פסיקת פיצויים למרות שהעובדת בכלל לא הייתה בהריון

בית הדין הארצי שב ושנה בפסיקתו, וגם מן העת האחרונה (ע"ע (ארצי) 29196-11-17 דוקטור – קלינור שירותים לישראל בע"מ (25.3.2019)), כי זכאות העובד לפצויי פיטורים על פי סעיף זה, מותנית בהוכחת שלושה יסודות מצטברים: הוכחת ההרעה המוחשית או "הנסיבות האחרות"; הוכחת הקשר הסיבתי שבין ההתפטרות ממקום העבודה ובין ההרעה או הנסיבות האחרות דלעיל; ומתן התראה למעסיק בפרק זמן סביר קודם ההתפטרות (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 26706-05-11 שבתאי – טכנובר בע"מ (10.6.2013); ע"ע (ארצי) 54365-12-11 יעקובשוילי – נוף-ים ביטחון בע"מ (28.12.2014)).

בכלל זה זכאית התובעת גם לצוו ההצהרתי לו עתרה, ולפיו כל הסכומים שנצברו בפוליסה בחברת מגדל על חשבון פצויי הפיטורים עומדים לזכות התובעת, שייכים לה, ועל מגדל לשחרר אותם לזכותה, בכפוף להוראות רשות המיסים.

בצו ההרחבה אין היתייחסות לתקופת שמירת הריון, עם זאת נראה כי אותו הגיון חל גם על תקופה זו. בנסיבות אלה יש להביא בחשבון הזכאות לדמי הבראה גם את התקופות שבהן שהתה התובעת בשמירת הריון ובחופשת לידה ולכן מקובל עליי התחשיב שערך רו"ח בחבוט.

פיצוי מכוח חוק הגנת השכר על פי התובעת, השינויים בתלושי שכרה בהיקפי משרתה, אשר לא תיאמו את המציאות; הפער בין 'ימי הנוכחות' לבין הרישום בכל הנוגע לניצול ימי חופשה; החודשים הארוכים בהם מופיעה בתלוש השכר הסיפרה "0" ימי עבודה (החודשים ספטמבר 2012 – פברואר 2014), על אף שאין זה מצב הדברים; העובדה שלעתים נרשם כי בסיס שכרה חודשי ובאחרים יומי, על אף שמעולם לא הייתה עובדת יומית.

כך החל מחוד ספטמבר 2012 נרשם בתלושים כי היא עובדת יומית, למרות שהיא עובדת במשכורת, זאת בנגוד לדרישות התוספת לחוק הגנת שכר, שבה מפורטים הפרטים שעל תלוש שכר לכלול.

...

איזון בין השיקולים האמורים מוביל למסקנה כי הפיצוי הראוי בנסיבות העניין הוא 5,000 ₪.

סוף דבר – על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה.

בנסיבות אלה החלטנו להסתפק בחיוב הנתבעת בשכר טרחת באות כוח התובעת ובהוצאות בסכום כולל של 15,000 ₪.

למרות טענתו של מר תשובה כאילו לא ידע על החלטתה של גב' בזיני, מקובלת עלינו עדות גב' בזיני על פיה באותו יום או למחרת דיווחה למר תשובה על שיחותיה עם המועמדים וגם עידכנה אותו בנוגע לדחייה שדחתה את התובעת- "ש. את בשלב הזה שזימנת את התובעת ובסופו של דבר החלטת לפסול את המועמדות שלה כי חשבת שהיא בהיריון, אמרת למר תשובה? מתי דיווחת לו?

בשקילת גובה הפצוי אנו שוקלים מחד את תשובתה של גב' בזיני לתובעת "קודם כל אם יש הריון באופק אז אנחנו נוותר", העובדה כי המקרה דווח למר תשובה אשר לא נקט בכל פעולה טרם הגשת התביעה על מנת לתקן את המצב מנגד התרשמנו שהתובעת לא הייתה מעוניינת במשרת המזכירה שהוצעה לה על ידי לישכת התעסוקה הן בשל כישוריה והן בהיותה דורשת עבודה ולכן פתחה את הודעת הדואר האלקטרוני בכך שהיא סובלת מבחילות בוקר.

