פסק דין בעניין סכסוך בעמותה דתית

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 43553-03-23 גזגבייר נ' רשות האוכלוסין וההגירה תיק חצוני: 3689-20 לפני כבוד השופט עודד שחם מערער בריהו גזגבייר על ידי מ' פומרנץ, עו"ד; ע' בן דור, עו"ד; נ' אביגאל, עו"ד משיבה וכן: ידידת בית הדין לעררים רשות האוכלוסין וההגירה על ידי ע' משה, עו"ד, מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) עמותת "איתן" – מדיניות הגירה ישראלית על ידי י' יעקובוביץ, עו"ד, וד"ר י' שרקי, עו"ד פסק דין

אשר למונח "רדיפה", נקבע בפסק הדין האמור (בפיסקה 28(ב)) כי "...איום על חייו של מבקש המקלט, או על חירותו הפיזית, עולים כדי 'רדיפה', כמשמעותה באמנה – וכך גם הפרות חמורות אחרות של זכויות אדם מוגנות, כגון: הזכות לחירות מעינויים או מיחס או מעונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים, הזכות לחירות מעבדות או משעבוד, והזכות לחופש דת ומצפון. הגם שלא כל הפרה של זכויות אדם, או כל מקרה של הפליה, או הטרדה הם חמורים מספיק בכדי להחשב ל"רדיפה" – הם עשויים להחשב ככאלה אם הם נעשים באופן שיטתי, או חוזר ונשנה".

עוד נקבע שם, לעניין עילה זו, כי "בנסיבות מסוימות, עשויים גם: סרוב לבצע פעולה, או 'ניטראליות' מצד מבקש המקלט, לבסס בקשה למקלט מדיני בעילה של 'רדיפה פוליטית'. זאת כאשר הסרוב, או אי-נקיטת העמדה מצד מבקש המקלט נתפסת כאקט של מחאה, או כביטוי של יריבות פוליטית (למשל: סרוב להצביע בבחירות; המנעות מנקיטת עמדה בסיטואציות של מלחמת אזרחים). 'דיעה פוליטית' עשויה אף להוות עילה לבקשת פליטות המבוססת על סרוב לציית לחובת שירות צבאי, במקום שהסירוב נובע מטעמים אידיאולוגיים, או קשור לאופיו הפרטני של הסיכסוך המזוין שבו פועלים הכוחות הצבאיים של ארץ המוצא" (שם, בפיסקה 33).

לא למותר להעיר, כי אף בפסיקה משווה נקבע, כי אין במכתב החרטה ובתשלום המס כדי להבטיח את שלומם של החוזרים (ראו פסק דין שניתן בבריטניה על ידי ה - Upper Tribunal (Immigration and Asylum Chamber) בעיניין MST and Others (national service – risk categories) Eritrea CG [2016] UKUT 443 (IAC), בפיסקה 333 לפסק הדין; ראו גם פסק דין OVG Berlin –Brandenburg הנ"ל, שם נקבע (בפיסקה 40) כי יש אינדיקאציות ממשיות כי מעמד הגולה (למשלמי המס וחותמי מכתב החרטה) לא מקנה הגנה אמינה נגד ענישה, במיוחד נוכח השינויים השרירותיים במדיניות של המשטר).

...

ברוח זו ציין בית המשפט העליון (בג"ץ 390/79 ‏דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ''ד לד(1) 1 (1979), בעמוד 2), כי "זו אפוא בעיה נוקבת המסעירה כיום את הציבור... יש לנו מקורות כשרים לפסיקתנו ואין לנו צורך, ואף אסור לנו בשבתנו לדין, לערב בה את השקפותינו האישיות כאזרחי המדינה. אבל עדיין רב החשש שבית-המשפט יראה כאילו נטש את מקומו הראוי לו וירד אל תוך זירת הוויכוח הציבורי, ושהחלטתו תתקבל על-ידי חלק מן הציבור בתשואות ועל-ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת. במובן זה אני רואה עצמי כאן, כמי שחובתו לפסוק על-פי הדין בכל ענין המובא לפני בית-משפט כדין, היא דווקא כופה עלי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד ובית-המשפט בתור מוסד עלול להיפגע במעמדו הראוי לו, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים". עקרונות אלה יפים, בשינויים המחויבים, אף למקרה שבפניי.

התוצאה נוכח כל האמור לעיל, לא ניתן לאשר את החלטת המשיבה בעניינו של המערער, ואת פסק דינו של בית הדין לעררים.

הערעור מתקבל.

בעלות הדין הן, מן הצד האחד, הנהלת איגוד ספורטיבי דתי "אליצור" (להלן: "העמותה" והאיגוד יכונה -"העמותה"), ומן הצד השני עמותות ספורט שונות החברות בעמותה (המשיבות 1-16, להלן: "המשיבות") וחברי העמותה מטעם אותן עמותות (המשיבים 17-21, להלן: "המשיבים").

