פסיקת הוצאות ריאליות הכלל המקובל בהיעדר סיבה מיוחדת

בראשי פרקים, נטען כי בית המשפט היתעלם מן העובדה שלא הוכחו הוראות הדין הזר החלות בעיניין בכלל, וכללי הדיווח והאחריות החלים על אמבלייז בפרט; בית המשפט היתעלם מהעדרה של חובת זהירות בנסיבות העניין; בית המשפט שגה בקבעו כי אמבלייז התרשלה בכך שלא נקטה פעולות נוספות; בית המשפט היתעלם מן העדויות שלפיהן המשיבים הסתמכו על מצגיו של רייפמן ועל מנגנון הנאמנות ולא על דיווחי אמבלייז; וכי בית המשפט טעה כאשר השית על אמבלייז שליש מחיובו של עו"ד אפיק.

לשיטתו, מדובר בקביעה שגויה, שכן נסיבות העניין חייבו פסיקת הוצאות בשיעור נכבד וראלי נוכח מורכבות ההליך ואורכו ובהיתחשב בכך שטענותיו התקבלו בסופו של יום.

בהיבט המשפטי, על הנזק להיות קשור סיבתית למצג השוא על-פי המבחנים המשפטיים שנקבעו בפסיקה: מבחן הצפיות; מבחן הסיכון; ומבחן השכל הישר (ע"א 145/80‏ ועקנין‎ ‎נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 576/81‏ בן שמעון‎ ‎נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1 (1984)).

אף שכאמור כללים אלה אינם חלים בעניינינו, העקרון שהוצאות המשפט הנפסקות צריכות להיות פרופורציונאליות להליך עצמו ולמהותו היה מקובל מאז ומתמיד (ע"א 2617/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600 (2005); ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין, פסקה 67 (28.2.2018); עניין פאיירפלאי, פסקות 11-9).

זאת, שכן על פניו, היתנהלותו נכנסת לגדרה של הסיפא של תקנה 152 בה נקבע כי בית המשפט ימנע מפסיקת הוצאות "אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". העירעור שכנגד נדחה איפוא.

...

זאת, שכן על פניו, התנהלותו נכנסת לגדרה של הסיפא של תקנה 152 בה נקבע כי בית המשפט ימנע מפסיקת הוצאות "אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". הערעור שכנגד נדחה אפוא.

סוף דבר ניתן אם כן לסכם את הדברים באופן הבא: ע"א 7440/19 מתקבל, כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחזית שבין אמבלייז וחגית גל ווינטון, מבוטל; וכך גם ההוצאות שנפסקו לחובת אמבלייז וחגית גל בבית המשפט המחוזי.

יתר הערעורים נדחים או נמחקים, לפי העניין, בהתאם לאמור בפסקה 14 לעיל, וזאת ללא צו להוצאות.

אשר להחלטת הועדה, הרי שנראה כי אלו התבססו על נתונים חלקיים, מבלי להתייחס לסיבת המעבר הזמני של הדיירת החוזית לביתה, ומבלי לקבל נתונים בדבר העידר זכות פונקציונלית כלשהיא במקרקעין.

אציין כי היתנהלות שכזו של צד במשפט, אשר מגיש שלוש תביעות דומות בשלוש ערים שונות, אינה מקובלת ואינה סבירה לגבי בעל דין רגיל, קל וחומר, שאינה סבירה עבור חברה הפועלת בשם מדינת ישראל ואשר קיימת לה חובת תום לב מוגברת.

אשר על כן, ולאור השיקולים שפירטתי בהרחבה לעיל, אני סבור כי יש מקום במקרה מיוחד זה לסטות מהכלל של פסיקת הוצאות ריאליות [ר' ע"א 2617/00‏ מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה נצרת עילית [פורסם במאגר נבו] (30.6.2005)] ולפסוק הוצאות משמעותיות וגבוהות, הוצאות אשר ישקפו הן את חוסר תם הלב הקיצוני והשמוש לרעה בהליכי המשפט של התובעת והן את הפגיעה בנתבעים.

...

במקרה שלפניי, כאמור, דין שתי התביעות להידחות באופן מלא.

