פסיקת פיצויים לעובד למרות שהטענות התגלו בחלקן כשקריות

מצאנו מקום לציין כי התובע מלין על אי גילוי חלק מדוחות הנוכחות, אשר לטענת הנתבעת לא ניתן לשחזרם בשל שריפה שארעה, אולם טענה זו איננה רלוואנטית שכן לא נטענה טענה שהנתבעת לא שילמה את שעות העבודה לתובע (התובע טען שקבל את שכרו על פי מכפלת שעות עבודה): "לשאלת ביה"ד - מה שמופיע בשורה התחתונה קיבלת, אני משיב, שכן. (העד מצביע על הנטו). זה מה שהייתי מקבל." (עמ' 8 לפ' שורות 14-13 לעדות התובע) נוכח האמור לעיל, לא מצאנו חשיבות לכך שב"כ הנתבעת אמרה בישיבת קדם המשפט כי המסמכים המקוריים הם בידי הנתבעת והעד מטעם הנתבעת סבר כי הוצגו המסמכים המקוריים.

בפסיקה נקבע כי אם במהלך תקופת העבודה המעסיק הפר את זכויותיו של העובד באופן קבוע, חרף העובדה שהעובד לא העלה טענה בעיניין זה בסמוך להתפטרותו, מסיבות שונות (אי ידיעה על זכויותיו, חשש לאבד את מקום עבודתו וכדומה), העובד זכאי להתפטר על פי סעיף 11 לחוק פצויי פיטורים ואין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו.

רכיב תביעה זה התבסס בלעדית על טענה תיאורטית של התובע לפיה תלושי השכר שנמסרו לו נערכו באופן שקרי כך שישקפו תשלום זכויות שבדין, כאשר בפועל הוסכם בין התובע לנתבעת על שכר שעתי גבוה יותר, אשר שולם לו במכפלת השעות שעבד מבלי שנלוו לו תשלומים בגין אותן זכויות.

...

אי לכך, אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה התובע חתם על הנספחים שצירפה.

סיכומם של דברים: נדחית דרישת התובע לתשלום בגין פיצויים בדין מפוטר, בשל אי תשלום זכויות קוגנטיות.

נדחית דרישת התובע לתשלום פיצוי בגין עבירות על חוק הגנת השכר.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: 991 ש"ח בגין הפרשי דמי הבראה.

דיון והכרעה נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי התובע לא דייק כאשר טען, שהופתע לגלות במהלך שיחת השימוע כי מר גוטשטיין היתקבל לעבודה כמנהלו, אולם מנגד שוכנענו כי ההחלטה על פיטורי התובע התקבלה עוד בטרם זומן התובע לשיחת השימוע וודאי בטרם קיומה של זו האחרונה כאשר ברור היה לנו, ששיחת השימוע עצמה היתנהלה מן השֹפה לחוץ ולא היה בה כדי לשנות את החלטתה של הנתבעת.

(ע"ע (ארצי) 76/06 (2008)) גם בפסק הדין בענין ע"ע (ארצי) 300048/98 עובדיה סימן – היסתור בע"מ (2002) קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי למערער שולם שכר שהוא חלק מהפדיון ועל כן, בהתאם לתקנה 9 לתקנות פצויי פיטורים יש לראות בתשלום כ"עמלה" המהוה חלק מן השכר הקובע.

מאחר והתובע העמיד את השכר הקובע לצורך חישוב הפצוי הנתבע על ידו על 12,000 ש"ח, אף שלכאורה האריתמטיקה המדויקת מלמדת כי שכרו הקובע צריך היה לעמוד על 12,824 ש"ח ומשאין לפסוק לתובע יותר מכפי שתבע, נעמיד אף אנו את השכר הקובע לצורך קביעת גובה הפצוי על 12,000 ש"ח. לאור קביעתנו זו, שיעור הפצוי אותו מחויבת הנתבעת לשלם לתובע בגין פיטורים של כדין עומד על 18,000 ש"ח. טענת הקזוז כפי שציינו בפתח פסק הדין, בין התובע למנכ"ל הנתבעת "הוסכם...כי התובע לא יתייצב עוד לעבודתו עד למועד סיום העסקתו (26.9.2015) אולם זאת בתנאי שהתובע יגיע במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, בתיאום מראש, לפרק זמן של יום עד שלושה ימים של חפיפה לתפקידו" (ר' סעיף 14.1 לתצהיר מנכ"ל הנתבעת; סעיף 10.5 לכתב ההגנה) (הדגשה שלי – י.ז.ג).

