פסיקת פיצויים למרות טענות כוזבות

לדבריה: "8. בכל תקופה עבודתי כאמור, עבדתי בין 12 – 14 שעות עבודה יומיות (למעט ימי ו' או ערבי חג, בהם עבדתי פחות שעות). נשלחתי על ידי הנתבעת לעבודה במקומות מרוחקים בשעות ערב מאוחרות ו/או בשעות בוקר מוקדמות (ויובהר כי אני אם יחידנית ומטפלת באימי החולה גם כן). הנתבעת "קבעה" לי ביקורות ובדיקות מבנים בימי שישי בשעות מאוחרות (לאחר שעות הצהריים) וללא כל היתחשבות – "כי אפשר היה" !! לא ניתנו לי דוחות השעות למרות בקשותי החוזרות ונישנות, דוחות שהוחזקו עד כה בידי הנתבעת ועל פי תלושי השכר שברשותי עולה כי שולמו שעות נוספות בגין 25 שעות בחודש בממוצע.

הטענות לעניין רישום כוזב בדוחות הנוכחות, אינן מאיינות את חובתו של המעסיק לוודא כי העובד ינצל ימי חופשה בפועל, ויקבלם בתשלום.

כך, לא הוצגה ראיה לגבי עלות השמוש החודשי ברכב של התובעת, עלות חודשית של דלקן, בטוחי רכב וכל כיו"ב. בהיעדר ולו ראשית ראיה באשר לגובה הנזק, לא ניתן לפסוק פיצוי בגין שימוש בציוד וברכב של הנתבעת לצורך ביצוע עבודות פרטיות.

...

עלות חוקר פרטי לא מצאנו לנכון לחייב את התובעת בתשלום ראש נזק זה. יחד עם זאת, בקביעת סכם הפיצוי כמפורט לעיל, נלקחה בחשבון גם סוגיה זו. סוף דבר תביעת התובעת מתקבלת כדלקמן.

הנתבעת תשלם לתובעת: א. דמי הבראה בסך 2,268 ₪.

במסגרת תביעת הנתבעת, תשלם התובעת לנתבעת פיצוי בסך 20,000 ₪, בצירוף הפריש הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בית הדין קבע לפיכך כי המבקש זכאי לתשלום בגין 4.68 ימי חופשה בסך 1,152 ש"ח. כן פסק בית הדין כי לא שוכנע כי המבקש נתן הודעה מוקדמת טרם הפסיק להתייצב לעבודתו ולכן בהתאם לתקופת העסקתו במשיבה ולהוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת), המשיבה רשאית לקזז משכרו עבור חודש פברואר 2020 שלושה ימי הודעה מוקדמת בסך של 738 ש"ח. כיוון שהמשיבה קזזה משכרו של המבקש 70 שעות עבודה בסך כולל של 2,153 ש"ח עליה להשיב למבקש סך של 1,415 ש"ח. בית הדין פסק כי נוכח מהות המחלוקת בין הצדדים לא מצא מקום לפסוק פצויי הלנה, וכי נוכח הפער בין הסכום הנתבע לסכום הפסוק אין צו להוצאות.

המבקש מוסיף וטוען כי טענת המשיבה לפיה לא ידעה על עזיבתו את העבודה היא טענה כוזבת, שעה שהוכח בבית הדין האיזורי כי למרות שהמבקש עבד אצל המשיבה לעד יום 31.1.2020 כבר ב 16.1.2020 דיווחה המבקשת לרשות האוכלוסין וההגירה על עזיבתו.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת בקשת רשות הערעור ולאחר שנתתי את דעתי על פסק הדין וכתבי הטענות בתיק בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף מבלי להידרש לעמדת המשיבה.

בית הדין האזורי ניתח בפסק דינו, המפורט ומנומק היטב, את נסיבות העסקתו של המבקש ואת ההלכות המשפטיות בסוגיה, ופסק כי "לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי הסכם העסקה ותלושי השכר אינם משקפים את הסכמת הצדדים". בין היתר צוין בפסק הדין כי המבקש "לא הציג כל ראיה" ממנה עולה שהובטח לו שכר יסוד בסך 35 ש"ח נטו לשעת עבודה ובנוסף תשלום עבור זכויות סוציאליות, כי לא הוכח שתלושי השכר כוללים רכיבים פיקטיביים, וכי המבקש בנסיבות התיק דנן "אף זכה לקבל תשלומים אשר נוכח תקופת עבודתו הקצרה לא מגיעים לו על פי דין". כן פסק בית הדין כי "לא שוכנעתי כי התובע נתן הודעה מוקדמת וזאת בהיעדר ראיה לתמיכה בטענתו". קביעות אלה ניתנו על ידי בית הדין לאחר שבחן בקפידה כל אחד מרכיבי התביעה ותוך התייחסות מפורטת להוראות הדין, צו ההרחבה בענף הבנייה, עדויות הצדדים וכלל הראיות בתיק.

סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית.

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיוידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להיתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.

בחינת התלונה ללישכת עורכי הדין מלמדת כי למרות הטענה הכוזבת כי התובע גרם לשבר ברגלו של הילד, לא מדובר בהאשמות חמורות במיוחד, לאור התאור של דחיפת דלת ולא תקיפה מכוונת.

...

