פסיקת הוצאות משפט גבוהות על הגשת תביעה שכנגד

לא מצאתי לנכון לפסוק לנתבעת פיצוי בגין עגמת נפש, משאין מדובר בהוצאות משפט אלא בראש-נזק עצמאי, ומלא הגישה תביעה-שכנגד.

אשר להוצאות הייעוץ המשפטי: דומני כי זה נגבה על הצד הגבוה.

...

מהתנהלות זו של התובע התרשמתי כי מדובר באדם בעל "פתיל קצר", שאינו בוחל באלימות, בין מילולית ובין פיזית; אם עצם מעמד הדיון בבית המשפט והתראותיי החוזרות והנשנות לא הרתיעו את התובע, לא קיררו את דעתו ולא מנעו ממנו לשוב ולאיים על הנתבעת לנגד עיני בית המשפט, סביר מאוד בעיניי להאמין, כי בסיטואציה נשוא התביעה הוא אכן נהג באלימות כלפי הנתבעת, כגרסתה, תפס בזרועה (כפי שהודה), הכה אותה באגרופו ואף נסע כשדלת מוניתו פתוחה; אני קובעת, איפוא, כי גרסתה לאירועי אותו הלילה משקפת את השתלשלות העניינים כהווייתה.

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני קובעת כי שני הפרסומים נשוא התביעה חוסים תחת הגנת ה"אמת בפרסום", ומכאן שאין התובע זכאי לפיצוי מהנתבעת מכח החוק.

כפועל יוצא, דין התביעה להידחות.

בנוסף, טענה המבורגר-דיזינגוף, בין היתר, כי התביעה שכנגד הוגשה כדי לשמש משקל נגד לתביעה העיקרית ועולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט; כי ביום 30.5.19 טענו התובעים שכנגד טענות נוספות שאין להן זכר בהתראה לפני ביטול ההסכם ששלחה פרסיליה ביום 6.5.19 או במכתב ששלחה ביום 23.5.19, כגון איחור בפתיחת הסניף, חובות לספקים ורשויות, חובת תשלום דמי ניהול ועוד, ולכן כל העילות והנימוקים לביטול ההסכם שלא הופיעו במכתב מיום 6.5.19, הן טענות כבושות שפרסיליה אינה יכולה להסתמך עליהן.

לכן, לטענת המבורגר-דיזינגוף, ככל שתתקבלנה טענות פרסיליה, יש להפחית את סכום הפצוי באופן משמעותי, בשים לב לכך שפרסיליה כבר חילטה שלא כדין 60,000 ₪, וכי גם סכום זה גבוה מהנזקים הממשיים, כביכול, שפרסיליה תבעה, ועולה כדי עשיית עושר ולא במשפט.

באשר לנושא ההוצאות, תביעתם של המבורגר-דיזינגוף ורמי הוגשה על סכום בסך 2,293,190 ₪, התקבלה אך ביחס לסכום זעום ע"ס 7,500 ₪, כך שהלכה למעשה, יש לראות בתביעה, לצרכי פסיקת הוצאות המשפט, כמי שנדחתה.

...

סוף דבר התביעה הראשית, שהוגשה על סך של 2,293,190 ₪, מתקבלת בשוליה, אך ורק ביחס לראש הנזק העוסק בלשון הרע ועגמת נפש ואף זאת תוך פסיקת פיצוי זניח לעומת מה שנתבע.

יתר התביעה – נדחית.

על כן, התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאות שכר טרחתם הנ"ל, בסך של 119,874 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.21 ועד התשלום בפועל.

משמכתבי ההתראה שקבלו התובעים בהקשר לא נענו בצורה עניינית, הרי שהפקדת שיק הבטחון בסך 10,000 ₪ אינה מכסה ולו מחצית מכלל הנזקים שנגרמו למושכר ושנדרשו לשפוץ ותיקון בגינם והנתבעים שומרים לעצמם את הזכות להגיש תביעה שכנגד בגין ההפרש (11,555 ₪).

משכך מבקשים כי בית המשפט ידחה את התביעה, תוך חיוב התובעים בהוצאות לדוגמה.

הנתבע העיד כי המושכר "לא סויד, ולא נצבע כלום" וכי הגיע אליו צבעי, אולם לא טרח לזמן את הצבעי לעדות ו/או להמציא קבלה שתעיד על גובה התשלום שנידרש לשלם לצבעי (עמ' 42, שו' 28 לפרו').

