פסק דין בעניין החזקת נכס גנוב, נהיגה ללא רישיון, חבלה מחמירה וניסיון גניבה

רקע ועובדות כתב האישום הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות הבאות: כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; גניבת רכב, לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); פריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיף 413ו לחוק; חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק; הפרעת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; החזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק; נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961; נהיגה ברכב ללא ביטוח, לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

מעבר לפסיקה שהוזכרה בגזר הדין בענין פרוג'ה, ניתן להפנות אף לפסקי הדין הבאים: ברע"פ 7890/10 מליטאת נ' מדינת ישראל (1.11.2010), אושר עונש של 32 חודשי מאסר, שלאחר הפעלת מאסרים מותנים הצטברו לכדי 42 חודשי מאסר בפועל, לנאשם בעל עבר פלילי מכביד שהורשע, לאחר ניהול הוכחות, בבצוע עבירות של ניסיון גניבת כלי רכב, אגב כניסה לא חוקית לישראל.

בעפ"ג (ת"א) 30792-08-12 מדינת ישראל נ' אבו גנאם (5.11.2012), הוחמר עונשו של נאשם שהורשע, על יסוד הודאתו, בין היתר בעבירות של גניבת רכב שבוצעה אגב שהייה לא חוקית בישראל, ועבירות של נהיגה ללא רישיון ונהיגה בזמן פסילה.

נוסף על כך הורשע הנאשם בלא פחות מ-12 עבירות של פריצה לרכב או ניסיון פריצה לרכב במטרה לגנוב, ובעבירות רבות נוספות כמו חבלה במזיד ברכב, גניבה מרכב, החזקת נכס חשוד כגנוב, היתחזות כאדם אחר במטרה להונות, החזקת סכין, זיוף ושימוש במסמך מזויף.

...

בחינת מועדי ביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם לאורך השנים ביחס למועדים בהם ריצה את עונשי המאסר, מוביל למסקנה שתקופות השקט היחידות מהנאשם, הינן התקופות בהן הוא שוהה מאחורי סורג ובריח.

סוף דבר אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 36 חדשים.

אני מורה על הפעלת המאסרים המותנים בני 10 ו-4 חודשים שהוטלו על הנאשם במסגרת ת"פ (ת"א-יפו) 11048-08-13, באופן שאלו ירוצו בחופף זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר שהוטל על הנאשם בתיק זה. סך הכול ירצה הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 46 חודשים, שמניינם החל מיום מעצרו 8.3.2019.

היא הדגישה כי לא בכדי נקבע עונש מירבי של 10 שנות מאסר בגין עבירות בנשק - החזקה ונשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, תוך הפנייה להנחיית פרקליט המדינה מס' 9.16 שעניינה מדיניות ענישה בעבירות נשק ומטעני חבלה, שלפיה "מיתחם המוצא בעבירות של החזקת תת מקלע הוא 2- 4 שנות מאסר, ובעבירה של נשיאת אקדח - 2.5 -5 שנות מאסר". לדבריה, הפסיקה הדגישה את חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, השלכותיהן, הסיכון הגלום בהן והאסונות בגינן.

מעובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה הנאשם, עולה כי בשלושה אירועים שונים ביצע הנאשם סדרה של עבירות בנשק - נשיאה, הובלה והחזקה של נשק מסוג תת מקלע מאולתר, נשיאה הובלה והחזקה של מחסנית ו/או תחמושת וכן עבירות נוספות, עד אשר נתפס על ידי המישטרה; זאת לאחר ניסיונותיו להמלט ולחמוק מידיה ולהחביא את הנשק המחסנית והתחמושת.

כפועל יוצא מחומרת הדברים, ונוכח המציאות הקשה שחוה המדינה בתחום העבירות בנשק, והביקורת החברתית והציבורית הגוברת בגין התפשטות התופעה של עבירות בנשק לא חוקי, יש להחמיר בענישה בכל הנוגע לעבירות הללו.

