הנתבעת מפנה בסיכומיה לכך, שלפי הפסיקה בחינת שכרו של ניזוק שהוא שכיר בחברה שבבעלותו צריכה להיעשות בזהירות תוך בחינה משולבת של שכר הניזוק ומצב החברה, כפי שנקבע בע"א 3304/13 פלוני נ' פלוני (פורסם; 20.11.13) שם נקבע על ידי כב' השופט עמית: "קביעת בסיס השכר של ניזוק, שהוא שכיר בחברה שבשליטתו ומזוהה עמו, צריכה איפוא להעשות תוך בחינה משולבת של שכר הניזוק ומצבה של החברה. הדברים נכונים גם לצורך בחינת הפגיעה ברמת שכרו של הניזוק לאחר התאונה, באשר הניזוק שהוא בעל השליטה והרוח החיה בחברה, עשוי להפחית את שכרו באופן מגמתי לאחר התאונה, למרות שרווחי החברה לא פחתו מאז התאונה. בהעדר נסיבות מיוחדות ובהעדר נתונים מיוחדים, נקודת המוצא בקביעת בסיס השכר היא גובה השכר שמשך הניזוק מהחברה על פי תלושי השכר או טופסי 106 (בהנחה שאין חולק על האותנטיות של תלושי השכר, להבדיל מתלושים שהופקו לאחר התאונה, שבתי המשפט נוהגים להתייחס אליהם בחשדנות)."
ובכן, כפי שאסביר להלן, אני מוצא כי בעניינינו, למרות שמדובר במסמך דיווח הכנסות שנערך לאחר מועד התאונה, התובעת הרימה את הנטל להוכיח את גובה שכרה טרם התאונה; זאת להבדיל – מהנטל להוכיח את שיעור או הקף אובדן השכר בפועל בגין התאונה – לאחר התאונה, אליו אתייחס בהמשך.
אך, כפי שאפרט להלן, בנסיבות ענייננו, ובהתאם לדין, הפצוי שניתן בפועל בגין גריעת השכר לעתיד בעניינינו, שנקבע באורח גלובאלי – יהווה כשליש מסכום זה.
לענין חישוב אובדן כושר ההישתכרות וכימות גריעת השכר בגינו - בנתוני הנכות התפקודית בעניינינו, אפנה לכך שמדובר במקרה שנתוניו נתפסים לפי הפסיקה כחריגים, שכן, כידוע, במקרה של 5% עד 10% נכות - מקובל כבר שנים לפסוק פצויי גלובלי תחת חישוב אקטוארי; כפי שסיכם המלומד דוד קציר, בספרו פיצויים בשל ניזקי גוף, מהדורה רביעית, כדלקמן: "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התיפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובאלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סירבו בתי המשפט להזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות" (קציר, 259).
הנתבעת טוענת כי מדובר בהרחבת חזית, באשר לא נטען בכתב התביעה שהוגש בנידון כי לתובעת נגרם נזק בראש נזק ספציפי זה. עיון בכתב התביעה מעלה כי אכן לא נטענה במפורש טענה לנזק בראש נזק זה. עם זאת נטען בסעיף 32 לכתב התביעה: "בית המשפט הנכבד מתבקש להורות על פיצוי התובעת בגין הפגיעות מהן סבלה בעקבות התאונה, ובגין ההוצאות שהוציאה בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה, ושאר נזקיה".
אני סבור שבנסיבות המיוחדות של תיק זה, בו מרכז חייה של התובעת הוא במקום בו הדין איננו מספק ביטוח רפואי ממלכתי לאומי זול, והיא נאלצת לממן מכספה מדי חודש תשלום ביטוח פרטי להוצאות בריאות, ככל שהתאונה אכן גרמה לתובעת הגדלת הפרמיות של הביטוח (וענין זה דורש הוכחה), אין לראות בטענה זו הרחבת חזית.
הנתבעת טוענת כי אין מקום לפסוק הוצאות משפט מעבר לסכום גלובלי וכי תירגום המסמכים נעשה במסגרת בקשת התובעת למינוי מומחה נוסף בתחום הכאב; בקשה אשר נדחתה בהחלטתי מיום 15.11.20.
...
בנסיבות תביעה זו, אני קובע לתובעת על דרך האומדן פיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪ - בגין הוצאות רפואיות ונסיעות וניידות לעבר ולעתיד, נכון למועד מתן פסק הדין.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן:
התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת 2 תשלם לתובעת סכום כולל של 292,000 ₪.
בנוסף תשלם הנתבעת 2 לתובעת החזר שכר טרחת עורך דין בסך 44,413 ₪, וכן – החזר הוצאות משפט בסך 12,000 ₪, והחזר האגרה ששילמה התובעת בנדון (בצירף ריבית והצמדה מיום תלשום האגרה).