תחילה אביא בקצרה את המצע העובדתי ואת עמדות הצדדים: בין הצדדים נתגלע סיכסוך שהוביל את העמותה להגיש עתירה לבית הדין של העמותה - טרבונל שפוטי פנימי של העמותה, שעניינה להורות על הרחקתן של המשיבות והמשיבים "מכל תפקיד במוסדות אליצור ו/או מכל ייצוג של אליצור" (כעולה מרישא העתירה, נספח ב' לבקשה) בטענה העיקרית כי הם חברו לאירגון מתחרה וחדלו לשלם דמי חבר לעמותה.

עוד ראיתי להוסיף לעניין זה כי מפסק הדין של בית הדין עצמו עולה במפורש כי נושא הסמכות לידון בשאלת פקיעת החברות עמד לנגד עיניו 'ביתר שאת' – כך הוא מציין בחלק "הדיון בעתירה" כי "במיוחד נבחנה סמכות בית הדין להפקיע חברות של חברה עמותה והאם התנאים לכך הקבועים בתקנון, היתקיימו בנסיבות הרלבנטיות של העתירה" (סעיף 6 לפסק הדין של בית הדין), ואם לא די בכך הרי שיש להוסיף גם את עמדת רשם העמותות, כעולה מנספח ד' לתגובה לבקשה, שגם הוא הפנה את העמותה להגיש עתירה לבית הדין בעיניין פקיעת החברות.

...

שכן, הסעד הזמני הוא סעד חריג שבו מתבקש בית המשפט להעתר לסעדים זמניים בטרם בירור המחלוקות לגופן ועל כן על מבקש הסעד הזמני מוטל הנטל בכל כובד משקלו להוכיח כי הסעד הזמני הכרחי ומחייב התערבות כבר בשלב הראשוני של ההליך, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ואין הוא יכול להשתחרר מנטל זה בוודאי לא בדרך של תמיהה מה יפריע למשיבה אם ינתן הצו.

סוף דבר מכל האמור אני דוחה את הבקשה למתן סעד זמני.

אני מורה למזכירות להמציא לאלתר את ההחלטה לצדדים.

כעולה מטענות הצדדים, כשהגיעו הצדדים לחתום על שטר הבוררות, נחלקו הדיעות האם זכאים התובעים לכלול בשטר הבוררות סעיף המאפשר להם לערער על החלטת הבורר, ועל כן הגישו התובעים בקשה לקביעת דיון בפני המפקחת בשאלה זו. בהחלטתה מיום 12.01.2021 קבעה "ככל שקיימות מחלוקות בנוגע לשטר הבוררות אין המפקחת היא הערכאה המתאימה להכריע בסכסוך מה גם שתביעה בעיניין זה כלל לא עומדת להכרעתה", ועל כן הגישו התובעים את התביעה שבכותרת, לסעד הצהרתי ולפיו שטר הבוררות שחתמו מאפשר לצדדים לערער על פסק הבורר שיינתן.

בכתב הגנתם מגוללים הנתבעים את היתנהגות התובעים בהליך המקביל וטוענים כי התובעים הנם מפרי פסקי דין והחלטות סדרתיים שכן ביום ה- 01.06.2021 הגישו את התביעה הקטנה בידיעה שתקנון העמותה מחייב אותם לבוררות על פי דין תורה.

" תקנון העמותה, שצורף כנספח להסכם המכר, כולל אף הוא תניית בוררות בסעיף 40 לתקנון, בזו הלשון: "כל הסכסוכים ו/או חילוקי דיעות שיתגלעו בין חברי העמותה הבונים את ביתם במסגרת העמותה ו/או מי מהם לבין העמותה ו/או ועד העמותה ו/או מי מטעמו ו/או בין החברים האחרים אשר בונים את ביתם במסגרת העמותה ו/או מי מהם, בכל הקשור באופן ישיר ו/או עקיף לעמותה ו/או לשכונה ו/או לאיכות החיים בשכונה ו/או ליחסי שכנים בתוך השכונה ו/או לאופי הדתי חרדי של השכונה ו/או בחילוקי דיעות בעיני הלכה וכדו', יובאו להכרעתם הבלעדית של הגאון רבי שלמה בן שמעון שליט"א או של הרב אברהם עבודי שליט"א (להלן "הבורר") אשר ישמש כבורר יחיד.

...

אולם מעבר לצריך, אוסיף כי איני מקבלת את טענת התובעים כי היות שהסכם הבוררות נחתם לפני תיקון 2 לחוק הבוררות, הרי שיש לפרש את תניות הבוררות ככאלו הכוללות מנגנון ערעורי על פסק הבורר.

בהעדר חובה הנמקה כיצד ניתן לקרוא לשון הכתוב הסכמה לערעור שלא בא זכרה ואשר אינה אפשרית בהעדר הנמקה? משכך, גם לגופם של דברים, דין התביעה להידחות.

סוף דבר, התביעה נדחית מחמת העדר סמכות עניינית.

