פסיקת הוצאות משפט בשל התנהלות בלתי ראויה

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין עע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עריית תל-אביב (פורסם בנבו, 5.5.2010): "משהועברה החזקה בנכס על שם המערער, מן הראוי היה כי יוּדַע לו על כך. באופן תאורטי יכול להווצר מצב בו פלוני יודיע בכזב לעיריה שהנכס בבעלותו הושכר לאלמוני, ואילו אלמוני לא יהיה מודע לדבר עד אשר יחויב בתשלום ארנונה. הודעה למחזיק הנטען על העברת רישום החזקה יכולה למנוע זאת, כמו גם טענות שונות מפי המחזיק." ההתעקשות של הערייה להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל, על אף שהייתה מודעת לטענות הנתבעים משך זמן של כשנה וחצי, בנסיבות העניין - אינה ראויה.

על אף שהיה מקום לטעמי לפסוק הוצאות משפט לחובת התובעת בגין היתנהלותה כפי שהובאה מעלה, מצאתי לנכון לכבד את ההסדר הדיוני בין הצדדים ולא לפסוק הוצאות למי מהם.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים ושקלתי את נסיבות העניין, השתכנעתי כי יש להעדיף את עמדת הנתבעים על פני עמדת העירייה, כפי שיפורט להלן.

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעים ולהורות על דחיית התביעה.

לטענתו יש בפירסום כדי להציגו באור שלילי ולהעלות לגביו חשדות להתנהלות לא ראויה וזאת ללא כל בסיס וכי שמו שורבב רק מטעמים של סיכסוך אחר בין הנתבע ובין מי מבני משפחתו של התובע.

הפסיקה נדרשה פעמים רבות לשיקולים שבית המשפט נידרש לשקול בבואו להטיל פיצוי בעילה זו: " בית המשפט צריך להיתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את היתנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את הקף ההשמצה ופירסומה, וכן את היתנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים" ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז(2), 225.

לעניין ההוצאות - בשים לב לתוצאה אל מול סכום התביעה, להתנהלות הדיונית המתוארת, לבקשות ביניים שלא נפסקו בגינן הוצאות, אני מורה כי הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכר טירחת עורכי דינו בשיעור כולל של 6,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרישי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

...

גם אם אני מקבלת את הסברי התובע כי למד על הפרסום בשלב מאוחר מעט הרי שמדובר בשיהוי, שיש בו כדי להוות שיקול בקביעת הפיצוי.

סוף דבר התביעה לפי עילת לשון הרע ביחס לפרסום הראשון נדחית.

לעניין ההוצאות - בשים לב לתוצאה אל מול סכום התביעה, להתנהלות הדיונית המתוארת, לבקשות ביניים שלא נפסקו בגינן הוצאות, אני מורה כי הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכר טרחת עורכי דינו בשיעור כולל של 6,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אכן, בדיון שקוים ביום 12.1.22 ציין בית המשפט, כי פסיקת הוצאות "היא צעד חריג בהליכים פליילים" ואולם, אלה הושתו על הנתבעת 2 בשל "היתנהלות בלתי ראויה", שעיקרה פעולה בנגוד להתחייבותה בפרוטוקול הדיון, לרבות העידר טפול בתיק החקירה בתוך 30 יום, העידר תגובה לאור החלטת בית המשפט, העידר העברת ההמלצה למשרד ביטחון פנים במועד ומכאן הושתו על הנתבעת 2 הוצאות.

התובע מצדו לא הציג תשתית ראייתית המקימה לו זכאות לפצוי בשל היתנהלות נוספת.

...

לא שוכנעתי, כי התובע לא פעל בניגוד למסרים החד משמעיים שהופנו כלפיו להימנע מיצירת קשר עם הנתבעת.

דין התביעה כנגד הנתבעות שתיהן להידחות איפוא.

שעה שזו תוצאת התביעה שקלתי בכובד ראש הטלת הוצאות בגין ההליך לאור תוצאה זו. שוכנעתי, כי התביעה הכספית אשר הועמדה על הסכום המקסימאלי הניתן לתביעה בהליך זה, גרמה לנתבעת 1 טרדה וחשש ממשי לאור סכומה.

בפסק דינו של כב' הש' זגורי נעשתה איבחנה ברורה בין תובענה לחיוב בדמי שימוש לפני הגירושין, כשבני הזוג עדיין נשואים, לבין התקופה שלאחר הגירושין, כאשר, ככלל, מיום הגירושין ואילך, מאחר שהצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת, יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בדירה, דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הנתבע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע.

כבר במהלכו של ההליך הוטלו הוצאות על הצדדים בגין היתנהלות לא ראויה זו. לאור האמור, לנוכח העובדה כי טענות הצדדים התקבלו בחלקם, אף כי היה ראוי כי אטיל הוצאות בסך 50,000 ₪ על כל אחד מהצדדים לטובת מישנהו, מקום שבו כל צד נידרש לשלם לצד שכנגד מייתר הדבר את החיוב וכל צד יישא בהוצאותיו.

עם זאת, לאור היתנהלות ב"כ הצדדים האחד כלפי רעותו ולהפך ואף היחס לבית המשפט עצמו שקלתי בכובד ראש הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה, לפנים משורת הדין בחרתי שלא להטיל הוצאות אלה בכדי לא להכביד על הצדדים שאינם אחראים להתנהלות ב"כ. פסק הדין ניתן לפירסום ללא פרטים מזהים.

...

ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה אחרת, מורה אני כי ימכרו את הקרקע בעצמם בתוך 6 חודשים, בין אם למי מהם בדרך של התמחרות שתיעשה על ידי ב"כ ובין אם לצד ג'.

לטענת הנתבעת יש לדחות את תביעת דמי השימוש על הסף שכן התובע התיר לה את המשך המגורים בדירה כדי שתישא בכל הוצאות ההחזקה.

הכלל לגבי פסיקת דמי שימוש נקבע עוד על ידי כב' רובינשטיין בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 22.10.06),: "לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף" (פסקה י"א)].

כך גם בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 26.1.06) קבע כב' השופט רובינשטיין: "... כי גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם" לנוכח כל האמור לעיל מצאתי לקבל את תביעת התובע לדמי שימוש ראויים ואני קובעת כי הנתבעת חבה בדמי שימוש ראויים לתובע בגין השימוש הבלעדי שעשתה בנכס המשותף וזאת החל מיום הגשת התביעה (בתלה"מ 64204-09-19) על ידי התובע- משבתביעתו האחרונה לדמי שימוש (תמ"ש 30999-10-20) תובע הוא דמי שימוש "רק" מחודש ספטמבר 2019 ולא מיום שמלאו לXXX 21 כפי שתבע בתלה"מ 64202-09-19 הרי שגילה דעתו שדמי השימוש נתבעים רק ממועד זה ולא קודם לכן.

משבהתאם לפסק דיני מחצית מהמקרקעין שייכים לנתבעת דמי השימוש שתשלם הנתבעת יעמדו על מחצית מדמי השימוש הראויים עבור דירת הצדדים בהתאם לחוות דעתו של השמאי שמונה על ידי בית המשפט.

כך גם לא מצאתי להידרש לטענות הנתבעת להשתק פלוגתא עקב קיומו של פסק הדין המחוזי שכן פסק דין זה קבע כי חלוקת זכויות הצדדים במקרקעין תיקבע על ידי בית משפט זה. סוף דבר הוצאות – התנהלות הצדדים הן במהלך הדיונים והן במסגרת הגשת הבקשות והתגובות לתיק לא הייתה לכבודם או לכבודו של בית המשפט.