אמנם טענה שם כי הילד רץ בבית מהפחד ונפל ובאותה נשימה טענה שם כי הילד נפל בבת הספר, אולם ניתן להחיל את ההגנה גם על טענה לא נכונה זו. אשר לתלונות שהוגשו ללשכת עורכי הדין ולמשטרה בנוגע לשבירת רגלו של בנה וכן האמירה בתלונה ללשכת עורכי הדין לפיה התובע "סוחט" אותה, מאחר ומדובר בעדות כבושה שלא נתמכה בבסיס עובדתי כלשהו ולאור הסתירות הרבות העולות מגרסאותיה של הנתבעת, לרבות ממצאי המשטרה כי אין לחקור בנושא והסרטון שהוצג, הנני קובע כי מדובר בתלונות שווא ועל כן הדברים מהווים לשון הרע.

סוף דבר הנתבעת טענה בתלונות ללשכת עורכי הדין ולמשטרה כי התובע דחף את דלת הבית ושבר את רגלו של בנה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.

אציין כי בנוגע לסעד החלופי שעניינו נזק ממשי שניגרם לתובעים 2-3 בשל הפירסום ,למרות הטענה כי הראיות בתיק מוכיחות את הנזק, לא נוכחתי בראיות שיש בהן כדי ללמד על גובה הנזק ועל האופן שבו ניתן לכמת את מידת הפגיעה והנזק הממשי שניגרם בפועל לתובעים 2-3 בשל הפירסום.

בת"א (אשד') 65208-01-18 סופה ביילין נ' צבי צור, פסק בית משפט השלום באשדוד פיצוי בסכום של 20,000 ש"ח בגין ייחוס כוזב של חשדות פליליים.

כן ניתן לציין פסק דין שניתן בתא (ת"א) 54456-03-18‏ ‏ עמרי ליפשיץ נ' משה מנור בו נפסק פיצוי בסכום של 100,000 ש"ח בשל פרסומים שייחסו לתובע עבירות פליליות בתחום מירמה, גניבה ומעילה בכספי ציבור וכן פסק דין שניתן בת"א (ת"א) 1701/94‏ ‏ אמליו פלוס נ' דינה חלוץ שבו נפסק פיצוי בסכום של 100,000 ש"ח בשל פירסום בעתון אשר ייחס לתובע גניבת מיליוני שקלים מכספי המדינה.

...

כמו כן ,עילות התביעה מכוח חוק המחשבים נדחות משלא מצאתי כי מתקיימת עילת תביעה בהיעדר קביעה של המחוקק כי עילות אלו מקימות עוולה אזרחית.

יתר עילות התביעה נדחו מהטעמים המפורטים לעיל במסגרת הדיון.

נוכח התוצאה שאליה הגעתי לפיהן התביעה והתביעה שכנגד התקבלו באופן חלקי בלבד, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1221150/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו – נשיא, הרב אליעזר איגרא, הרב מיכאל עמוס המערערת (משיבה בעירעור שכנגד): פלונית (ע"י ב"כ טו"ר יעקב עדי ועו"ד אברהם גרוניך) המשיב (מערער בעירעור שכנגד): פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יהושע מאיר שווירץ) הנידון: אי־ביטולו של הסכם שאושר ושקיומו החל למרות טענות (שלא הוכחו) להיותו מקפח ולעשייתו בעת היות אחד הצדדים ב'מצב נפשי לוחץ' פסק דין

ועל כך שלא נפסקו פיצויים ראויים (לדעת האיש) ולא ניתנו סעדים נוספים ערער האיש.

הסכם שנעשה בין שני צדדים – אסור להפר אותו גם אם לא היה נעשה בקניין, מדין "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב", אך קל־וחומר שיש חובה לקיימו כלשונו כשנעשה בקניין ובשטר חתום ובפני בית דין, שאז ההסכם גם מחייב מבחינה ממונית וגם בתורת פסק דין, ואפשר לכפות על קיומו בבית דין.

...

ראשית נציין כי עברנו בין כל בתרי הערעור והפרוטוקול, ומצאנו שלרוב טענות הערעור שכבר נטענו בבית הדין האזורי השיב זה בטוב טעם ודעת.

די היה בזה כדי לדחות את הערעור אך אף על פי כן מצאנו לנכון להגיב ולחדד על דברים שהובאו בכתב הערעור.

דיון והכרעה עיקרן של טענות האיש בערעור שכנגד הוא לחיוב האישה בפיצוי לפי הכתוב בהסכם ובפיצוי על הנזקים שנגרמו לאיש עקב שינוי והשתהות בביצוע הוראות בית הדין האזורי, כמו כן הוא מבקש לקבוע הפסד זכותה למגורים בדירה בבית שמש וקבלת דמי איזון בקיזוז הסכומים הנ"ל. בקשר לסעיף 1 – הפיצויים על עיכוב ההליכים למימוש ההסכם: בקביעת סכום הפיצויים על העיכוב מצד האישה עמד בית הדין האזורי גם על חוסר הבהירות בנוגע לבעלות על הדירה ואחר כך לשינוי הטענה לביטול ההסכם, אך בסיכום ובחינת התנהלות הצדדים כתב בית הדין "לפיכך עיכוב מימוש ההסכם אינו נופל רק על כתפי האישה". לא הובאו לפנינו עובדות המנוגדות לדברי בית הדין האזורי ולא מצאנו מקום להתערב בשיקולי בית הדין האזורי בקביעת האחריות לעיכובים ולגובה הסכום שנקבע בגללם.