ב"כ המאשימה, אשר עתרה כאמור לקביעת מיתחם ענישה הנע בין 3.5 ל- 6 שנות מאסר, הפניתה לפסיקה התומכת בעמדתה כדלהלן: בע"פ 3877/16 ג'באלי נ' מדינת ישראל (17/11/16), מפי כב' הש' חיות (כתוארה אז), נדחה עירעורו של נאשם, שהורשע בעבירה של נשיאת נשק, על יסוד הודייתו, במסגרת הסדר טיעון; הנאשם - צעיר בעל עבר פלילי מכביד ביותר, אשר ביצע את העבירה הנדונה שבועות ספורים בלבד לאחר שסיים לרצות עונש מאסר ממושך - נשא ללא רישיון אקדח טעון במחסנית שהכילה 14 כדורים, אשר נגנב חודשים אחדים קודם לכן בהתפרצות לדירה.

בת"פ (חי') 45713-01-17 מדינת ישראל נ' רובינוב (23/1/18), מפי כב' הש' סעב, הורשע נאשם על יסוד הודייתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות בנשק (החזקה, נשיאה והובלת נשק, אבזר ותחמושת)- אקדח חצי אוטומאטי סוג FN ובתוכו מחסנית ובה 13 כדורים 9 מ"מ. כן הורשע בעבירות תעבורה - נהיגה פזיזה, ללא רישיון נהיגה בתוקף וללא ביטוח.

בת"פ (חי') 5127/06 מדינת ישראל נ' כרכור (10/7/06), מפי כב' הש' שפירא (כתוארו אז), הורשע נאשם על יסוד הודייתו בהחזקת נשק ובהחזקת נכס החשוד כגנוב; באותו מקרה, נסע הנאשם כשברשותו אקדח שנגנב מבית ותחמושת, כשהוא מסתירם ברכב של אדם שהסיעו.

ועוד נכתב: "... הטלת עונשים חמורים ומרתיעים על עברייני נשק היא עיקר תרומתם של בתי המשפט למיגור התופעה ולהרחקת העבריין עם האקדח משגרת חייהם של אזרחי מדינה שומרי חוק. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשורה ארוכה של פסקי דין...

גם בעיניין זה ראו עניין אלחווה הנ"ל: "שלישית, בנדון דידן, בחינת "מהותה ועוצמתה של הזיקה" (ראו ע"פ 4148/92 מועד נ' מדינת ישראל (22.9.1994)) בין הנשק לבין מכוניתו של המערער מלמדת כי חילוטה של המכונית מוצדק, שכן המכונית שימשה רכיב מהותי בבצוע העבירה אשר בלעדיו לא הייתה יכולה העבירה להתבצע (השוו: ע"פ 2963/13 מדינת ישראל נ' פלוני (10.2.2014), פסקה 35 לפסק הדין)".

...

סוף דבר על כן, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים לקולה ולחומרה, אני רואה לגזור על הנאשם עונשים כדלהלן: 36 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו בתיק זה מיום 19/1/21 ועד היום.

אני מורה בזה על חילוט הנשק ששימש לביצוע העבירות, בחלוף 45 יום מהיום, או לאחר שפסק הדין יהפוך חלוט.

אני מורה על חילוט הרכב מסוג סובארו, מספר רישוי 77-795-64 , בחלוף 45 יום מהיום, או לאחר שפסק הדין יהפוך חלוט.

הנאשם 4: פריצה לרכב בצוותא, לפי סעיפים 413ו רישא ו-29(א) לחוק העונשין; גניבת רכב בצוותא, לפי סעיפים 413ב ו-29(א) לחוק העונשין; סיוע לניסיון לגניבת רכב, לפי סעיפים 413ב, 25 ו-31 לחוק העונשין; נהיגה פוחזת של רכב, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; נהיגה ללא רישיון נהיגה – מעולם לא הוציא, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961; חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין; כניסה או ישיבה בישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל.