התובעת, כאמור חברת בעלת אמצעים רבים, אשר מאחוריה ניצבת מדינת ישראל, ניהלה הליך משפטי ארוך ונוקשה כנגד הנתבעים במשך שש שנים! בסופו של ההליך קבע בית המשפט, כי דין טענות התובעת להידחות וזאת בפסק דין מנומק.

אשר על כן, ולאור השיקולים שפירטתי בהרחבה לעיל, אני סבור כי יש מקום במקרה מיוחד זה לסטות מהכלל של פסיקת הוצאות ריאליות [ר' ע"א 2617/00‏ מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית [פורסם במאגר נבו] (30.6.2005)] ולפסוק הוצאות משמעותיות וגבוהות, הוצאות אשר ישקפו הן את חוסר תם הלב הקיצוני והשימוש לרעה בהליכי המשפט של התובעת והן את הפגיעה בנתבעים.

בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא-משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (פורסם בנבו, החלטה מיום 30.6.05) פרש כב' השופט מרזל את השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו לפסוק הוצאות לבעל הדין הזוכה בזו הלשון: "כעניין שבעיקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהיתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטירחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן איפוא נתון רלבאנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נידרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונאליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עדוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטירחה מבוססת היא איפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו". ובהמשך: "נקודת המוצא לפיה ההוצאות שיפסקו יהיו הוצאות ריאליות מקדמת את הצדק כלפי הצד שזכה בדינו ויש בה כדי לשמור על קניינו כמו גם לקדם במידה מסוימת ניהול יעיל של הליכי אמת בבתי המשפט. יחד עם זאת, הכפפת נקודת מוצא זו לדרישות של סבירות, הכרחיות ומידתיות בהיתחשב בכלל נסיבות העניין, באה למנוע מצב בו ההוצאות שיוטלו יהיו גבוהות יתר על המידה תוך הרתעת יתר של בעלי הדין, יצירת חוסר שויון, ייקור מיותר של ההליכים המשפטיים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות. שנית, לשון התקנות אינה קובעת אמנם את שיעור ההוצאות שיש לפסוק אולם הן בתקנה 512 והן בתקנה 513 יש יסוד לרעיון לפיו אין הכרח כי שיעור ההוצאות שיפסק יהיה תמיד השעור המלא. כך, תקנה 512(א) מפנה את היושב בדין לשעור שכר הטירחה המינימאלי הקבוע בכללי לישכת עורכי הדין; תקנה 513(2) קובעת כי שיעור ההוצאות שיפסק יהא ההוצאות שהוצאו בפועל "אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט". שלישית, נדמה כי פסיקת בית משפט זה לאורך השנים תומכת להלכה בכלל זה. בע"א 541/63 הנ"ל ציין השופט ברנזון כי "בהעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל דין שזכה במשפט, מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חיסרון כיס" (שם, בעמ' 127).

מן הכלל אל הפרט לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת התיק בכללותו אקבע כי עמדת התובע מקובלת עליי ואני מאמצת אותה.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת התיק בכללותו אקבע כי עמדת התובע מקובלת עליי ואני מאמצת אותה.

בשים לב להתמשכות ההליך, אופן סיומו, היעדר מחלוקת של ממש ביחס לסעד העיקרי שהתבקש, ההתנהלות במסגרת הבקשה דנן ובפרט מועד הגשתה – כל אלה מובילים למסקנה כי אין מקום לביטול או הפחתת שיעור ההוצאות שנפסקו בפסק הדין.

המשיב 7, טען אף הוא כן אין כל סיבה לצרפו להליך בהעדר יכולת מרשו להשפיע על דיספוזיציה בנכס.

המשיב 11 עתר להוצאות ריאליות משום התגובה שהגיש ובכללה בקשה למחיקתו מן ההליך בהעדר הצדק לצירופו.

בהיעדר נסיבות מיוחדות, ככל שהדיון בתובענה או בבקשה כבעניינינו מופסק ביוזמת הצד שהגישה ונגרמו הוצאות לצד שכנגד משום הדרשותו לניהול ההליך – ראוי שהמבקש את הפסקת ההליך יישא בתשלום הוצאות.