...

מעדותו של מר תשובה בעלי הנתבעת, שוכנעתי שלא קיימת מדיניות של אפליה בהעסקת עובדים בחברה, אך יחד עם זאת השתהה בנקיטת פעולה כלשהי, לתיקון פעולתה של הגב' בזיני.

לסיכום - על דעת רוב חברי המותב, הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 15,000 ₪.

לאור כך שמרבית התביעה נדחתה מצאנו להעמיד את שכ"ט והוצאות הנתבעת על סך 3,000 ₪.

רביעית והעיקר, לדידו של דוד "כאשר נודע לי שהתובעת בהריון, קבלתי את הידיעה בהפתעה מוחלטת" ולאחר מחשבה קצרה החלטתי שאני רוצה לעזור לה ולתת לה היזדמנות נוספת להישתלב בעבודה, על אף שמבחינה כלכלית לא הייתה כל הצדקה כלכלית לנהוג כך. מצד אחד לא רציתי לפטר את התובעת בשל הריונה, ואילו מצד שני, על אף הרצון הטוב לא יכולתי להעסיק את התובעת באותם תנאי שכר משום שהעסקתה הייתה לא כדאית, ואף הפסדית.

לדעתנו, הטענות בדבר הכשלים בתפקודה של התובעת הועצמו והריונה של התובעת היוה שיקול בפיטוריה, אך לא הטעם הבלעדי לכך; ולא מן הנמנע, אילמלא הייתה התובעת בהריון, הרי שחרף אי שביעות רצון מלאה מתפוקתה ומקצועיותה, היתה ניתנת לתובעת היזדמנות נוספת לשפר את תיפקודה המקצועי, בתקופת הניסיון, בטרם התקבלה החלטה על פיטוריה.

בכל הנוגע לפצוי בגין הפסד דמי הלידה- בשים לב למכלול נסיבות העניין והטעמים עליהם עמדנו לעיל, לא מצאנו לפסוק לטובת התובעת פיצוי בגין הפסד דמי לידה (ראה עניין אלבר ארצי בו נדחה ערעור עובדת אשר הועסקה ארבעה חודשי עבודה ו-25 ימים (סע' 1 ו- 4 לפסק הדין) במסגרתו נתבקש בית הדין לקבל את ערעורה, שכן בית הדין האיזורי קיבל את טענתה כי פוטרה בשל הריונה ובנגוד לחוק שויון הזדמנויות, אך דחה את תביעתה ביחס לעילות הנוספות ובכלל זה לפצוי בגין הפסד דמי לידה (סע' 16 ו- סע' 81 לפסק הדין).

...

אשר על כן, התביעה בכל הנוגע לרכיב זה להידחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: 59.1 פיצוי בגין הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בסך של 33,000 ₪.

מר גליקמן מכהן כנציג ציבור בבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב ועדותו אושרה על ידי חרף היתנגדות התובעת.

ברקע, התובעת אשר היית העובדת של הנתבעת יצאה לתקופת שמירת הריון ולאחריה לחופשת לידה כחוק.

בית הדין חזר על הקביעה לפיה תכלית החוק הינה הרתעתית ביסודה ונאמר בין היתר כי: "יש לפיכך לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פצויי הלנה גבוהים - לרבות לעובדים אחרים של המעסיק - עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם". בעיניין המפד"ל נקבע בין היתר כי "יש טעם להרחיב את הגדרת "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" על מנת להעניק לבית הדין שיקול דעת בדבר שיעור ההפחתה, ותוך כדי כך להיתחשב במכלול נסיבות העניין".

רלוואנטית במידת מה בעיני, גם העובדה שהתובעת החלה לעבוד בעבודה חדשה מיד עם סיום העסקתה בנתבעת כך שגם לעניין יתרת הסכום לא התעורר בשום שלב חשש לפגיעה בזכות לקיום בכבוד או בכבודה של הנתבעת בכלל.

...

