פסלות יורש שהורשע בהריגת המוריש

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, על רקע סיכסוך ירושה בין המבקש לבין המתלונן ובני משפחתו, התפתח ויכוח, במהלכו אחז המבקש קילשון ואיים על המתלונן כי יהרוג אותו.

בית המשפט המחוזי עמד על חומרת העבירות שביצע המבקש; על פסיקת בית משפט זה שבה הודגש הצורך למגר את "תת תרבות הסכין"; על עברו המכביד של המבקש בעבירות אלימות, רכוש וסמים, בגינן ריצה תקופות מאסר; על עבירות של נהיגה בזמן פסילה; על ביצוע חוזר ונשנה של עבירות חרף עונשי מאסר בפועל ועונשי מאסר מותנים – בכל אלה ראה בית המשפט המחוזי ביטוי לאורח חיים עברייני ולכך שאין מורא החוק על המבקש.

עוד נטען כי בעיניינו של המבקש מוצדק לחרוג ממיתחם העונש הראוי משקולי שקום – שאף הם מהוים חלק מן האנטרס הצבורי – וכי חרף חומרת העבירות שבהן הורשע אין בהם אותה " חומרה יתרה" בגינה יימנע בית המשפט מחריגה כאמור מכח הוראת סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין.

...

אולם, לא שוכנעתי כי עניינו של המבקש אכן נמנה על מקרים אלו.

בקשת רשות הערעור נדחית ועיכוב ביצוע העונש מבוטל בזאת.

שניים מגזרי הדין אליהם הפנה ב"כ המערער עניינם הטרדה מינית ומציינת ב"כ המשיבה, שבאותם מקרים הוטלו אמצעי המשמעת במסגרת הסדר טיעון: בתיק בד"מ 10/17 מדובר בתובענה משמעתית (לא לאחר הליך פלילי) שהוגשה כנגד עובד משרד החינוך שהורשע בעבירות משמעת, ובהן הטרדה מינית כלפי עובדות הכפופות לו והוטלו עליו, בין היתר, אמצעי משמעת של פסילה למשך 10 שנים ממשרד החינוך ו-4 שנים לשירות המדינה.

עוד הוסיפה כב' השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה, בעיניין חורשיד, שם, בפסקה 8: "המסר המשמעתי המתבקש, דרך כלל, לגבי איש חינוך שחטא כאמור הוא הרחקתו הן ממערכת החינוך והן משירות המדינה בכלל, עקב הפגיעה בליבה של חובת ההגינות ותום הלב הנדרשים מעובד מדינה, ובמיוחד מאיש חינוך. בהיעדר נסיבות חריגות אמצעי משמעת אלה של הרחקת העובד משירות המדינה אמורים להחדיר מסר נורמאטיבי ברור בקרב עובדי המדינה לחובות המוטלות עליהם בתחום האתיקה, נקיון הכפיים, ונקיון הדעת, ולצורך ששמשו דוגמא ומופת בעיני הציבור לקיום חובות אלה". עיינו גם בדברי כב' השופט (בדימוס) י' זמיר בעש"ם 6198/99 נציבות שירות המדינה נ' מאג'ד הייב, פ"ד נה(1) 145, בעיניינו של מורה שהועמד לדין משמעתי לאחר שהורשע ונדון למאסר עקב תאונת דרכים בעבירות של הריגה והפקרה לאחר פגיעה.

לכן, השאלה העיקרית היא, מה ההשלכה שתהיה על שירות המדינה, אם עובד המדינה שהורשע בעבירת שוחד יורשה להמשיך את עבודתו בשירות המדינה".

...

לכן, בנסיבות אלה, הגעתי לכלל מסקנה, שניתן להסתפק בפסילתו של המערער לשירות המדינה לתקופה של 4 (ארבע) שנים.

התוצאה מכל האמור היא, שאני מקבל את ערעורו של המערער חלקית בלבד, במובן זה, שתקופת פסילתו משירות המדינה תעמוד על 4 (ארבע) שנים, חלף התקופה שקבע בית הדין מגזר-דינו.

לגבי כל שאר חלקי גזר-דינו של בית הדין – הערעור נדחה.

תאריך הישיבה: כ"ד בתמוז התשס"ט (16.7.09) בשם המבקשת: עו"ד זאב פרבר בשם המשיב: עו"ד ענבל קצב; עו"ד יהודית הוכהויזר ][]פסק-דין ]המשנה לנשיאה א' ריבלין: סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) קובע כי "מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו" – פסול לרשת את המוריש.

על רקע זה יש לראות במעשיה האקטיביים להמתת התינוק תגובה רגעית, בלתי-שקולה, המגבשת – בשל הבנתה את הפסול שבהתנהגותה ושליטתה החלקית ברצונה – כוונת קטילה ספונטנית המספיקה להרשעה בהריגה.

