האחת – ביטול מחובת הצדק, כאשר פסק הדין ניתן מחמת פגם בהליך, כגון שלא בוצעה המצאה כדין; והשנייה – ביטול שבשיקול דעת בית המשפט, במסגרתו יש לבחון מדוע לא הוגש כתב ההגנה ומה סכויי ההגנה הנטענת.
להלן אפרט את נימוקיי למסקנה זו.
יחד עם הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה הגישה התובעת תצהיר של השליח, לפיו הוא מסר את כתב התביעה לידי הנתבעת 1 בכתובתה, באמצעות אחראי משמרת במסעדה שסרב להזדהות; ולידי הנתבעים 3-2 בכתובתם, שהיא כתובת המגורים של הנתבע 3, לידי מי שהזדהתה בפני השליח כאמו של הנתבע 3.
זאת ועוד, דוקא טיעונה זה של התובעת פועל כבומרנג: אם המנהג של הטעה ומסירת זהויות שגויות היא מעשה נפוץ, הרי הדבר צריך לחייב את השליחים בזהירות יתר!
ואם כך בדרך כלל, קל וחומר שכך הוא כאשר מדובר במסירה של כתב טענות פותח, שמקים את סמכותו הפרסונאלית של בית המשפט על הנתבע, וכאשר על בסיס מסירה כזו יכול ויתבקש לאחר מכן פסק דין בהעדר הגנה.
...
בנסיבות אלו אני סבור כי יש לתת משקל בכורה לעצמתה של עילת הביטול ולערך החוקתי המוגן של זכות הגישה לערכאות.
לאור כל האמור לעיל נראה לי כי האיזון הראוי יושג בדרך של ביטול פסק הדין תוך כדי חיוב בהוצאות משמעותיות ותוך התניית הביטול בתשלום ההוצאות.
לנוכח כל האמור לעיל, אני מורה על ביטול של פסק הדין מיום 12.2.20.