בהמשך למפורט מעלה ומשהתקבלה התביעה באופן חלקי, אני מוצאת לנכון לקבוע, לעניין פסיקת הוצאות, כי בנסיבות המקרה דנן, כל צד יישא בהוצאותיו.

...

לאור האמור לעיל, טענת התובעים לפיה הנתבעים חבים להם סך 4,200 ₪ וסך 3,560 ₪ - נדחית.

בקשתם כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לשלם להם סך של 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש מעידה על נסיונם להתעשר שלא כדין ודינה להידחות.

לאור המפורט מעלה, התביעה מתקבלת, באופן חלקי, כדלקמן: הנתבעים ישיבו לתובעים סך של 5,000 ₪.

תביעה לתשלום שכ"ט עו"ד ותביעה שכנגד להחזר הוצאות משפט ואגרה שנפסקו.

לאחר שקילת השיקולים הרלבאנטיים בנסיבות שפורטו מעלה, ובהם גם את סוגיית הסעד הזמני והשיקים שעוכבו אצל התובעת, ומן העבר האחר את העובדה שהוגשה תביעה שכנגד ובגדרה פיצויים על עגמת נפש אשר נדחתה (שכן אחרת הייתה זכאית הנתבעת להוצאות גבוהות יותר) מצאתי לפסוק לזכות הנתבעת הוצאות ושכ"ט בסך כולל של 5,000 ₪.

...

המסקנה העולה היא, כי משקל "הודאת החוץ" של התובעת, קרי דרישתה לתשלום לפני הגשת התביעה ולפני מכתב ההתראה האחרון, בסך של 7,135 ₪ אשר נובעת מישיבת גמר חשבון שביצעו הצדדים, גבוה לאין ערוך מהטבלה שערכה בדיעבד לצרכי התביעה, ולפיכך יש לקבוע כי יתרת החוב אינה עולה על סכום זה. לטענת הנתבעת, יתרת החוב נמוכה יותר, מאחר שהתובעת דרשה בגין דיון ההוכחות סך של 4,095 ₪, בעוד שלפי מחירון ויצ"ו התעריף הוא 2,000 ₪.

יוצא אפוא, שמסכום יתרת החוב בסך 7,135 ₪, יש לנכות את סכום ההוצאות והאגרה שהושבה לנתבעת, בסך של 6,455 ₪.

סוף דבר: על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 680 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום, ובסך הכל 743 ₪.

ראיה לחבות האישית ניתן גם לראות בעובדה שבמסגרת ההתכתבויות בין התובע לבין עו"ד הלוי, ייצג עו"ד הלוי את "ראשי הקבוצות" (נספחים כ"ט, ל"ו, ל"ח, מ"א לתצהיר התובע) וגם התביעה שכנגד הוגשה על ידי שלושת ראשי הקבוצות באופן אישי, בלא שציינו כי הם מגישים אותה כשלוחים ובלא שבקשו לצרף את חברי הקבוצות להליך.

כמו כן ובשים לב לסכום שנפסק ולכך שהתביעה בגין הסדרת 2018 נדחתה, ייפסקו לתובע הוצאות משפט בגובה מחצית מאגרת בית המשפט בלבד.

...

כך נפסק שם מפי הש' א' ברק: "הגעתי איפוא למסקנה, כי שלוח, המנהל בשם שולחו הגלוי משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עם צד שלישי, חייב - יחד עם שולחו - לנהוג כלפי הצד השלישי בדרך מקובלת ובתום-לב. משלא עמד בחובתו זו, תוטל על השלוח אחריות לפי סעיף 12 לחוק, וזאת - אם לחזור לשאלה שהוצגה בדיון נוסף זה - גם אם הצד לחוזה הוא השולח ולא השלוח". ומפי כב' הנשיא דאז הש' מ' שמגר: "שלוח עלול להתחייב בפיצויים לפי סעיף 12(ב), כפי שגם יש שהוא מתחייב עקב שליחותו בפיצויים כלפי צד שלישי עקב מעשה עוולה, אותו עשה עקב שליחותו" (וראה גם: א' ברק, חוק השליחות, מהדורה שניה (1996) כרך א' עמ' 122-125).

על כן ובסיכומו של דבר, מתקבלת התביעה כדלקמן: על כל אחד מן הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגין אובדן רווח בסך של 416,919 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (27.2.2018) ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע, הוצאות משפט (החזר מחצית אגרה) בסך של 44,541 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 11.3.2021 ועד מועד התשלום בפועל ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.