ההליך שלפנינו לפנינו בקשת עמותת "וזאת לראיה" מפעלי תרבות ותורה להנצחת והנחלת משנת הראי"ה קוק זצ"ל (להלן: וזאת לראיה), שהוגשה לבית הדין הרבני הגדול ביום כ"ג בשבט תשע"ב (16.2.12), למתן החלטה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין הגדול שניתן בעירעור של עמותת הועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רבי מאיר בעל הנס (להלן: הועד הכללי) על פסק דינו של בית הדין האיזורי, בסכסוך שבינו לבין האגודה למען בית הרב קוק זצ"ל ולחילופין בינו לבין עמותת וזאת לראיה (על המורכבות שמכוחה גם נבעה אי־הבהירות לכאורה באשר לשאלה מי הוא הצד שבסכסוך העומד כנגד הועד הכללי עמדנו כבר בהחלטה שניתנה עובר לפסק דין זה ובה דחינו את בקשת הפסילה שהגיש נגדנו עו"ד שטוב.

ההוראות האופרטיביות בפסק דין זה ניתנות מכוח סמכות השיפוט של בית הדין בעינייני הקדשות דתיים.

...

כך למשל, אם ימצא בית הדין כי הגשת תובענה בבית המשפט האזרחי ע"י הנאמן נובעת משיקולים זרים או שהיא מופרכת, שכן הדין אינו מגלה כל עילה, וכיוצא בזה שיקולים שונים, יוכל הוא להורות לנאמן להימנע מהגשת התובענה על מנת שלא לכלות את נכסי ההקדש לריק.

הרב א' אהרן כץ מתן הוראות נוכח כל האמור עד כה אנו מורים כדלהלן: אין כיום למי שמונה כנאמן הקדשות הוועד הכללי, הרב אריה דביר, מעמד כנאמן בהקדשות אלה.

נוכח התנהלותו הבעייתית מאוד של עו"ד שטוב כפי שתוארה ובוארה בהחלטה זו ובהחלטות קודמות ושגרמה הן להליך משפטי ארוך ומיותר שהטריחה את בית הדין רבות, התנהלות שאנו קובעים כי נעשתה שלא בתום לב, אנו מוצאים לנכון להשית עליו הוצאות משפט אישיות לטובת אוצר המדינה בסך 30,000 ש"ח. נבהיר כי מן הדין היה לכאורה להשית על עו"ד שטוב הוצאות לדוגמה, אולם לפנים משורת הדין הסתפקנו בחיוב האמור שהוא בגדר הוצאות משפט ריאליות – ועל דרך ההמעטה בלבד – שנגרמו לאוצר המדינה בהליך זה. אפשר שהיה מקום לחייב אף בהוצאותיו של הצד שכנגד, אולם לעת עתה אין אנו מוצאים לנכון לעשות כן, ובין השאר משום שיש מקום להמתין בפסיקת הוצאות אלה עד לתוצאתו הסופית של ההליך כולו.

מדובר בעמותות הפעולות למען נזקקים מקרב הציבור הדתי, או בעמותות שניתן לייעד תרומות המועברות אליהן כך שיוענקו לנזקקים מקרב הציבור הדתי: בית לחם יהודה, אור יוסף, אהבת חסד, יד עזרא ושולמית ו/ארגון "לתת". תרומת המוצרים תתבצע בכפוף להחזקת אישור ניהול תקין תקף נכון למועד ביצוע התרומות.

בנוסף, גם במסגרת הסכמי פשרה בבקשות לאישור תובענה ייצוגית שאינן עוסקות בהונאה בכשרות כאשר הפצוי נעשה בדרך של תרומת מוצרים אושר שכר טירחה בשיעורים דומים ואף גבוהים מאשר הומלץ על ידי הצדדים להליך זה. עוד נטען כי שכר הטירחה שהומלץ על ידי הצדדים נמוך מהמדרגות שנקבעו בפסק הדין בעיניין ע"א 2046/10 עיזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט (פורסם בנבו, 23.5.2012) (להלן: "פס"ד רייכרט").

בדברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (ה"ח הממשלה 234 מיום 26.1.06 בעמ' 269) נאמר בהתייחס לסעיפים 18 ו-19 בחוק תובענות ייצוגיות: מטרת סעיף זה [הכוונה לסעיף 18 - מ' נ'] וסעיף 19 היא להסדיר מקרים שבהם מיישבים הצדדים את הסיכסוך ביניהם בדרך של הסדר פשרה, והסדר זה מחייב את כל חברי הקבוצה.

לעניין ביצוע התרומות, בתוך 30 ימים ממתן פסק הדין, תגיש המשיבה רשימה של העמותות אליהם תבוצע התרומה.

...

באשר לאופן תשלום הגמול ושכר הטרחה הריני מורה כדלקמן: עם מתן פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה תשלם המשיבה לבאי כוח המבקש 15% משיעור שכר הטרחה וכן מחצית מסכומי הגמול למבקשים.

30 ימים לאחר סיום מתן ההטבה לצרכנים, כאמור בסעיף 50.1 ו-50.2 להסכם הפשרה, תשלם המשיבה לבאי כוח המבקש 15% משיעור שכר הטרחה כמו כן במועד זה ישולם 25% מגובה הגמול למבקש.

הנני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום".