ממן מגלמת את חלק העובד בדמי הביטוח הלאומי בגין הטבות אלו.
לטענת המוסד, שגה בית הדין האיזורי בציינו כי המוסד לא היתנהל בשקיפות וכי נסתרה חזקת התקינות המנהלית; בקביעתו כי נפל פגם בשקול הדעת שיש בו להביא לביטולו של הקנס; בקביעתו כי על המוסד להפעיל שיקול דעת ביחס למימצאי ביקורת הנכויים של מס הכנסה; בעיניין בר אילן - בקביעתו כי הסכם פשרה אינו מצג שהמוסד יכול להסתמך עליו ללא ביקורת; בקביעה כי המוסד היתנער מתוצאות הגבייה הגלובלית או משיום דמי הביטוח; בעיניין נס – בקביעה כי אין להטיל קנס בטרם יידע המוסד את המבוטח בהפרשי דמי הביטוח בהם חויב.
בקשר לכך מקובלת עלינו פסיקת בית הדין האיזורי בעיניין ממן (בסעיף 31) כי כשם שהמוסד יכול לקבוע שומה בנגוד לדו"ח שהוגש לו על ידי נישום ולגבות על הכנסה זו דמי ביטוח לאומי, קל וחומר, בעקבות הסכמה בעיניין בין נישום למס הכנסה.
משמעות הדברים הרלוואנטיות לענייננו היא, כי באי חיוב קנס או בהפחתתו באופן מלא במסגרת הביטוח הלאומי נוצר למעשה חסר בערכה של קרן החוב, מאחר שהקנס הוא שממלא גם את הפונקציה של שמירה על ערכו הריאלי של הכסף שתכליתו היא ביטוחית סוציאלית ומהוה מקור לתשלום גמלאות (מעבר לפונקציה של הפצוי העונשי הגלומה בקנס, דהיינו שהקנסות הם תמריץ כלכלי לציות לחובת התשלום).
כך נקבע בעיניין עב"ל 10820-09-17 המוסד לביטוח לאומי - אריה מיזל (30.7.19) (להלן - עניין מיזל), מפי חברתי השופטת חני אופק-גנדלר, בסעיף 60 לחוות דעתה:
"הצמדה – רכיב זה נועד לשמור על ערכו הריאלי של הכסף ולמנוע שחיקתו מחמת חלוף הזמן. ויתור על הפרישי הצמדה, וקביעה כי החוב ישולם בערכיו הנומינליים, מביאה לשחיקתה הריאלית של קרן החוב. שחיקה זו של קרן החוב אינה מובנת מאליה נוכח היות דמי הביטוח תשלום חובה, אותו קבע המחוקק הראשי, ותוצאה זו קשה בראי תכליתם הסוציאלית הייחודית של דמי הביטוח הלאומי, עליה עמדנו לעיל. משכך, שיקול הדעת בויתור על הפרישי הצמדה צריך להיות מופעל בזהירות רבה ביותר ביחס לויתור על ריבית או קנסות פיגורים. עוד אציין כי בעיניין סעד ובמסגרת הצורך בקידום ערכי צדק בגבייה חרף השהוי (שהיה שם גבוה מזה שבפנינו) המליץ בית המשפט העליון למדינה לשקול ויתור על רכיב הריבית והקנסות בלבד, ולא על רכיב הפרישי ההצמדה".
ומן העבר האחר ניצב תשלום הקנס במלואו בשיעור הקבוע בחוק, כאשר תשלום קנס במהותו הוא תשלום, כנלמד מהמונח "קנס", הכולל אלמנט של פיצוי עונשי.
שומת הנכויים לשנת 2006 בעיניין ממן
בעיניין ממן קבע בית הדין האיזורי כי חל שהוי בקביעת המוסד באשר לשומת הנכויים לגבי שנת 2006 - "לא ניתן הסבר מדוע ביקורת הנכויים לשנת 2006 הוצאה רק בשנת 2013 שכן ההסבר בדבר ביקורת נכויים של המל"ל שבאה בעקבות ביקורת נכויים של מס הכנסה לא חל לגבי שנת 2006... מסקנתנו היא כי יש מקום לבטל את שומת הנכויים לשנת 2006 מחמת שהוי".
בעיניין זה אנו סבורים, בנגוד לנפסק על ידי בית הדין האיזורי, כי לא נפלה שגגה עת חויבה ממן בתשלום בגין שומת לשנת 2006.
...
שומת הניכויים לשנת 2006 בעניין ממן
בעניין ממן קבע בית הדין האזורי כי חל שיהוי בקביעת המוסד באשר לשומת הניכויים לגבי שנת 2006 - "לא ניתן הסבר מדוע ביקורת הניכויים לשנת 2006 הוצאה רק בשנת 2013 שכן ההסבר בדבר ביקורת ניכויים של המל"ל שבאה בעקבות ביקורת ניכויים של מס הכנסה לא חל לגבי שנת 2006... מסקנתנו היא כי יש מקום לבטל את שומת הניכויים לשנת 2006 מחמת שיהוי".
בעניין זה אנו סבורים, בניגוד לנפסק על ידי בית הדין האזורי, כי לא נפלה שגגה עת חויבה ממן בתשלום בגין שומת לשנת 2006.
לא למותר לציין בקשר לכך את שנקבע בעניין מיזל הנ"ל, דברים היפים אף לענייננו:
"כאשר רשות מבקשת לפעול לגביית חוב (שהוא תשלום חובה) טרם חלוף התקופה בה היא מוגבלת מלעשות כן – יש לנקוט משנה זהירות טרם קביעה כי העיכוב בביצוע פעולה בתוך תקופה שהמחוקק קבע מאיין את אפשרות גביית החוב. זאת, בין אם החוב נתון להתיישנות המשפיעה על אפשרות הגשת תובענה ותקופה זו טרם חלפה (ענין תלמוד תורה) ובין אם החוב נתון למגבלה אחרת מכוח דין לעשית פעולה מינהלית לגבייתו שאינה התיישנות וזו טרם חלפה (ענין סער)".
אשר על כן, נדחית טענת ממן לשיהוי ביחס לשומת הניכויים לשנת 2006.
סוף דבר – ערעורי המוסד מתקבלים בחלקם כמפורט לעיל, כך שעל חובת תשלום דמי הביטוח, יוטלו הפרשי פסיקת ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, החל מהמועד בו קמה חובת תשלום דמי הביטוח (השלב הראשון), והחל ממועד עריכת השומה על ידי מס הכנסה (השלב השני) - חלף תשלום הקנס במלואו, עד לתשלומם של דמי הביטוח.