בהתאם לכך- אני דוחה את טענת התובעת כי היה על הנתבעת לשלם לכל הפחות את סכום השלמת הפיצויים במועד- שכן הסכום נקבע באופן סופי רק עם היוודע היתרות הצבורות ואין הצדקה לשלמו במנותק מטופס 161.

בהתאם לכל האמור אני סבור כי תכלית החקיקה- הצורך בהתרעת המעסיק, אינה חלה על ענייננו.

לאור כל האמור מסקנתי הנה כי אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי והתביעה נדחית אפוא.

לטענתם, הם הופלו לרעה מחמת גזע ומוצא, ועל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח, שלא היה בהתנהגותם מעשה מפלה כלפיהם, זאת בהתאם לסעיף 6 לחוק המקים חזקה, כי הנתבעים פעלו בנגוד לחוק בשעה שהסירוב להתיר את הכניסה לתובעים הייתה כנגדם .כמו כן, התובעים הפנו בכתב התביעה לסעיף 5(ב) לחוק, אשר עניינו פיצוי בלא הוכחת נזק, ובכלל זה טענו, כי מעשי הנתבעים כוללים השפלתם בדרך של הפליה והתנהגות המלווה בזדון, ועל-כן העמידו את תביעתם על סך של 100,000 ₪.

יתרה מכך, גרסת הנתבע דלעיל אינה מתיישבת עם גרסת אישתו הנתבעת, שכן זו העידה כי התובע בא וראה את המקום, היא יצאה אל התובעים ובעלה היה מאחוריה, ולשאלה אם הוא הגיע שיכור, מדוע הכניסה אותו לחדר, השיבה: "אני פשוט פחדתי ממנו, לא הייתה לי ברירה עד שבעלי יבוא" (שם: עמ' 35, שורה 20), ואף העידה: "...הוא ניכנס, ראה את החדר, צילם. הוא היה שיכור ואני פחדתי ממנו, הייתי בהיריון מיתקדם. בעלי היה מאחוריי, הוא ירד אליו, והוא התחיל את השיחה איתו" (שם, שורות 30-31).

בעוד שמעדות הנתבע משתמע, כי הוא ראה את התובע עם הגיעו למקום: התובע הישתולל בחניה עם הרכב, ירד מהרכב ונדף ממנו ריח של אלכוהול, התקרב לאישתו והחל לדבר איתה, מעדות הנתבעת עולה שלא כך פני הדברים, וכי היא זו שפגשה קודם את התובע, בעלה היה בכלל מאחוריה, והיא הכניסה את התובע לחדר למרות שהגיע שיכור משום שפחדה ממנו, ורק אז הגיע בעלה הנתבע ושוחח עם התובע.

לאחר ששקלתי את נסיבות הארוע בתיק דנא, ואת תחושת הביזוי והעלבון ועוגמת הנפש שנגרמה לתובעים בעקבות הארוע, שבמקום שיתארחו במקום וייהנו להם כפי שתכננו, סולקו מהמקום בבושת פנים, ונאלצו להתחיל לחפש מקום חלופי בשעת לילה מאוחרת, מצאתי לנכון לפסוק לכל אחד מהם פיצוי בסך של 10,000 ₪.

...

אין להכביר במילים אודות גרסה זו של הנתבע, אשר לא הועלתה כלל בתצהירו: ראייתו את התובע משתולל עם הרכב, התקרבות התובע לרעייתו וכו', כאשר איני מקבלת את טענת הנתבע, כי הוא חיכה לעדותו בבית-המשפט בכדי לפרט/להסביר את גרסתו וכיוצ"ב, ויש להניח, כי לו היו דברים בגו, היה מעלה זאת כבר במסגרת תצהירו.

שכן מה לי, לשם הדוגמא, הטענה שהועלתה רק בחקירת התובעת ולא בתצהירה, כי הנתבעת עשתה להם סיבוב לראות את המקום (ראה: עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 8-11), שעה שלא נסתרה גרסתם, כי בסופו של דבר נכנסו לחדר.

לסיכום, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 10,000 ₪, בתוך 30 יום, שאם לא כן, סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.