פסיקת פיצויים נמוכים על עגמת נפש בדיני עבודה

יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה הן: קיום חובה שמוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק, על פי פרושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה החקוקה שמוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק, והנזק הוא מסוג הנזקים שאליו נתכוון החיקוק; החיקוק, לפי פרושו הנכון לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין [ראו למשל: ע"א 313/08 נשאשיבי ואח' נגד רינאווי ואח', מתאריך 01/08/2010] בעניינינו, התובעת עותרת לפצוי בעד נזק לא ממוני, ואכן חשיפה לעישון עלולה לגרום לפרט נזקים לא ממוניים, בין היתר עוגמת נפש, חוסר נוחות, ורגשות שליליים שנלווים לחשיפה כפויה לעישון, שעל פי דיני הנזיקין הם ראשי ניזקי בני פיצוי.

הלכה היא כי: "בעת פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש אין לקבוע את סכום הפצוי לפי שכרו של העובד. עגמת הנפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לנזק הממוני, אם בכלל. לא מן הנמנע כי לא ייגרם נזק ממוני אך תיגרם עגמת נפש. זאת ועוד, צערו של עובד המשתכר שכר גבוה, אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך." (ע"ע 43380-06-11 פלוני – אלמונית, [פורסם בנבו] מתאריך 09/12/2014; ע"ע 23402-09-15 ברד – קנסטו בע"מ, [פורסם בנבו] מתאריך 28/02/2017).

כמו-כן, יש לקחת בחשבון את הסבל, עוגמת הנפש והתסכול המשמעותיים שנגרמו לתובעת בעקבות תרבות העישון במקום העבודה, כפי שהם ניכרים מטענותיה ומעדותה, ואת הפגיעה בכבודה, שכוללת את זכותה לשלמות גופה - אלו בהחלט מצדיקים פסיקת פיצוי משמעותי.

...

מכאן, ממילא נשמט הבסיס תחת טענת קיזוז זו – אשר נדחית בזאת.

דיון והכרעה – מאחר שהטענה כי אישורי המחלה הוצאו שלא כדין נדחתה לעיל, הרי שיש לדחות אף את טענת הקיזוז דנא, וכך אנו מורים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, כך שאנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי לא ממוני בסך של 35,000 ₪, אשר ישולם תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בעקבות כך נקבע בפסיקה עקבית של בתי הדין האיזוריים כי במקום בו נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק, שהוא כאמור בעל אופי עונשי, נדחה הרכיב של פיצוי בגין עגמת נפש משום שמדובר בכפל פיצוי (שלי אביב ייני, פיצויים עונשיים סמויים בגין פיטורים שלא כדין המהוים הפרת חוזה עבודה, מחקרי משפט לא, התשע"ח – 2018, 449, 472 הערת שוליים 127 והפסיקה המאוזכרת בה (להלן – אביב ייני)) דומה שהבסיס לאופי העונשי של פיצוי בגין נזק לא ממוני נובע מבחינת היתנהגות הצד המפר שנהג בחוסר תום לב, תוך הפרת חובת אמון ובמידה מסוימת.

עם זאת נעיר, כי לא היה מקום לבסס את הפצוי בגין נזק לא ממוני על עגמת הנפש שנגרמה למעסיקים וכי קביעת בית הדין האיזורי, בהסתמך על פסקי דין של בתי דין איזוריים, לפיה פסיקה בגין עגמת נפש נכונה "דוקא בנסיבות שבהם קיימת אי בהירות, כמו במקרה שלפנינו, בדבר סכומי הכסף המדויקים שנגנבו, אף שלא היתה מחלוקת שגניבה היתה גם היתה", אינה מובנת מאליה והיא מוקשת כאשר המעסיק הוא חברה אשר "כעקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש" (ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישרטליפט י.מ.ש אילן ניהול והשקעות בעמ', פ"ד מו(3) 350, 359 (1992)).

כתנאי לקבלת פיצוי בגין הפרת חוזה, נידרש איפוא תובע הפצוי להוכיח ארבעת אלו: קיומו של נזק; קשר סיבתי בין הפרת החוזה לבין הנזק; אפשרות צפיה של הנזק על ידי המפר וכן, כפי שפורש בפסיקה, גם דרישה להוכחת שיעורו של הנזק (וראו: גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים – התרופות (תשס"ט) (נבו הוצאה לאור) (להלן – שלו-אדר), עמ' 295).

כך, כאשר ביקש בית דין זה לבסס אמות מידה אחידות לפצוי בגין נזק לא ממוני בגין פגיעה בזכות השימוע, הבחין בין הנזק הממוני האפשרי הנובע ממנה (לדוגמא, הפסד שכר) לבין הנזק שאינו ממוני ולגבי האחרון קבע כי "עגמת נפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לנזק הממוני, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך" (ע"ע (ארצי) 27600-10-11 דר' גרשון אהרונוב – המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון (22.12.2015).

...

על יסוד טעמים אלו, אני מצטרפת לקביעתו של חברי השופט סופר, לפיה יש לקבל את הערעור על פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ולקבוע כי אין לחייב את העובד בפיצוי כאמור.