...

אבל אני מאשר שהיה פעמיים או שלוש.

לא נעלם מעינינו חוסר המוטיבציה של התובע לבצע חפיפה אלא, שבהנתן שההסכמות בין הצדדים, עליהן לא היתה מחלוקת ולאור קביעותינו כאמור לעיל, נדחית טענת הקיזוז של הנתבעת.

לסיכום הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה 18,000 ש"ח. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 10,000 ש"ח אשר תשולמנה אף הן בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

התובעת שמה יהבה בארבעה פרסומים אותם שלח הנתבע, ולשיטתה המדובר בפרסומים המהוים לשון הרע כנגדה, כדלקמן: פירסום ראשון - ביום 12.08.2015 שלח הנתבע הודעת דוא"ל לנציגי הקבלן, אשר הכפיש והעלה שקרים על התובעת, בה נטען, בין היתר, כי רהיטי דורון הנה "ספק המשקר את הלקוחות שלה" (נספח ב' לתצהירו של מר טייכמן).

כאשר סמר אמר כי מדובר ב"טרמיטים", הנתבע התריע על כך, והדבר נעשה בתום לב. מה גם, שסמר לא הוזמן לעדות על-ידי התובעת, למרות שבא-כוחה אמר שהוא רוצה לחקור אותו.

על הממצאים הצדדים לא חלקו, ועל כן בית-המשפט חייב את רהיטי דורון בעלות תיקון המגירה בסך של 500 ₪ בלבד.

האמירה בהודעת ה- S.M.S "זבל של חברה" היא אמירה בוטה אשר לא משתמעת לשני פנים, ובנוסף יש בה אמירה הקובעת כי התובעת סיפקה ארונות עם "טרמיטים". טענות הנתבע כי בארון התגלו טרמיטים, הנה אמירה קשה, אשר בהחלט יכולה לפגוע קשות בחברה שעיסוקה בהכנת ואספקת רהיטים מעץ, במיוחד שאמירות אלה מופנות לקבלן עימה עובדת התובעת, ויש בהן כדי להשפיע על מוניטין ותדמית התובעת כלפי הקבלן עמו יש לה היתקשרות עסקית.

בנוסף לאמור ציינה הפסיקה לא אחת, את הדואליות העומדת ביסוד שיעור הפיצויים אשר יש להעניק לניזוק בשל עוולת לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה בכך ששמו הטוב נפגע ללא כל הצדקה, ותיקון העוולה במגמה להשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו באמצעים הוגנים וראויים; (ב) לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר.

...

יוצא אפוא, שהחוק מכיר גם בתאגיד כמי שעלול להיות נפגע מחמת פרסום לשון הרע.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע פרסם לשון הרע כנגד התובעת.

הנתבע לא יכול לחסות בצילן של טענות ההגנה אותן העלה – "הגנת תום הלב" ו"הגנת אמת הפרסום", דין טענות אלה להידחות.

כך קבע בית המשפט העליון גם במקרה אחר (דנ"א 2121/12 פלוני נ. ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.2014) בפיסקה 32 לחוות דעת כב' הנשיא (כתוארו אז) אשר גרוניס) – "לצורך הגנה זו, אין זה משנה האם הפירסום נחזה בתחילה לאמת ורק לנוכח מידע שנתגלה לאחר מכן נתברר כי לא כך הדבר, או שמא מלכתחילה היה ידוע כי מדובר בפירסום כוזב. בשני המקרים, בעת המשפט ידוע כי הפירסום אינו נכון ועל-כן אין מקום כי מפרסמו ייהנה מהגנת אמת הפירסום. הדגש במסגרת הגנת אמת הפירסום הוא לא על הדרך, אלא על התוצאה – פירסום המשקף את האמת כפי שהייתה במועד שבו נעשה הפירסום. זאת, על בסיס מכלול הראיות, אף אם חלקן נתגלו או נוצרו לאחר מועד הפירסום. אם אין זה המצב, הרי שאין מקום להחיל את ההגנה. הגנה זו איננה מתעניינת בהלכי הרוח או בתום לבו של המפרסם ... כפי שיובהר להלן, מודעותו, בכוח או בפועל, של המפרסם לראיות החדשות ואמונתו כי הפירסום נכון עשויות להיות בעלות משקל לעניין הגנת תום הלב. בנוסף, הדבר עשוי להלקח בחשבון בעת גזירת הדין או פסיקת פיצויים (ראו, סעיף 19(2) לחוק). לשיקולים אלה אין מקום בעת בחינת התקיימות הגנת אמת הפירסום." על מנת להפיס את הדעת אומר גם כי בסעיף 6 לפסק הבורר מובאות טענות הנתבע בתצהירו אשר הוגש במסגרת הליך הבוררות, על פיהן כלל לא ידע באופן אישי מה סוכם עם התובע ועל כן אין הוא יכול לטעון אפילו לתום לב ביחס לטענה כי סוכם עם התובע סיכום שונה מזה לו טען הלה מאחר שכלל לא ידע מה סוכם עימו.