משכך ביקשה המאשימה לאמץ את ההסדר באשר לרכיב המאסר המוסכם לנאשמים 3-1, ועליו להוסיף מאסר על-תנאי ממושך, קנס בגובה אלפי שקלים לכל נאשם, ופצוי למתלוננים, הן בגין נזק ממוני והן בגין פגיעה באורחות חייהם, כשנאלצו לגלות בבוקרו של יום כי מכוניתם נגנבה.

ראו (מבין רבים) ע"פ 11194/05 עטיה אבו סבית נ' מדינת ישראל (15.5.06): "למרבה הצער, תופעת גניבות הרכב טרם נעקרה משורש, ומכת המדינה שאליה נידרש בית משפט זה לפני בדיוק עשור (פסק הדין בע"פ 5724/95 ניתן ב-12.5.96), כימעט שהפכה לעשר מכות; היא ממשיכה לנגוס ברכושם של רבים, ופגיעתה רעה כלכלית ואנושית. המעט שבידי בית משפט זה לעשות הוא לחזק את ידיהם של בתי המשפט הדיוניים בראייה מחמירה של העבירות הכרוכות בכך". מעשיהם של הנאשמים אינם חריגים לצערנו, ומהוים חלק מתופעה רחבת הקף.

4 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור תוך שלוש שנים עבירת רכוש מסוג עוון, למעט החזקת נכס חשוד כגנוב, או עבירה על חוק הכניסה לישראל, או נהיגה בפסילה, או הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

...

אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשם 1: 23 חודשי מאסר בפועל אשר ימנו מיום מעצרו – 19.6.22.

אני מורה על הפעלת חודש מאסר על-תנאי שהוטל עליו ביום 23.1.22 במסגרת ת"פ 49302-01-22, בחופף לעונש שנגזר על הנאשם.

הנאשם הכחיש את ביצוע העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וביחס לעבירה של נהיגה ללא רישיון מסר כי "הוא מיומן בנהיגה הן על רכבים פרטיים והן על משאיות כיוון שנוהג לנסוע על כלי רכב אלו ברחבי הפזורה הבדואית באופן קבוע". שירות המבחן התרשם כי הנאשם איננו מפנים את חומרת המעשים, ומחזיק בעמדות מקילות ביחס לחוקי התעבורה.

בענין חומרתן של עבירות גניבת רכבים, אשר הפכו זה מכבר "למכת מדינה", יפים דברי בית המשפט העליון בשורת פסקי דין: כך למשל ר' בע"פ 11194/05 עטיה אבו סבית ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו): "למרבה הצער, תופעת גניבות הרכב טרם נעקרה משורש, ומכת המדינה שאליה נידרש בית משפט זה לפני בדיוק עשור (פסק הדין בע"פ 5724/95 ניתן ב- 12.5.96), כימעט שהפכה לעשר מכות; היא ממשיכה לנגוס ברכושם של רבים, ופגיעתה רעה כלכלית ואנושית. המעט שבידי בית משפט זה לעשות הוא לחזק את ידיהם של בתי המשפט הדיוניים בראיה מחמירה של העבירות הכרוכות בכך". וברע"פ 9269/17 ראמי אבו עישא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו): "פעמים רבות עמד בית משפט זה על חומרתה של עבירת גניבת הרכב, בה הורשע המבקש, הגורמת נזק מידי לבעל הרכב וכן נזק כלכלי רחב לציבור, ובהתאם על הצורך לנקוט בענישה מחמירה במקרים אלו ... יתרה מכך, מעשיו של המבקש היוו סכנה לציבור משתמשי הדרך וכוחות המישטרה, ומלמדים על חוסר יראת החוק." ובע"פ 2333/13 באסל סאלם נ' מדינת ישראל (נבו 03.08.2014): "עבירה של גניבת רכב הוכרה זה מכבר כעבירה חמורה, הן על ידי המחוקק אשר קבע לצידה עונש מאסר ממושך וחמור משל עבירות גניבה אחרות, והן על ידי בית משפט זה, אשר עמד על הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה בגין ביצועה ... הנזק שניגרם כתוצאה מעבירה זו הוא רב, הן כלפי המשתמש ברכב שנגנב, והן כלפי הציבור בכללותו לנוכח העלאת פרמיות הביטוח בשל ריבוי גניבות" בענין נהיגתם הפרועה של עבריינים במטרה להמלט מכוחות המישטרה הדולקים אחריהם ר' דברי בית המשפט העליון אך מהעת האחרונה במסגרת ע"פ 2514/23 סאמי הייב נ' מדינת ישראל (1.2.24): "על הסכנה הגלומה בתופעה של נהיגה פראית בכביש תוך היתעלמות מרשויות אכיפת החוק, עמד בית משפט זה רבות בעבר....עזות המצח הבלתי נתפסת של היתעלמות מהוראות שוטרים, לצד פוטנציאל הנזק העצום שעלול להגרם לעוברי אורח ולמעורבים במרדף, מביאה לכך שעל הענישה בעבירות הכרוכות במרדף לשקף את תרומת בתי המשפט בהגנה על הציבור ועל השוטרים העושים מלאכתם" (סעיף 5).