נציגת ציבור (עובדים), גב' שרה זילברשטיין היפש מצטרפת לחוות דעתו של השופט סופר בנושא שיעור הפחתת פיצויי הפיטורים והרכיבים הנוספים למעט בנושא הפיצוי הלא ממוני בו אני מצטרפת לחוות דעתה של השופטת אופק לפיה יש לדחות את הערעור.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב הערעור מתקבל בנושא פיצויי הפיטורים.

על פי הפסיקה ישנה חזקה שהרישום בתלושי השכר משקף את מהות התשלום ומי שמבקש לטעון אחרת, עליו נטל ההוכחה; שנית, הנתבע הודה שהוא לא ערך עם עובדיו הסכם העסקה ולא מסר להם הודעה על תנאי העבודה כדין (עמ' 22, ש' 13 לפרוטוקול); שלישית, הנתבע טען שלא היה צורך בהסכם כתוב כיוון שתלוש השכר שיקף את זכויות העובדים על בוריין (עמ' 22, ש' 4 לפרוטוקול).

יחד עם זאת, כיוון שהמחלוקת לגבי השכר היא לגבי תקופה מצומצמת שלפני פרוץ מגיפת הקורונה, אנו סבורים שיש להעמיד את הפצוי בגין רכיב זה על הצד הנמוך יותר.

התובעת נצרכה לרדוף אחר הנתבע עד לקבלת תשובה ממנו וזאת כאשר מדובר במשרד עורכי דין העוסק, בין היתר, בדיני עבודה.

סוף דבר על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה; סך של 16,700 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת; סך של 35,500 ₪ השלמת פצויי פיטורים; סך של 402 ₪ בגין אי תשלום דמי הבראה; סך של 4,968 ₪ פדיון דמי חופשה; סך של 30,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין ועגמת הנפש.

...

יחד עם זאת, כיוון שהמחלוקת לגבי השכר היא לגבי תקופה מצומצמת שלפני פרוץ מגפת הקורונה, אנו סבורים שיש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על הצד הנמוך יותר.

סוף דבר על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה; סך של 16,700 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת; סך של 35,500 ₪ השלמת פיצויי פיטורים; סך של 402 ₪ בגין אי תשלום דמי הבראה; סך של 4,968 ₪ פדיון דמי חופשה; סך של 30,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין ועגמת הנפש.

הנתבע ישלם לתובעת בנוסף הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

בעקבות כך נקבע בפסיקה עקבית של בתי הדין האיזוריים כי במקום בו נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק, שהוא כאמור בעל אופי עונשי, נדחה הרכיב של פיצוי בגין עגמת נפש משום שמדובר בכפל פיצוי (שלי אביב ייני, פיצויים עונשיים סמויים בגין פיטורים שלא כדין המהוים הפרת חוזה עבודה, מחקרי משפט לא, התשע"ח – 2018, 449, 472 הערת שוליים 127 והפסיקה המאוזכרת בה (להלן – אביב ייני)) דומה שהבסיס לאופי העונשי של פיצוי בגין נזק לא ממוני נובע מבחינת היתנהגות הצד המפר שנהג בחוסר תום לב, תוך הפרת חובת אמון ובמידה מסוימת.

עם זאת נעיר, כי לא היה מקום לבסס את הפצוי בגין נזק לא ממוני על עגמת הנפש שנגרמה למעסיקים וכי קביעת בית הדין האיזורי, בהסתמך על פסקי דין של בתי דין איזוריים, לפיה פסיקה בגין עגמת נפש נכונה "דוקא בנסיבות שבהם קיימת אי בהירות, כמו במקרה שלפנינו, בדבר סכומי הכסף המדויקים שנגנבו, אף שלא היתה מחלוקת שגניבה היתה גם היתה", אינה מובנת מאליה והיא מוקשת כאשר המעסיק הוא חברה אשר "כעקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש" (ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישרטליפט י.מ.ש אילן ניהול והשקעות בעמ', פ"ד מו(3) 350, 359 (1992)).

כתנאי לקבלת פיצוי בגין הפרת חוזה, נידרש איפוא תובע הפצוי להוכיח ארבעת אלו: קיומו של נזק; קשר סיבתי בין הפרת החוזה לבין הנזק; אפשרות צפיה של הנזק על ידי המפר וכן, כפי שפורש בפסיקה, גם דרישה להוכחת שיעורו של הנזק (וראו: גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים – התרופות (תשס"ט) (נבו הוצאה לאור) (להלן – שלו-אדר), עמ' 295).

כך, כאשר ביקש בית דין זה לבסס אמות מידה אחידות לפצוי בגין נזק לא ממוני בגין פגיעה בזכות השימוע, הבחין בין הנזק הממוני האפשרי הנובע ממנה (לדוגמא, הפסד שכר) לבין הנזק שאינו ממוני ולגבי האחרון קבע כי "עגמת נפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לנזק הממוני, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך" (ע"ע (ארצי) 27600-10-11 דר' גרשון אהרונוב – המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון (22.12.2015).