ומן הכלל אל הפרט; אין בנמצא החלטה המקבעת את צדקת הגשת הבקשה ואף קיים קושי בקביעת נחיצותה, משלא הובהר די מה ארע כעת באופן המצריך הידרשות לשאלת המצב הקיים – שינויו או הותרתו בעינו.

מקובלת עלי העמדה שנשמעה לפיה העדר ייצוג משפטי למבקשת אינו מהוה חסינות מפני פסיקת הוצאות.

...

אכן, סבורני כי יש לעודד צדדים כמבקשת במבוקשם להימנע מהמשך ניהול דיון המסתבר כמיותר.

מקובלת עלי העמדה שנשמעה לפיה היעדר ייצוג משפטי למבקשת אינו מהווה חסינות מפני פסיקת הוצאות.

לאור המקובץ, אני מחייב את המבקשת לשאת בהוצאות המשיבים, לבד ממשיב 10, כך – למשיבים 1-5, סכום כולל של 6,000 ₪; למשיב 6, סכום כולל של 7,000 ₪; למשיב 7, סכום כולל של 8,000 ₪; למשיבים 8 – 9, סכום כולל של 1,500 ₪ ולמשיבה 11, סכום כולל של 2,500 ₪.

לסיכום טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח את תביעתו להפרה או לעיכוב ברשום זיקת ההנאה, אדרבא גרסת הנתבעים ההודפת את טענות התובע היא קוהרנטית, אמינה ומוכחת ומשכך, התבקש בית המשפט לאמצה תוך דחיית התביעה ופסיקת הוצאות ריאליות לטובת הנתבעים.

מעשה (או מחדל) מסוים של צד לחוזה עשוי להחשב בנסיבות מסוימות כהתנהגות מקובלת ותמת לב שעולה בקנה אחד עם החיובים שהצדדים נטלו על עצמם במסגרת החוזה ביניהם, ומנגד עשוי אותו מעשה (או מחדל) להחשב בנסיבות אחרות כהתנהגות בלתי מקובלת וחסרת תום לב שמהוה הפרה של החוזה בינו לבין הצד השני [להרחבה בדבר מושג ההפרה, ראו: **** פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך ד 86-83 (2011) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 112-107 (להלן: שלו ואדר)].

בכל הנוגע לכללי פרשנות הסכמים, אינני מוצאת להכביר במילים – אלא לציין שניים עקריים: ראשית, במסגרת הדין, נבחנה השאלה למי תוקנה הבכורה בפרשנות ההסכמים- ללשון או לאומד דעתם של הצדדים, אשר עליו ניתן להיתחקות גם מנסיבות חיצוניות להסכם.

גם בהקשר זה נוטה אני לקבל את טענות הנתבעים ולפיהן הגדלת הקיר נעשתה לבקשת התובע, זאת בהעדר כל הסבר או סיבה לכך שהנתבעים יעשו כן מיוזמתם.

בנסיבות אלו, הנני סבורה כי למצער ניתן לקבוע כי מדובר בדרישה שאינה במקומה ואשר על פניו עמידה עליה – במיוחד בשלב בו הועברה – יש בה משום חוסר תום לב. יחד עם זאת וכפי שהקדמתי וציינתי בהנתן שלגישתי אין כל הפרה, הרי שהאמור בסעיף זה הוא בבחינת למעלה מן הצורך ואין בו כדי לקבוע מסמרות בנושאים אלו.

...

לאור כל האמור, אינני סבורה כי ההפקדה הראשונה אשר בוצעה על ידי הנתבעים, בוצעה כלאחר יד ותוך שהיו כשלים בהפקדה ומשכך, אינני סבורה כי האופן בו הפקידו הנתבעים את הבקשה לרישום זיקת ההנאה ביום 27/1/21 מהווה הפרת הסכם הפשרה.

בנסיבות אלו, אינני סבורה כי יש ממש בתביעה אשר הוגשה על ידי התובע לפיצוי בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעים ובהתאמה לכך, הנני סבורה כי דין התביעה – דחייה.

סוף דבר; התביעה נדחית.