{ודוק, הנאשם בע"פ זה הורשע בעבירות של נהיגה פוחזת לפי סעיף 338(א)1(1) לחוק העונשין ונהיגה ללא רישיון, בדומה לנאשם 1 בתיק זה. בנוסף הורשע גם בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, ומטעם זה ברי כי לא יגזרו מיתחמי ענישה דומים -יב"ד} במסגרת פסיקתו הפנה בית המשפט לע"פ 1919/22 מקדשי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), שם נאמרו הדברים הבאים: "...חלפו השנים, והמרדף הפך לארוע 'אזרחי' כימעט שיגרתי, שבמהלכו אדם נימלט ברכבו מפני ניידות המישטרה הדולקות אחריו. אין צורך להכביר מילים על אודות הסכנה הכרוכה במרדף. סכנה לעוברי אורח ולמשתמשים בכביש, וסכנה לשוטרים – הן אלה שדולקים אחר הרכב הנמלט והן אלה שפורסים מחסום כדי לסגור בעד הרכב הנמלט, ולמרבה הצער, אך לאחרונה קיפחו שוטרים את חייהם בעקבות ניסיונות המלטות ומרדף. כאשר שוטר מורה לאדם לעצור בשולי הדרך – יש לעצור. כך, חלק ופשוט. כאשר אדם נימלט תוך כדי מרדף, הוא מעיד על עצמו שהוא נכון לסכן חיי אדם, ובשפת הרחוב 'הוא לא רואה ממטר', והעיקר מבחינתו הוא למלט את עצמו. אכן, ההמלטות היא פעמים רבות 'ספונטאנית', ובהחלטה של שניה, אך הדבר מעיד על הלך החשיבה הבלתי נורמאטיבי בעליל של הנמלט..." (הדגשה שלי, ומכוונת למעשי הנאשם 1 אשר בין השאר עלה על מחסום דוקרנים אותו פרסו השוטרים, וניסה לנגח ניידת מישטרה במהלך ניסיון הימלטותו מכוחות המישטרה– יב"ד).

הפגיעה הישירה באזרחים תמימים אשר מופתעים לגלות כי רכבם נגנב ואינו חונה עוד במקומו הנה פגיעה משמעותית – על פי רוב מדובר בנכס הנייד היקר ביותר אותו מחזיק אזרח מן השורה, המשמש לו לקיום שגרת חייו וחיי משפחתו לצרכי עבודה ולצרכי שגרה אחרים.

...

ר' בענין זה סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין, אשר משאיר שיקול דעת לבית-המשפט בין אם "להרכיב" את העונש הכולל לכלל האירועים הנדונים, בנפרד מכל מתחם, תוך ציון מידת חפיפה והצטברות, או שמא לגזור עונש אחיד לכל האירועים, מבלי לבצע פעולה אריתמטית אחרונה זו. סבורני כי הדרך השנייה היא הדרך המתאימה יותר בעניינו של נאשם 1.