...

על יסוד טעמים אלו, אני מצטרפת לקביעתו של חברי השופט סופר, לפיה יש לקבל את הערעור על פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ולקבוע כי אין לחייב את העובד בפיצוי כאמור.

נציגת ציבור (עובדים), גב' שרה זילברשטיין היפש מצטרפת לחוות דעתו של השופט סופר בנושא שיעור הפחתת פיצויי הפיטורים והרכיבים הנוספים למעט בנושא הפיצוי הלא ממוני בו אני מצטרפת לחוות דעתה של השופטת אופק לפיה יש לדחות את הערעור.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב הערעור מתקבל בנושא פיצויי הפיטורים.

לעניין סוגיית גובה הפצוי בגין אי מיצוי חובת השימוע נקבע בפסק דין ברד, כי "הפצוי בגין נזק שאינו ממוני נועד לפצות את העובד על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב כך שהמעסיק הפר את חובת תום הלב כיוון שלא ניתנה לעובד היזדמנות הוגנת להשמיע טענותיו טרם פיטוריו. ..... ביחס לפצוי בגין נזק שאינו ממוני נקבע כי "עגמת נפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לנזק הממוני, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך ..... במסגרת זו ניתן לשקול מיגוון שיקולים, אשר מבלי להתיימר למצותם, כוללים: עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי (לענין בחינת מהותיות הפגם ראו: ענין אורן; ענין אהרונוב פיסקה 63); אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות (ראו ענין פלונית וענין אורן); האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית, שכן החומרה המהותית הקיימת במקרה בו עילת הפיטורין אינה עניינית משליכה גם על תוצאת החומרה שבאי שמירה על זכויותיו הדיוניות של העובד טרם פיטוריו; משך תקופת העסקת העובד; גילו של העובד (ראו ענין אהרונוב פיסקה 63) ; האם נפל דופי גם בהתנהגות העובד (ראו ענין פלונית פיסקה 42) ועוד". בנסיבות העניין אנו סבורים, כי יש מקום לפסיקת פיצוי בגין פיטורים בהעדר שימוע בסך של 10,000 ₪ וזאת מאחר שמחד לא נערך שימוע כדין לאחר שהמו"מ לעניין הסכם הפשרה לא עלה יפה, לא נשמעו טענותיו של התובע, מונה לו מחליף (עדות מר לברן בעמ' 23 שורות 14-23) ותקופת הקשר בין הצדדים ומאידך, התובע ידע על כוונת האגוד לפטרו, נערך מו"מ בין הצדדים ולמרות שבמועד משלוח מכתב בא כוחו ביום 1.4.23 התובע טרם קיבל מכתב פיטורים, הוא לא עמד על קיום שימוע כדין.

במסגרת זו נקבע, כי: "נקודת המוצא היא שיש לפסוק פיצוי שכזה ושהנטל לשכנע כי אין להטילו מוטל על המעסיק". לצורך כך ניתן להביא בחשבון את העובדה ש"במקרה הרגיל גלומות בהכרה במועסק כעובד זכויות בעלות ערך כלכלי שאינן ניתנות לכימות, כגון מיגבלות על פיטורים וזכויות נוספות שאינן ממוניות (האפשרות לקידום, בטחון תעסוקתי, הישתלבות חברתית במקום העבודה וכדו') וכן זכויות הנגזרות מהמטרות אותן דיני העבודה באים לקדם .

...

בנסיבות המקרה שלפנינו בעת שקילת שיעור הפיצוי הלא ממוני, שקלנו את העובדה כי לא הוכח בפנינו שהתובע פנה לאיגוד במהלך תקופת הקשר והתלונן על מעמדו אף לא בעת המעבר מהתקופה הקבלנית לתקופת העבודה כשכיר; איננו סבורים, כי האיגוד נהג בחוסר תום לב (אנו סבורים שהתובע ידע בעת ההתקשרות עם האיגוד כי ייתכן שלמרות הגדרת מערכת היחסים בין הצדדים כיחסי קבלן מזמין שירות, מדובר ביחסי עבודה וזאת לנוכח ההליך שהתנהל מול ערוץ 5); איננו סבורים, כי האיגוד סבר שמעמדו של התובע הינו של עובד לאורך התקופה הקבלנית ואנו סבורים, כי האיגוד שגה בתום לב בסיווג ההתקשרות; לא מצאנו, כי כלל הנסיבות מצביעות על ניצול חולשה של התובע שנועד לשלול ממנו זכויות עבודה.

סוף דבר: התביעה כנגד האיגוד התקבלה בחלקה.

לעניין גמול עבור עבודה בשעות נוספות בתקופת העבודה כשכיר הצדדים יגישו תחשיבים כאמור לעיל בתוך 30 ימים ולאחר מכן יינתן פסק דין משלים לעניין רכיב תביעה זה. לא מצאנו מקום לפסיקת פיצויי הלנה מאחר ולטעמנו התגלעה מחלוקת של ממש וטעות כנה באשר לעצם החוב ו/או גובהו.