...

האם חלה בעניינה הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק? זו השאלה המועלית בבקשת רשות ערעור זו. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

מן האמור עולה כי בית המשפט העליון – כמו גם בית המשפט המחוזי – הגיע למסקנה כי מדובר במעשה המתה שנעשה מתוך כוונה, כלומר במטרה לגרום למותו של התינוק.

התערבותו של בית המשפט העליון בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי באה לאור המסקנה כי המבקשת לא גיבשה כוונה תחילה כמשמעה בחוק, כי אם "כוונה ספונטאנית" שאינה תוצאה של תהליך שקילה.

המבקשת סבורה כי לשם החלת הסעיף נדרשת "תודעה מינימאלית" שמדובר במוריש, אולם גם לכך לא מצאנו יסוד ואין לומר כי פסלותו של הממית לרשת את הקורבן מותנית בכך שבעת-מעשה ראה הראשון את השני בתור "מוריש פוטנציאלי". התוצאה היא שהערעור נדחה.

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בבצוע עבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); פציעה, לפי סעיף 334 לחוק; וכן נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח.

במסגרת ההסדר הוסכם כי המאשימה תעתור לגזור על הנאשם 6 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה מלקבל רישיון למשך תקופה מינימלית של 10 שנים, קנס, ופצוי למשפחת המנוח ולנפגע, ואילו ההגנה תהא חופשית בטיעוניה לעונש.

במסגרת הנסיבות הקשורות ביצוע העבירות בעניינינו, שקלתי את העובדה שהנאשם מעולם לא הורשה לנהוג ולא עבר את המבחנים המקצועיים הנדרשים לצורך כך. תעוזתו של הנאשם לנהוג מבלי שהוסמך לכך ברחובות העיר טירה, כשברכב נוסעים נוספים, מהוה נסיבה לחומרא.

...

לאחר שקילת השיקולים השונים המפורטים לעיל, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם את המעשים נע בין 4 ל-9 שנות מאסר בפועל.

בשים לב לשיקולים לקולא שפורטו לעיל, אני סבורה כי יש למקם את עונשו של הנאשם ברף הנמוך של מתחם הענישה, ולגזור עליו תקופת מאסר שתאפשר לו להשתקם ולנהל חיים נורמטיביים לאחר שחרורו.

בהתחשב בשיקולים המפורטים לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 54 חודשי מאסר בפועל.

בהקשר זה נפסק בע"פ 187/76 מדינת ישראל נ' אסרף (ניתן ביום 7.10.1976), כך: "כל כלי או מכשיר (מחוץ לנשק חם) העלול להמית או לחבול הוא בחזקת נשק קר, בין אם יוצר לצורך כך, כמו פגיון, ובין אם לא יוצר לצורך כך, אבל מחזיקו הועיד אותו למטרה המזיקה, ולכן נשא אותו בשעת מעשה". הנאשם יכל להבין את הפסול שבמעשיו ולהמנע מהם בכל רגע ולא עשה כן. לא נודע על היתגרות מצד המתלונן.

בת"פ (שלום רח') 3995-06-12 מדינת ישראל נ' סלומון שלמה לוי (ניתן ביום 29.1.2014) הורשע הנאשם, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של איומים ותקיפה סתם בכך שאיים על אחר כי יהרוג אותו והכה בפניו במכת אגרוף.

נסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה לאחר קביעת מיתחם העונש ההולם לארוע בגינו הורשה הנאשם, אקבע את העונש המתאים לנאשם שמלפניי במיתחם העונש ההולם.

...

ברם, ידוע הוא כי אין בית המשפט כפוף להמלצות שרות המבחן בהיותו אמון על שקילת מכלול האינטרסים בענישה וסבורני כי מעשיו של הנאשם מקשות על אימוץ המלצות שירות המבחן (ראו: ע"פ 4833/07 אבו פנה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25.9.2007)).

בנסיבות דנא, סבורני כי ריצוי עונש מאסר על דרך של עבודות שרות יאזן נכונה בין האינטרסים השונים, יאפשר לנאשם מתן תרומה נרחבת מטעמו מצו של"צ בעבור החברה שנפגעה ממעשיו לצד פיצוי הולם למתלונן וענישה מרתיעה.

העונש המתאים לנאשם מכל הנתונים והשיקולים שפירטתי לעיל, באיזון ביניהם ובשים לב לפסיקה הנוהגת, סבורני כי מן הראוי להשית על הנאשם בשל העבירות שביצע, עונש כדלקמן: מאסר - מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, אשר תרוצה בביצוע עבודות שירות, לפי חוות דעת הממונה מיום 11.6.2014.