סוף דבר אני דן את נאשם 1 לעונשים הבאים: 5 וחצי שנות מאסר בפועל (66 חודשים) בניכוי ימי מעצרו בתיק זה. 8 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים מתום ריצוי מאסרו, שלא יעבור על עבירה בה הורשע או עבירה אחרת כנגד רכבים לפי סימן ה'1 לפרק י"א בחוק העונשין.

אני דן את נאשם 2 לעונשים הבאים: 16 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בתיק זה. הנאשם 2 יתייצב ביום 27.3.24 בשעה 08:00 בבימ"ר דקל עם תעודת זהות ופרוטוקול גזר הדין לתחילת ריצוי מאסרו.

התובעת הפניתה לפסיקה הנוהגת, ממנה ביקשה ללמוד על מגמת החמרה בענישה, ככל שמדובר בעבירות שב"ח, רכוש, גניבת רכוש ורכב, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה פוחזת.

הרכוש הרב שנגנב – הנאשמים גנבו מבתי המתלוננים רכוש רב ויקר ערך, מכל הבא ליד, ובכלל זה: תכשיטים רבים, טלפונים ניידים, מחשבים ניידים, טאבלטים, ארנקים ובהם כסף מזומן, כרטיסי אשראי והמחאות, אוסף בולים, שטרות ישנים ו-2 קופסאות ובהם 75 כדורי 9 מ"מ. תיק האלמ"ב (נאשם 1) – מדובר במסכת אלימה ומתמשכת (ולא בארוע חד פעמי) כלפי המתלוננת, אם בתו הקטינה, כאשר במקום בו היא אמורה לחוש בטחון, בביתה, מאיים עליה נאשם 1 במספר הזדמנויות, כאשר רף האיומים אינו נמוך, תוקף אותה במספר הזדמנויות לאורך השנים (2022-2019), חלק מהתקיפות הותירו בה חבלות בדמות סימנים אדומים וכחולים, חלק מהתקיפות כללו משיכות בשיער, הטחת אגרוף לירך, שפיכת קפה רותח על היד תוך הותרת סימן, משיכה באמצעות היד, תוך הותרת שריטה מדממת ברגל ועוד.

באשר למדיניות הענישה הנוהגת, הפנו ב"כ הצדדים, בין היתר, לפסקי הדין הבאים: רע"פ 4121/23 שוויקה נ' מדינת ישראל (7.3.23) – המבקש הורשע על פי הודאתו בהתפרצויות ל-4 דירות מגורים וגניבה מהן, הסגת גבול לנכס נוסף, החזקת כלי פריצה, החזקת רכוש חשוד כגנוב ושהייה בלתי חוקית בישראל.

לגבי נאשם 2 – אשר הורשע ב-4 מקרים של התפרצויות וגניבה; במקרה אחד של ניסיון התפרצות; במקרה אחד של הסגת גבול; ובמקרה אחד של נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח וכניסה לישראל שלא כדין [ללא תקיפת הדייר, ללא גניבת הרכב וללא נהיגה פוחזת] – מיתחם הנע בין 3.5 ל-6 שנות מאסר, לצד רכיבי ענישה נלווים.

...

אני קובע שעונשי המאסר שהוטלו על הנאשם ירוצו בחופף ובמצטבר, לכדי 7 שנות מאסר.

אני מורה על הפעלת עונש המאסר על תנאי בן החודשיים התלוי ועומד נגד הנאשם מת"פ (אשקלון) 18681-11-20 (גזר דין מיום 8.2.22) במצטבר לעונש המאסר שהוטל בס"ק א'.

אני מורה על הפעלת ההתחייבות בסך 1,500 ₪, אשר הוטלה על הנאשם במסגרת גזר הדין הנזכר בס"ק ב'.