אין ספק כי בדברים אלה עולות לכאורה טענות אישיות כבדות משקל כנגד הנתבע, הגם שאין הצדדים חלוקים על העובדה שמי שחב כספים לתובע לא היה הנתבע אישית אלא הקבוצה, אולם למרות זאת אינני מקבל את הטענה כי מדובר בלשון הרע נגדו.

פסקי דין אשר ניתן להשוות אליהם מקרה זה במידת מה הנם למשל: ת"א (צפת) 24245-08-13 עו"ד אלי סגל נ. סורין שפר (3.4.2016) שם נטען כלפי התובע, שהנו עו"ד, ע"י הנתבע כי שיקר אותו ורימה אותו ונפסק פיצוי בסך 25,000 ₪, ת"א (שלום ת"א) 34558-09-10 עו"ד ידידיה לוונטהל נ' רפאל מרובקה (22.5.12) שבו נפסק פיצוי של 25,000 ₪ במקרה בו הוטח בעו"ד בבית כנסת בפני ציבור המתפללים כי הוא גנב וכי אסור להתפלל עמו במנין, ת"א (שלום חיפה) 10533-09-09 ימית י.פ. סוכנות לביטוח 1996 בע"מ ואח' נ. אבנר מכטינגר (19.1.2012) שם הטיח הנתבע בתובעים כי רימו אותו וגנבו לו שיקים וכי משרדם משרד של זבלים, מסריח וקללות נוספות נפסק פיצוי בסך 20,000 ₪ לשני נפגעים.

...

אשר לאפשרות של מתן צו לפרסום הכחשה, לאחר שחלף כבר פרק זמן של כשנתיים מאז פרסום הכתבה נושא תובענה זו ולאחר שפורסמה כבר הודעת תיקון והתנצלות, גם אם באופן חלקי, לפני מספר חודשים, סבור אני כי פרסום נוסף בנושא רק יעורר מחדש ענין שכבר נשכח ואין בו כל תועלת.

סיכום לאור כל האמור לעיל ולאחר שנקבע כי הנתבע פרסם לשון הרע כנגד התובע ולא עומדות לו ההגנות להן טען, אך מבין שני מרכיביו הפוגעניים של הפרסום אני מתייחס אל אחד כגידוף בעלמא, אשר גם אם מכוער הוא אינו ראוי בהכרח לסעד של פיצוי על פי החוק, נותר להכריע בשאלת גובה הפיצוי בגין האשמות הנתבע את התובע בנוכלות, סחיטה, גניבה ושקר.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים אשר נקבעו בפסיקה לענין גובה הפיצוי ביחס למקרה זה אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי כולל בסך של 30,000 ₪.

טענות הנתבעת בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובע התגלה כלא אמין בין היתר לאור העובדה כי הוכח שלא שהה במילואים או בחופשת מחלה (אשר האישור הוצא כ-7 חודשים לאחר פיטוריו והוא אף לא טען בזמן אמת כי הוא שוהה בחופשת מחלה) וכל מטרתו היתה לדחות את מועד השימוע לאחר תאריך 31.5.15; כי התובע דיווח נוכחות בימי רביעי על אף כי במועד זה לכאורה שהה לכאורה במילואים; כי התובע סרב להמציא את הנתונים בדבר הכנסותיו לאחר פיטוריו ובדבר הנזקים שלכאורה נגרמו לו ולא בכדי; כי התובע לא עשה דבר למען הקטנת נזקיו כנטען על ידו ולא פנה כלל למשרד החינוך לאחר פיטוריו אשר לכל המאוחר נעשו ביום 31.5.15; אשר לטענה לפיטורי התובע שלא כדין - טוענת הנתבעת כי פיטוריו של התובע היו כדין לאחר שתפקידו התייתר וחרף פיטוריו ביכרה היא להעבירו לתפקיד אחר כרכז פנימייה באותם התנאים ובאותו השכר.

