין פסק הדין דנן של ועדת הערר, לבין פסק הדין בעיניין אבגיל, קבע בית המשפט המחוזי כי:
"גם אם הועדה לא מצאה להתייחס לכל מיסמך שהוצג בפניה, המסקנה אליה הגיעה, זהה לזו שנקבעה בפס"ד אבגיל ואותו חומר ראיות עמד גם בפניה, כך שבמהות אין הבדל בין פסה"ד של הועדה כאן, לזה שבחיפה, ששמש כבסיס להגשת העירעור בפס"ד אבגיל. לאור זהות העובדות, והעדים שהובאו בענייננו לאלה שבפס"ד אבגיל הרי שעם מתן פסק הדין בעיניין אבגיל, היה על המערערים למחוק העירעור, שכן פס"ד זה מכריע בשאלה העקרונית של זכאותם של יהודי מרוקו לפצוי בשל הסבל שהיה מנת חלקם [...] עסקינן ביהדות מרוקו ואין חשיבות באיזה בימ"ש היתנהל הבירור העובדתית של שמיעת הראיות, שכן בשני בתיהמ"ש נשמעו מומחים בלבד [...] כשמדובר באותו פן ראייתי עם אותם מומחים אין זה סביר, שבפסה"ד אבגיל יקבע שמרוקו לא היתה גרורה של גרמניה לדוגמא בעוד שבשל העובדה שהדיון היתנהל בבאר-שבע, על אותו בסיס עובדתי יקבע הפוכו של דבר, במיוחד בשלב בו ביהמ"ש העליון בענין אבגיל אישר את הממצאים שנקבעו בחיפה. האמת המשפטית כפי שאושרה בפסה"ד אבגיל, בביהמ"ש העליון קובעת גם היסודות לפסה"ד בעירעור זה..." (פסקות 20-19 לפסק הדין קמא).
בבקשת רשות העירעור טוענים המבקשים, בעקרו של דבר, כי אין מניעה עקרונית שפסקי הדין בעיניין אבגיל ובתיק דנן יהיו שונים; וכך אף נקבע, לטענתם, בהחלטת השופט נ' הנדל בבקשת העיכוב, בקבעו כי: "ההכרעה כבולה לתשתית העובדתית הייחודית לכל הליך". המבקשים טוענים כי משכך היה על בית המשפט המחוזי לידון בטענות המשפטיות על יסוד מימצאי העובדה של ועדת הערר דנן, במנותק ממימצאי העובדה בעיניין אבגיל, ולהכריע בהתאם.
...
לאור כל האמור לעיל, מתייתר הצורך להתייחס לשאלה נוספת העולה מפסק דינו של בית המשפט קמא והנוגעת לתוקפו המחייב של פסק הדין בעניין אבגיל לעניין ההליך דנן.
התשובה לכך, מהטעמים המפורטים לעיל, הינה, לצערי, שלילית.
מהטעמים המפורטים לעיל, הנני מציע לחבריי להורות על דחייתה של הבקשה ולהימנע מהטלת הוצאות בהליך זה על המבקשים.