לטענת הנתבעת ביצעה לתובע שימוע כדין בדבר ניודו לתפקיד כאמור אולם התובע עשה ככל שביכולתו על מנת להיתחמק מהשימוע, כאשר לכל המאוחר הובהר לו ביום 19.5.15 כי תפקידו עתיד להתייתר והטעמים לכך והוא כבר בשיחה זו הבהיר כי הוא אינו מעוניין בתפקיד זה. לטענתה התובע לא התייצב לשימוע, על אף כי אישר דרך הדואר האלקטרוני את התייצבותו לשימוע, ותחת זאת בחר לשלוח מכתב בו הוא משתלח במנהליה של הנתבעת וטוען טענות שקריות.

ביום 9.8.2017 הגישה הנתבעת בקשה למחיקת סעיפים מסיכומי התובע שכן לטענתה התובע הרחיב חזית בסיכומיו בטענותיו כדלקמן: טענת התובע לנוהג לפיו אין לפטר עובד לאחר 31.5.15 או בדבר יישום תקנון שירות עובדי ההוראה גם על עובדי פנימייה; טענת התובע בדבר הסכם מחייב לתקופה קצובה שמכוחו על הנתבעת לשפותו בפצוי השווה לשכר אותו היה אמור להרויח אותה שנה; הטענה כי פיטוריו היו חלק ממהלך מתוכנן להפטר מהתובע כמו מעובדים נוספים ולפיכך עילת פיטוריו אינה כדין; הטענה כי הליך הניוד שהוצע לו היה מלאכותי ונועד להוות כסות לרצון הנתבעת לפטרו; טענת התובע כי ביצע פעולות להקטנת ניזקו – טענה העומדת בנגוד מוחלט לטענתו בסעיף 33 לתביעתו; טענת התובע כי על הנתבעת לשפותו בגין הפסד שכרו כעובד הוראה; טענת התובע כי אין להתייחס לפעילותו כעצמאי; טענת התובע כי הנזקים שנגרמו לו עקב כך שהפסיד אפשרותו לחזור למשרד החינוך; התובע הגיש תגובתו כאשר עיקר טענותיו היו כי הטענות שהועלו בסיכומיו ונטען לגביהן כי הן מהוות הרחבת חזית בחלקן הן טענות משפטיות אשר אינן בבחינת הרחבת חזית ונובעות מהעובדות שהוכחו; חלקן פירוט לשנטען בכתב התביעה וחלקן בכלל הועלו על ידי עדי המשיבה כך שלא ניתן לטעון להרחבת חזית.

תביעתו של התובע לפצוי בגובה 12 משכורות אינה הולמת את פסיקת בתי הדין לעבודה ובשים לב לתקופת עבודתו כמו גם לשיחות שנוהלו עמו קודם לשימוע ולהתנהלותו כפי שפורטה לעיל לא מצאנו כי יש לפסוק מעבר לאמור לעיל לרבות בגין רכיב עגמת הנפש כפי שנתבע על ידי התובע, אשר אף מהוה כפל פיצוי בגין אותן טענות עובדתיות.

...

תביעתו של התובע לפיצוי בגובה 12 משכורות אינה הולמת את פסיקת בתי הדין לעבודה ובשים לב לתקופת עבודתו כמו גם לשיחות שנוהלו עמו קודם לשימוע ולהתנהלותו כפי שפורטה לעיל לא מצאנו כי יש לפסוק מעבר לאמור לעיל לרבות בגין רכיב עגמת הנפש כפי שנתבע על ידי התובע, אשר אף מהווה כפל פיצוי בגין אותן טענות עובדתיות.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 22,000 ₪ בגין פגם בשימוע.

בנסיבות שתובע שעבד פחות משנה מגיש תביעה העולה על רבע מיליון ש"ח והסעד שנפסק לזכותו הוא נמוך משמעותית, מצאנו כי המדובר בנסיבות חריגות המצדיקות פסיקת הוצאות לטובת הנתבעת שנאלצה להתגונן מפני תביעה מנופחת ומופרזת.